כאשר נולד בנה הרביעי של לאה, נאמר: "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". דבריה של לאה מעוררים שאלה מתבקשת: וכי על ראובן, שמעון ולוי היא לא הודתה לקב"ה? מדוע דווקא בלידתו של יהודה היא מדגישה "הפעם אודה את ה'", ועל שום כך קוראת את שמו יהודה – לשון הודאה?
רש"י על אתר מביא את המדרש, שלאה ידעה ברוח הקודש שיעמידו האמהות שנים-עשר שבטים, וכיוון שילדה את הרביעי – הבינה שנטלה יותר מחלקה, ועל כך הודתה. אך הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בספרו "משך חכמה", מאיר את הפסוקים באור חדש ומופלא.
ה"משך חכמה" מבחין בדקות נפלאה בשמות שניתנו לשלושת הבנים הראשונים, שמות המקבילים לשלושה חושי האדם: ראובן מייצג את חוש הראייה: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי". שמעון מייצג את חוש השמיעה: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי". לוי מייצג את חוש המישוש/החיבור: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי".
והנה בהלכה אנו מוצאים דבר מעניין: חז"ל לא תיקנו לברך או להודות על עצם ההנאה שבחושי הראייה, השמיעה והמישוש. ישנו רק חוש אחד שעליו תיקנו ברכה מיוחדת משום שעצם ההנאה ממנו היא רוחנית וזכה: חוש הריח ("בורא עצי בשמים" וכיוצ"ב). כמאמר הגמרא (ברכות מג ע"ב): "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח".
כעת, הכל מתחבר להפליא: מיהודה עתיד לצאת מלך המשיח. ומהי התכונה המאפיינת את המשיח? הנביא ישעיהו אומר עליו: "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ". המשיח לא ישפוט את העולם על פי מראה עיניים ומשמע אוזניים, אלא דרך החוש הרוחני מכולם – דרך ה"ריח", ההכרה הפנימית והזכה ביותר של יראת השם. משום כך, דוקא כאשר נולד יהודה – המייצג את המשיח שניחן ב"חוש הריח" (שעליו יש ברכה והודאה) – אמרה לאה: "הפעם אודה את ה'". על החוש הזה, שהוא חלקו של יהודה, באה ההודאה והברכה! מה שאין כן בבנים הקודמים שילדה לאה שלא הוזכרה בהם הודאה לה' כי הם כנגד החושים שלא נתקנו בהם ברכות.
[ויש להקשות שאכן מצינו שתיקנו חז"ל "ברכות הראייה" (הרואה הרים, ימים ופרחי אילנות מברך) ו"ברכות השמיעה" (השומע בשורות טובות מברך "הטוב והמטיב") – אם כן, כיצד ניתן לומר שאין ברכה על ראייה ושמיעה? אולם כבר כתב בספר תפארת צבי (או"ח סי' ה') שהברכות הללו לא נתקנו על הנאת החוש עצמו. כשאדם רואה הר יפה או שומע בשורה טובה, הראייה והשמיעה הם רק "כלי ההעברה" – האמצעי שדרכו נודע לו על המציאות. הברכה היא על הבריה הנאה שבעולם, או על הבשורה הטובה שהתרחשה. אך על עצם ההנאה הפיזית שבפעולת העיניים והאוזניים – אין שום ברכה].