וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זָאת עָשִׂית לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּך וְלָמָּה רִמִּיתָנִי: (כט, כה)
ויהי בבקר. טעם אומרו לשון צער, יגיד על אשר נצטער אותו צדיק על מניעת רחל ממנו:
והנה הוא לאה. טעם שכתוב הוא בוא"ו, לרמוז דבריהם ז"ל (בר"ר ע יט) שהיו אנשי המקום מרננים בלילה ואומרים היא לאה, ובבוקר הכיר הדיבור ההוא שהעירוהו אנשי המקום כי לאה היתה. גם ידוייק תיבת והנה על נכון:
מה זאת עשית וגו'. צריך לדעת כוונתו בקבלנות מה זאת, ואם על הרמאות, הרי הוא אומר ולמה רמיתני, זה יגיד כי לבד הרמאות קדם לו עוד דבר מגונה:
אכן יעקב יקבול על שני דברים, האחד על המעשה שנתן לו לאה במקום רחל, והשני שעשה הדבר בדרך רמאות. ומגלה דעתו בזה שלא היה מקפיד כל כך אם לא היה עושה רמאות זה והיה עובר עליו הדרך באלמות ורשע ממה שעשה לו הרימוי. וטעם הקפדתו, לצד מה שיצא לו מזה בטעותו שנתכוון אל רחל והיתה לאה, ויצא מזה דברים בלתי הגונים וכמו שפירשתי בפסוק (כג) וַיְהִי בָעֶרֶב, והצדיקים יקפידו למה שנוגע אל הרוחניות ביותר: