וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה

היסוד העיקרי שבאדם – יסוד העפר

'וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה' (ב ז). בהיות מרן החתם סופר זצ"ל ילד קטן ב'חדר', פירש המלמד: 'עפר מן האדמה' – ערד פון די ערד. תמה הילד – החתם סופר: אדמה מן אדמה, ערד פון ערד, מה הפירוש, הרי זה לא יתכן. כעס עליו המלמד וסטר לו, באמרו אליו: על המלמד לא מקשים קושיות. אמנם זה הפירוש הנכון, ערד פון ערד, אלא שהחתם סופר רצה להבין את הכוונה. הלך אביו של החתם סופר אל רבו, הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל, וסיפר לו את אשר ארע. אמר לו הגאון רבי נתן זצ"ל: בנך אכן צודק, ילד חריף הוא עד מאוד. כדאי לך להוציא אותו מהתלמוד תורה וללמוד אתו בעצמו – לפי השגותיו. ואכן כך עשה, עד שכעבור כמה שנים לקחו הגאון רבי נתן אדלר ולמד עימו ונעשה לרבו המובהק.

ומה באמת הפירוש 'עפר מן האדמה', יש לבאר זאת על פי מה שכתב האור החיים הק' (ו ה ד"ה אכן) וזו לשונו 'להיות כי האדם הוא מורכב מד' יסודות: אש, רוח, מים, עפר. והם בהדרגות, הדרגה הפחותה שבד', הוא העפר, כי הוא עכור וגס מכולם. למעלה ממנו יסוד המים. למעלה ממנו יסוד האש. למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכולן. ותמצא כי כל הנבראים שבעולם, הגם שכולן מד' יסודות בראם, עם כל זה כל בריה עיקר בניינה מיסוד א', והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו. יש בריה שעיקר יסודה הוא המים, כדגים הגדילים במים. ויש שעיקר יסודם מן הרוח, כעופות. והגם שמן הרקק נבראו, עם כל זה ה' הגביר בהם יסוד הרוח, ולזה לא ינוחו הציפרים, עפות הן כבחינת הרוח. ויש בריה שעיקרה מן ה'אש' כסלמנדרא. והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות – הוא יסוד העפר, דכתיב (ב ז) 'וייצר ה' וגו' את האדם עפר מן האדמה', שהוא יסוד הגס והעב שבד' יסודות. ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש'.

והנה לפי דברי האור החיים הק' מובן היטב מהו 'וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה'. מפני שבאדמה נמצאים אלו הד' היסודות: אש, רוח, מים, עפר. ועל יצירת האדם נאמר שיצירתו היא 'עפר מן האדמה', כלומר שהיסוד העיקרי שממנו נוצר – הוא יסוד העפר. 'מן האדמה' מתוך ד' היסודות הנמצאים באדמה.

האדם – סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

ומדוע בחר הקב"ה לעשות את האדם מיסוד העפר שהוא היסוד העב והגס מכולם. כתב האור החיים הק' לבאר זאת וזו לשונו 'ועשה ה' כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם, אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה. והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר, וצריך להיות בארץ. ואם היה נבנה יסודו מן הג' האחרים הרוחניות בערך העפר, לא היתה הכונה שלימה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור, והבן'.

ובפנים יפות (ב ז ד"ה וייצר) הרחיב בזה וכתב 'וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וגו'. ועיין פירש"י. ולפי פשוטו יש לפרש, כי האדמה עצמה כלולה מארבע יסודות: רוח ואש מים ועפר. ועפר הוא האחרון שבכולם. וכל בחינת גוף האדם הוא גרוע מגוף הבהמה. וכן גוף הבהמה גרוע מגוף הצומח. ומטעם זה חיות ומזונות אדם מן הבהמה, ושניהם ניזונים מן הצומח ומקבלין חיות ממנו. לפי שהחומר של האדם והבהמה גרוע ושפל יותר מחומר שבצומח, על כן הם מקבלים חיות ממנו. אבל בבחינת נשמת האדם – מעלה את כולם. ולכך טומאת מת האדם מטמא יותר מן הבהמה, ובהמה מן הצומח.

[ואמר] 'ויפח באפיו נשמת רוח חיים', מפני שהחיות שבאדם היא כלולה גם כן מן נפש רוח ונשמה, והאדם נברא מכולם. והוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, תחתון מכל הברואים, ועליון מכולם. וכשהוא זוכה – הוא מתעלה למעלה ממלאכים. וכמו שאמר הכתוב (במדבר כג כג) 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל', והוא חכמתו שהאציל ה' עליו. ואם ח"ו יורד – יורד למטה מכולם. ואמר 'ויהי האדם לנפש חיה', מפני שאמרו חז"ל (סוטה ג.) 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות', והוא שמסתלקת חכמתו ממנו שהוא בחינת נשמה, שאינה יכולה לסבול התאוה הרעה, והוא הטובה הגדולה לאדם שלא יפגום בהנשמה' עכ"ל.

והיינו כמובא בליקוטי תורה מהאריז"ל (פר' האזינו), שבשעה שהאדם חוטא, נשמתו מסתלקת ממנו ואינה נפגמת מהחטא. ומה שנפגם מהחטא היא הנפש, כמובא בספר עמק המלך (רישא דזעיר אנפין עמ' 819), לדייק ממה שנאמר (ויקרא ה א) 'ונפש כי תחטא', ונאמר (יחזקאל יח ד) 'הנפש החוטאת היא תמות', שהנשמה מסתלקת ורק הנפש נפגמת מטינוף החטא.

וירא ה' כי רבה רעת האדם – בארץ

והנה האור החיים הק' (שם) הקשה על מה שנאמר (ו ה) 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום' (סופי תיבות: עמלק). וזו לשונו 'צריך לדעת אומרו 'רעת האדם בארץ', למה ייחס הרעה בארץ, שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ. ואחר האמת, רשעת הרשעים ההם היתה בזנות, ומפורש בכתוב, ובחמס וגזל. ואף שיוצדק לומר 'בארץ' על בחינת גזל הארץ, עם כל זה, יהיה זה פרט מהפרט'.

אך לפי הקדמתו הנזכרת, מבאר זאת האור החיים וזו לשונו 'ולזה כאשר ראה ה' כי רבה רעת האדם, הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ, וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ, והוא אומרו 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ', כי הוא יסוד הגס ונגדי לרוחני בתכלית. ולזה ניחם ה' כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים, שבזה לא היה רק רע כל היום'.

ועץ הדעת טוב ורע

ואילולא היה ממתין אדם הראשון ולא אוכל מן העץ עד בא שבת קודש, יסוד העפר לא היה מתגבר עליו להינזק מעץ הדעת, וכפי שהאריך בזה החתם סופר (תורת משה, פרשתן ד"ה ועץ) וזו לשונו ''ועץ הדעת טוב ורע' (ב ט). לפי דעת רז"ל (שער הכוונות, ראש השנה דרוש א, אור החיים א כט ד"ה ואת, שפתי כהן פרשתן ד"ה עוד במדרש), היה מותר לו עץ הדעת ביום שבת, אלא שהאכילתו בוסר, פירוש, קודם זמנו. וכן הסברא נוטה, לא לתוהו בראו, פירוש, לא לחנם נטע הקב"ה אילנות האלו בתוך הגן – אם הפירות אסורים לעולם. אלא על כרחך היה מותר בזמן מן הזמנים. וקבלו חכמינו ז"ל, שאלו המתין עד שבת היה מותר בו.

ונראה לי להסביר בעזה"י עפ"י מ"ש רמב"ן 'עץ הדעת טוב ורע', רוצה לומר, שע"י אכילתו נולד לאדם הבחירה והחפץ. וקודם לכן היה עובד ה' בטבע מזגו, ולא היה 'חפץ' כלל ע"ש.

