לראות את העשן, לחבק את הנשמה: סודה של רחל אמנו ופסיקתו של הרבי מבאבוב
- Vayeitzei
- 5787
- Hebrew
בפרשתנו אנו נחשפים לאחד הרגעים הכאובים והרגישים בספר בראשית. רחל אמנו, העקרה, שרויה בצער עמוק, ופונה אל יעקב בזעקה שקורעת את הלב: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". תגובתו של יעקב חריפה ונוקבת: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!".
המדרש (בראשית רבה עא, ז) חושף בפנינו כי הקב"ה הקפיד על יעקב בשל תגובה זו: "אמר לו הקב"ה: כך עונין את המעוקות?! (האם כך עונים לנשים הנמצאות במועקה ובצער?). חייך, שבניך עתידים לעמוד לפני בנה".
הדברים דורשים ביאור עמוק: הרי לכאורה, הצדק המוחלט נמצא עם יעקב! רחל דיברה שלא כהוגן כשביקשה ממנו בנים במקום להתפלל לה', ויעקב ענה לה בדין, מתוך השקפה טהורה וקנאות לכבוד קונו – מדוע, אם כן, נתבע על כך בשמיים?
הגאון רבי משה שמואל שפירא בספרו "זהב משבא", חושף כאן יסוד אדיר בהבנת תהומות הנפש וביחסי אנוש. חז"ל דייקו בלשונם: הקב"ה לא תפס את יעקב על תוכן דבריו, שהרי אכן רחל הייתה צריכה להתפלל לה', ויעקב צדק עובדתית. התביעה כלפיו הייתה על המילים: "כך עונין את המעוקות".
כאשר אדם שרוי במועקה, בצער או בכאב גדול, לעיתים הוא נכשל בלשונו, מדבר שלא כהוגן, או נוהג בצורה מתריסה. במצב כזה, התפקיד שלנו אינו להעמיד אותו מיד על טעותו ההשקפתית או ההלכתית, אלא לראות את הלב השבור שלו. יעקב אבינו נתבע על כך שלא ראה את ה"מועקות" ולא התבונן מתוך איזה כאב נורא נובעים דבריה.
תורתנו הקדושה מורה לנו כאן דרך ישרה לחיים: כשאתה שומע דיבור קשה או נתקל בהתנהגות מקוממת של הזולת, לפני שאתה מגיב למעשה עצמו – עצור ושאל את עצמך: "מה מעיק לו?". התגובה צריכה להיות מותאמת לכאב הפנימי של האדם, ולא רק לביטוי החיצוני והלא-מוצלח שלו.
מי שיישם יסוד עצום זה הלכה למעשה, במבט שהציל עולמות, היה האדמו"ר מבאבוב, הרה"ק רבי שלמה הלברשטאם, ששיקם את חסידות באבוב בארצות הברית מאפר השואה.
בתקופה הראשונה לבואו לאמריקה, התגורר הרבי במנהטן ושימש כרב בית כנסת מקומי. בערב שבת אחד, הבחין הרבי ביהודי עובר אורח שחזותו לא נראתה דתית כלל. ניגש אליו הרבי במאור פנים, ובחמימות מפתיעה הציע לו להיכנס עמו לתפילת מנחה וקבלת שבת. האיש, שהופתע מכך שהרבי זיהה שהוא יהודי, סיפר שהוא במקור מעיירה בגליציה, ונעתר להזמנה.
לאחר מנחה, פנה הרבי אל אותו יהודי וביקש ממנו לגשת לפני התיבה כשליח ציבור לקבלת שבת! היהודי נרעש: "מניין לרבי לדעת? הלוא בעיירתי בגליציה, לפני המלחמה, אכן הייתי החזן הקבוע בכל שבת!". הוא ניגש אל העמוד והתפלל בנעימה יהודית משתפכת שריגשה את כל הנוכחים.
בתום התפילה פנה האיש לרבי ובבכי קורע לב שיתף אותו בתופת הנוראה שעבר בשואה, על האובדן והשכול. הוא התוודה בכנות שבעקבות הייסורים שעבר, הוא נשבר לרסיסים והפסיק לשמור תורה ומצוות, וחשש שהטעה את הרבי כשניגש לעמוד. הרבי הקשיב ממושכות, ספג את הכאב, ובמקום להוכיח או לנזוף, הניח יד אוהבת על כתפו ואמר: "חזן, אנו מחכים לך מחר בבוקר שתבוא שוב להתפלל איתנו ולגשת לעמוד, שבת שלום!". היהודי אכן הגיע למחרת, וגם עבר לפני התיבה בשבת שלאחר מכן.
