כי כל העדה כלם קדשים (טז,ג) (ישראל גולד)
בפרשת דברים מוכיח משה רבנו את עם ישראל ומזכיר ברמז את עוונותיהם. אחד מהם הוא: "וחצרות ודי זהב", ופרש רש"י שם ש"חצרות" זו מחלוקתו של קרח, ודי זהב הוא חטא העגל. ולכאורה, הרי קודם עשו את העגל, ואח"כ הייתה מחלוקתו של קרח, ומדוע הפך משה את סדר הדברים?
ובאר בספר "ילקוט הגרשוני": בעצם, על מה שעשו ישראל את העגל, לכאורה היה להם תרוץ: סוף כל סוף לפני חמשים יום יצאו ממצרים, והיו רגילים מאד לעבוד עבודה זרה, אם כן, אין עליהם כל כך טענה שעשו את העגל. אבל אם זה התירוץ, מתעוררת עליהם טענה חדשה: הרי במצרים כבדו מאד את כהני העבודה זרה, כמו שכתוב בפרשת ויגש: "רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם", ומדוע בני ישראל לא למדו גם הנהגה זו מהמצרים? אם כן, כאשר חלק קרח על משה רבנו, לא נתן כבוד למנהיגי העם וכוהניו, אלא טען כי "כל העדה כלם קדושים" - בזה עורר מחדש את הקטרוג על מעשה העגל, כי אותה טענה והמלצת זכות מחמת שיצאו ממצרים, נפלה. לכן נאמר קודם "חצרות" ואח"כ "די זהב".
כי כל העדה כלם קדשים (טז,ג)
רב אחד הזדמן לבית כנסת בעיר גדולה, והתפלא לראות שכל המתפללים אומרים קדיש יתום לאחר התפילה. שאל הרב את הגבאי לפשר הדבר. "וכי הייתה בעיר מגיפה חס וחלילה, שכולם יתומים ?" "לא", אמר השמש, "פשוט מי שבא להתפלל הם אלה שיש להם חיוב לומר קדיש". נאנח הרב ואמר: "כל העדה כולם קדושים", כולם אינם אלא אלה האומרים קדיש.