והנה מובן, כי זה כל האדם, להיות בעל בחירה, ויבחר בטוב – 'ובחרת בחיים'. אבל אם אין לו חפץ – אין מקום לשכר ועונש. אך אם שורש האדם מנעוריו בנוי על יסודות רעועים – עפר מן האדמה, נוטה לבהמיות. אם יהיה לו בחירה, קרוב להפסד – שיבחר ברע לו וימאס בטוב לו, 'הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע' (ישעיה ה כ), וקרוב להפסד מן השכר. על כן רצה הקב"ה שלא יאכל מן העץ בעש"ק עד כניסת שבת, אז היה זוכה לנשמה יתירה הקדושה ביתר שאת, ואז אם יאכל ויכניס בו כח ה'חפץ' והבחירה, יהיה יסודו בנוי על יסוד קודש ושוב לא יסור ממנו בחירה הטובה אפילו אחר שבת, כי הכל הולך ונמשך אחר היסוד שהבנין בנוי עליו. אך הנחש השיא לאכול קודם שבת – בעוד שעפרורית גשמיות גבר עליו, על כן תחילת יסוד בנין בחירתו לא טובה היתה והרי הוא קרוב להפסד מן השכר'.

תכלית המקווה – העולם העליון

אכן, אף אילולא שחטא אדם הראשון ואכל מן העץ, כבר גזר בורא העולם את גזירת המיתה על האדם, כיון שהתכלית היא החיים בעולם העליון, שיתרומם ויתעלה האדם מכבדות החומר ומיסוד העפר ויתעלה השמימה, ולא שישאר בתוככי העולם התחתון. אלא שנסבבה הסיבה אצל אדם הראשון, שחטא ונגזר עליו ועל זרעו אחריו את עונש המיתה. וכפי שהאריך בזה רביה"ק בעל דברי יואל זיע"א (דברי יואל פרשתן ד"ה יהיה) 'יהיה איך שיהיה, מתחלת בריאת האדם היה הכל מוכן מאתו ית'. והיה הכל בכח הבריאה. ואלמלי לא חטא אדם הראשון, היה הכל באופן אחר. ועל ידי שחטא נגזר עליו מיתה. ואין זה השתנות בבריאה, כי כל זה היה בכח בריאתו ובריאתו היתה בבחינה גבוה מאוד, אלא שנתקלקל על ידי החטא.

ונקדים עוד מה שכתב האור החיים הק' בפר' בחקותי (במדבר כו יט), וזו לשונו 'כשברא ה' אדם הראשון בעולם הזה, לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד כשלא יחטא, שאם כן אדרבה ירידה היא לו ושפלות, כי תכלית המקווה היא בעולם העליון (וכו') [ששמה יקצור אשר זרע]. אלא היתה הכוונה, כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה, כמו שמצינו (מלכים ב' ב א) שעלה אליהו בסערה השמימה, ועל ידי החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה'. וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם, וזו היא מיתת אדם. וכן כתב הוא ז"ל בפר' בראשית, כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון, כאדם הדר בבית ובעליה, עיין שם וכו'.

נמצא לפי זה דגזירת מיתה היה הכרח לקיום העולם, וחטא אדם הראשון היתה רק סיבה ועלילה. ובזה יתורץ מה שהקשו המפרשים, דהרי אין לך דבר העומד בפני התשובה, ואדם הראשון חסיד גדול היה וישב בתשובה ק"ל שנים, ומדוע לא נתקבלה תשובתו לבטל גזירת מיתה שנגזר עליו ועל דורותיו. אולם לדרכינו יבואר, כי גזירת מיתה היה הכרח מכמה טעמים שאמרו ז"ל במדרש, וחטאו היה רק בבחינת עלילה, ולטעם זה לא הועיל ולא נתקבלה תשובתו'.

'לעבוד את האדמה אשר לקח משם' – עבודת ה' על ידי יסוד העפר

ולעת עתה, כל זמן שלא נשלם תיקון חטאו של אדם הראשון והיסוד העיקרי שבגוף הוא העפר, יש לנו תפקיד ושליחות נפלאה, להטות את יסוד העפר לטובה. הן להיות שפל ועניו, כמו שאמר אברהם אבינו ע"ה (יח כז) 'ואנכי עפר ואפר'. וכפי שכתב הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זיע"א (פר' בשלח ד"ה ואמרו בגמ') 'שיש באדם ד' יסודות: אש רוח מים עפר, שיכול להטותן הן לטוב הן למוטב. שטבע יסוד העפר להביא עצבות ועצלות, וצריך להשתמש בו לעבודת הבורא ב"ה להכיר את עצמו שפלותו ומיעוט בינתו – עומד בדעת קלה לפני תמים דעות'.

