ערב יום הכיפורים. בית הכנסת המרכזי של קהילת פרשברג היה מלא עד אפס מקום. הכול היה ערוך ומוכן לתפילת 'כל נדרי', אלא שהשעה התאחרה והלכה, והרב, רבי משה סופר, ה'חתם סופר', עדיין לא הופיע.
האיחור לא היה אופייני לו כלל. החתם סופר היה מקפיד מדי שנה להתחיל את תפילת 'כל נדרי' מבעוד יום, על־פי הכלל ההלכתי שאין להתיר נדר בתוך החג. לכן אף היה רגיל לקצר בדרשה שלפני 'כל נדרי', כדי להספיק להתחיל את התפילה בזמן.
לאיש מהנוכחים לא היה שמץ של מושג מה מעכב את רבם מלבוא, והדבר עורר תמיהה רבה. הקהל כולו המתין בקוצר רוח לכניסת הרב לאולם בית הכנסת.
כמה שעות לפני כניסת היום הקדוש ישב החתם סופר בחדרו. ופתאום הזעיק את שמשו. הוא ביקש ממנו לקרוא אליו במהירות אחד מתלמידי הישיבה שבראשה עמד, בחור שהיה יתום משני הוריו.
השמש עשה כפי שהתבקש. התלמיד, שלא ידע את סיבת הקריאה, נכנס אל החדר ביראת כבוד.