בשבת השלישית, היהודי לא הופיע. הרבי שלח את בנו, רבי נפתלי צבי (לימים האדמו"ר מבאבוב), לראות מה שלומו. הבן הגיע לאזור מגוריו של האיש, ולתדהמתו מצא אותו עומד ברחוב ומעשן סיגריה בפרהסיה בעיצומה של השבת. האיש, שזיהה את בנו של הרבי, התבייש עד עמקי נשמתו ואמר לו: "אמור לאביך שהיום, לאחר שעישנתי סיגריה, איני מסוגל לגשת לעמוד. אבל אני מבטיח לבוא בשבת הבאה".
הבן חזר לאביו נסער וזעזוע בקולו: "אבא, כיצד האיש הזה יכול לגשת אצלנו לעמוד כשליח ציבור? הלוא הוא מחלל שבת בפרהסיה! במו עיניי ראיתיו מעשן!". או אז ענה לו הרבי מבאבוב מילים שהפכו לאבן דרך היסטורית ביחס לניצולי השואה – ולנשמות פגועות בכלל: "דע לך בני, זה לא היהודי מעשן בשבת. זה היטלר והנאצים ימח שמם שמעשנים! הנשמה של היהודי הזה טהורה כבדולח, אלא שהסבל והייסורים הנוראים שהעבירו אותו – הם אלו ששברו את רוחו וגרמו לו לכך". הרבי הורה לבנו לחזור ולומר לו: "העמוד מחכה לך".
זמן קצר לאחר מכן עקר הרבי משכונת מנהטן, והקשר בין השניים ניתק.
חלפו כארבעים שנה. הרבי מבאבוב כבר התגורר בבורו-פארק והנהיג רבבות חסידים. באחת מקבלות הקהל, נכנס לחדרו יהודי ישיש, עטור זקן לבן ושעון על מקלו. "האם הרבי יודע מי אני?", שאל בהתרגשות. הרבי הביט בו עמוקות. "אני החזן מהעיירה בגליציה", אמר האיש, "האם הרבי זוכר אותי?". "בוודאי שאני זוכר!", אורו עיניו של הרבי.
האיש סיפר כי נכדו מתחתן השבוע בבורו-פארק, ובא להזמין את הרבי לשמחה כאות הכרת הטוב. הרבי הגיע לברך בסעודת ה'שבע ברכות'. כשהגיע לאולם, המתין לו היהודי הישיש בחוץ, ודמעות זולגות על לחייו: "הרבי ודאי זוכר מה שהיה איתי באותה שבת במנהטן. אני רוצה לומר לרבי שכאן, בתוך האולם, יושבים כמאה וחמישים בנים, נכדים ונינים שלי – וכולם שומרי תורה ומצוות! יידע הרבי שכל המשפחה הזו הוקמה רק בזכות המסר שהרבי שלח אליי באותה שבת, ש'העמוד מחכה לי'...".
הרבי בכה מהתרגשות. כשיצאו משמחת ה'שבע ברכות', פנה הרבי לבנו רבי נפתלי-צבי שליווה אותו ואמר לו בלחש: "נו, רואה אתה שלא הוא עישן בשבת, אלא הנאצי הוא שעישן?...".
מסר תורני לחיים:
השילוב בין תביעת המדרש בפרשתנו למעשהו של האדמו"ר מבאבוב מעניק לנו "משקפיים" חדשים לחיים.
פעמים רבות אנו נתקלים בביתנו, בקהילתנו, או ברחוב ביהודים (ואף בבני נוער) שמתנהגים בצורה מתריסה, מקוממת או רחוקה מדרך התורה. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להוכיח, לצעוק על "חילול השבת", או להעמיד אותם על מקומם כפי שעשה יעקב אבינו לרחל. אך האמת הפנימית דורשת מאיתנו מבט עמוק יותר: עלינו לשאול את עצמנו מהי המועקה המסתתרת מאחורי המעשים? מהו הכאב שמייצר את הכעס?
כשאנו זוכרים שלא ה"יהודי מעשן" אלא הטראומה, והכאב או המשבר הם אלו שמדברים מגרונו – אנו לומדים לא להשיב מלחמה אלא להושיט יד. זהו המבט שלא רק עונה כראוי ל"מעוקות", אלא פועל ישועות ובונה דורות שלמים של תורה.