והן להתגבר על משיכת יסוד העפר, שלא לרדת מטה – להיות מגושם מתאוות עולם הזה מחמת משיכת יסוד העפר, אלא אדרבה, להתעלות מעלה מעלה ולקדש שם שמים דוקא במקום החומר והעפר, כמובא באגרא דכלה (פרשתן אות כג) וזו לשונו ''וישלחהו וכו' מגן עדן'. כי שם הם המצות ברוחניות. 'לעבוד את האדמה', רוצה לומר, שיקיים את המצות עם האדמה, רוצה לומר עם יסוד העפר, דהיינו כל הענינים המוגשמים בעולם הזה – על ידם יקיים המצות, דהיינו ליקח אתרוג מוגשם, ולולב, וכיוצא בזה כל המצות בדרך גשמי. וזה להיות 'אשר לקח משם', כי האדם נלקח מיסוד העפר, על כן יש ביכולתו לקיים המצות בגשמיות ביסוד העפר, ולהעלותם מעלה מעלה בגבהי מרומים – על ידי הכוונה הטהורה'.

השמחה – היפך כבדות החומר הבא מיסוד העפר

והדרך המועילה לעקור את כבדות החומר הבאה מיסוד העפר, הוא על ידי השמחה והתענוג מלימוד התורה וקיום מצוות ה', וכפי שיש ללמוד זאת מדברי הבני יששכר (מאמרי חודש סיון מאמר ב – ימי הגבלה אות ג), שכתב ''כה תאמר לבית יעקב וכו', אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו', ועתה' כו' (שמות יט ד). יש להתבונן מהו לשון 'ועתה', על כרחך בא לשלול איזה זמן. והנראה עפ"י מ"ש בגמ' (שבת ל:) רבה מקמיה דפתח להו לרבנן, אמר מלתא דבדיחותא ובדחו רבנן, ואחר כך יתיב באימתא ופתח בשמעתא. פירושן של הדברים, כי כשהאדם עצב מתגבר עליו יסוד העפר ואינו יכול להתבונן במושכלות, משא"כ השמחה הוא מיסוד הרוח החיוני המתנונע ממקום למקום, על כן יכול להשכיל ממושכל למושכל. והנה לפי זה יש לפרש הרמז הזה כאן בקבלת התורה 'כה תאמר לבית יעקב וכו', אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא' וכו'. והוא דבר של שמחה כעין מילתא דבדיחותא להתרחבות הלב. לזה אמר אחר כך 'ועתה', כיון שכבר הזכרתי לכם דבר של שמחה להתרחבות הלב, נפתח בשמעתא – 'אם שמוע תשמעו בקולי' וכו', ואי"ה עוד יתפרש תיבת ועתה בפנים שונים, עיין מ"ש להלן בסמוך'.

פיקודי ה' ישרים משמחי לב

ובאופן זה – של שמחה ותענוג מלימוד, מקיימים את מצות תלמוד תורה באופן הטוב ביותר, כפי שמצינו מאחד מגדולי הראשונים – רבינו אברהם מן ההר (נדרים מח. ד"ה באר אות לו), שכתב 'דלא שייך 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' אלא במצווה שהיא תלויה במעשה, שאינו עושה אותה להנאת גופו – אלא לעשות מה שנצטווה מאת ה' כו', אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע, לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב (תהלים יט ט) 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב', ומשום הכי אבל אסור לעסוק בתורה וכו', מפני שהם משמחים ליבו בעל כרחו, הלכך לא שייך לומר במצות 'תלמוד' דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו'.

