"רב לכם בני לוי" (טז, ז ( )נחלת צבי (
כתב רש"י קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו וכו '. חכמינו ז"ל דייקו בלשונם קרח שפקח היה וכו' ולא אמרו חכם היה, דבאמת לא היה חכם, דמי שנכנס למחלוקת, זו ראיה שהחכמה ממנו והלאה, דאמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד. הנותן עינו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנים לו , ומה שבידו נוטלים ממנו, הגמל הזה הלך שיעשו לו קרניים, וחתכו לו את האזנים, "פקח" חושב שיכנס למחלוקת ויצא בשלום, " חכם" לא נכנס כלל למחלוקת.
מעשה היה ביהודי אחד שעשה איזה דבר שהזיק ליהדות, כשנכנס אל מרן הגרי"ז זצ"ל, נזף בו וצעק עליו על רוע מעלליו. שאל אותו היהודי, רבי, מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב? ענה לו אי אפשר לעשות כלום, וסיפר לו את המעשה דלהלן: מעשה היה בעיירה יהודית שהיה שם עגלון אחד שהיה מסיע את האנשים למקום חפצם, ומזה הייתה פרנסתו, ויהי היום ובחור אחד למד את המקצוע הזה היטב, קנה לו סוס ועגלה והחל לעסוק ג"כ באותו עסק באותה עיירה, כששמע מכך העגלון הוותיק כעס עליו מאד, והחל לצעוק עליו שהוא מקפח אותו בפרנסתו וכדומה, והחל מריבה גדולה ביניהם. הגיעו השנים לפשרה שהעגלון הוותיק ישאל את העגלון החדש שאלה בהלכות עגלונים, והיה, אם ידע את התשובה יוכל להמשיך כאן, ואם לא יהיה חייב ללכת לעיר אחרת. שאל אותו העגלון הזקן, מה קורה אם העגלה נתקעת בבוץ סמיך ועמוק? אמר לו העגלון הצעיר מורידים את הנוסעים והחבילות מהעגלה, כדי שהעגלה תהיה יותר קלה ויוכלו להוציאה. חזר ושאלו מה קורה אם עשו כן ולא הועיל? אמר לו מביאים סוסים אחרים וקושרים חבל לעגלה הקשורה בבוץ ומושכים. חזר ושאל מה קורה אם גם עשו כן ולא הועיל, כי הבוץ עמוק וסמיך מאד , אמר לו איני יודע. אם כן אמר לו העגלון הזקן, כיון שלא ידעת עליך ללכת לעיר אחרת ולא להמשיך בעיר הזו, אמר לו מקובל עלי כיון שזו התנאי שהיה בנינו, אולם בבקשה ממך תלמד אותי מה באמת עושים במצב כזה? אמר לו העגלון הזקן: במצב כזה באמת אין מה לעשות, אולם עגלון חכם יודע שלכזה בוץ לא נכנסים. ואז פנה מרן הגרי"ז לאותו יהודי ואמר: באמת אין מה לעשות, אבל אם היית חכם היית יודע שלכזה בוץ לא נכנסים...
"רב לכם בני לוי" ( ט'ז ז'). רש"י : וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו .(יניק וחכים)
כשלמד רבי ישראל מהוסיטין בילדותו את דברי רש"י אלו , שאל את המלמד : מדוע כתוב 'עינו' בלשון יחיד ולא 'עיניו'? נהנה המלמד משאלתו הנבונה ובקש מהילד למצוא הסבר . השיב הילד בחכמה : הקב"ה ברא לאדם שתי עיניים , כדי שבעין אחת יתבונן תמיד בגדלות הבורא ובשנייה יראה שפלות עצמו . קרח היה מנושאי הארון ובעל רוח הקודש, בעינו האחת היטיב לראות גדלות הבורא , אך בעין השנייה שהיה צריך לראות את שפלות עצמו , עין זו הטעתו, הוא ראה רק שושלת גדולה יוצאת ממנו , אך לא ראה כלל שפלות עצמו.
