"אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (כז, יח)
מְבָאֵר רַשִׁ"י: הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁהוּא "סוּמָא" בַּדָּבָר וּבָא לְבַקֵּשׁ עֵצָה. עַל כֵּן הַמַּשִּׂיא עֵצָה לַחֲבֵרוֹ יִזָּהֵר לְיָעֵץ לוֹ רַק עֵצָה טוֹבָה וְהוֹגֶנֶת.
פַּעַם אַחַת נִכְנַס תַּלְמִיד אֶל הַגָּאוֹן רַבִּי שִׂמְחָה זִיסְל זִיו הַ"סַּבָּא מִקֶּלֶם" וּבִקֵּשׁ לְהִתְיָעֵץ עִמּוֹ עַל עִנְיָן חָשׁוּב. בִּקֵּשׁ הַ"סַּבָּא" מֵאוֹתוֹ תַּלְמִיד שֶׁיָּשׁוּב וְיִכָּנֵס אֵלָיו לְאַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית וְרַק אָז יוּכַל לָתֵת לוֹ עֵצָה כְּפִי שֶׁנִּתְבַּקֵּשׁ.
בִּתְפִלַּת עַרְבִית - הִסְבִּיר הַ"סַּבָּא" - אָנוּ אוֹמְרִים: "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ" עַל כֵּן בְּטֶרֶם אֲיָעֵץ לְךָ מָה לַעֲשׂוֹת, אֲנִי רוֹצֶה לְכַוֵּן הֵיטֵב בִּתְפִלָּתִי כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָתֵת לְךָ עֵצָה טוֹבָה.