ובדרכו הילך האגלי טל (הרה"ק מסאכטשוב זיע"א, בהקדמה לספרו אגלי טל), ואף הוסיף וכתב, שהתענוג מלימוד התורה הוא בכלל 'תורה לשמה'. וזו לשונו 'ומדי דברי, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו: כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך 'לשמה' כמו אם היה לומד בפשיטות – שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה. [ועיין פירש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק]. ובזוהר הק' (פר' מקץ דף רב.), דבין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה. יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה. יצר הרע כו'. ואם אמרת שעל ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על כל פנים לשמה ושלא לשמה. הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב. וכיון שיצר הטוב מתגדל מזה, בודאי זה הוא עיקר המצוה. ומודינא, דהלומד לא לשם מצות הלימוד רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה (נזיר כג.), ובהא אמרו (פסחים נ: סוטה כב:) 'לעולם יעסוק אדם כו' שלא לשמה שמתוך כו'. אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצוה'.

מידת הזריזות – תכשיט לכל המידות

ודרכה של השמחה והתענוג להביא למידת הזריזות שהיא היפך כבדות העפר והחומר, והיא השער לזכות לבוא לכל המידות והמעלות הטובות, כפי שהאריך במעלתה האורחות צדיקים (שער הזריזות) 'ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות. כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולישן ולעשות צרכיו, לכן צריך זריזות וזהירות לחזור לספרו ללמוד. ואל יחשוב: עוד היום גדול והשנה גדולה. כי על זה אמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ד) 'אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה'. גם אל יאמר אדם: עת ערב הוא כבר, אם אלך ללמוד, אצטרך לעמוד מיד להתפלל. כי טובה שעה אחת ללמוד, ואפילו דבור אחד, מכל דברים שבעולם. ועל זה נאמר (משלי כח ט) 'מסיר אזנו משמוע תורה – גם תפלתו תועבה'. וכן כתוב (תהלים קיט עב) 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'. [וכן כתוב (תהלים פד יא) 'כי טוב יום בחצריך מאלף']. אמר הקב"ה: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (מכות י.).

אמר רבי פנחס בן יאיר: זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה. קדושה מביאה לידי ענוה. ענוה מביאה לידי יראת חטא. יראת חטא מביאה לידי חסידות. חסידות מביאה לידי רוח הקודש. רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. תחיית המתים מביאה לידי אליהו הנביא זכור לטוב (ירושלמי שקלים פ"ג ה"ג, עבודה זרה כ:). בוא וראה, כמה גדול כח הזריזות שמביאה לידי המידות הללו. לכן יהא אדם זהיר וזריז לכל המצוות, לרוץ אל הספר, להשכים ולהעריב.

מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות והיא מתקנת כולן וכו'. אף על פי שהזריזות טובה מאד, ייזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדאי, כי הרוכב במהירות הוא קרוב מאד להיכשל. וכן מי שהוא רץ במהירות, הוא נופל. ולא יתכן לתקן מעשה (מתוקן) [בבהלה], אבל במתון יתוקנו הענינים. וכן אמרו רבותינו (אבות פ"א מ"א) 'הוו מתונים בדין'. והזריזות שיהא ניעור לבו ויקץ מחשבותיו ויקלו אבריו למלאכתו, אך לא ימהר בשום ענין. ואל אלו הענינים צריכים חכמה גדולה, מתי ימהר ומתי יאחר.

ואף על פי שמידת הזריזות טובה מאד. מיהו לא יהא זריז לרדוף אחר תאוותיו, ולטרוח אחר הנאותיו, ולרדוף אחר מעשיו הרעים. כי כאשר הזריזות לענין התורה מביאה את האדם למעלה עליונה, כך הזריזות לענין העבירות מביאה האדם לשאול תחתית. וכאשר צריך זריזות לתורה, כך צריך זריזות לענין העולם הזה, שיהא (זהיר) [זריז] במלאכתו, ויש הצלחה גדולה למי שעושה עניניו בזריזות. לכן, בן אדם, תהיה זריז לשני עולמים, ועשה מלאכתך שהוא צרכי העולם הזה בזריזות, כדי שתיפנה מהרה למלאכת שמים'.