אהרן רזאל
דמיינו את אברהם אבינו אומר לה’: “בורא עולם, אני כרגע בדיוק יוצא מ’אור כשדים’, שלח לי מיקום!“ (חח)... אבל לא. ה’ מכבה לו את הווֵיְז ואומר לו: צא לדרך... אני כבר אראה לך את המקום. ורש“י אומר: כדי לחבב את הארץ עליו.
אתם יודעים, זה קצת כמו שפעם, ביום נישואין, רציתי להפתיע את אפרת. קשרתי מטפחת סביב עיניה, נסענו, חנינו, יצאנו מהרכב והיא בחוסר ידיעה. רק אחרי שהתיישבנו ליד השולחן התרתי את הקשירה. איזו הפתעה... הגלים, השחפים שחגו מעלינו והסושי... כתבתי לה אפילו שיר: “אמרתי לה: בואי למֵזַח אִתִּי – ואני, מֶה זָכִיתִי... מֶה זָכִיתִי...“.
נחזור לאברהם אבינו. ה’שפת אמת’ אומר משהו שהפעים אותי. למה ה’ לא גילה לא מיד? הוא דווקא כן גילה לו, כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל! וואו, כך הוא כותב. להתבטל בכל הרצונות וכל החושים לרצון ה’, להשליך הכל עבור רצונו יתברך – זה בדיוק ארץ ישראל, חיפוש תמידי אחרי דבר ה’.
לא לדעת זה קשה. אנו בטבענו רוצים תשובות עכשיו. שלום עכשיו. מקדש עכשיו – במהרה בימינו אמן! אני רוצה לשים פתק בקלפי ולדעת שאני בוחר ואני קובע. אני נהנה לשמוע חדשות כי זה מרגיע. הרי אמרו, החליטו, כי הוא נאם והוא שכנע. כשאני מדפדף בדעות הפוליטיות בעלון שבת, אני מרגיש שאני מכין עצמי למהלך הבא, ואני בשליטה. אבל ארץ ישראל, ארצנו הקדושה, “עיני ה’ אלוקיך בה“. היא רוצה את המאמינים והכוספים, וכמובן את הנלחמים עליה והנוטעים בה. אי אפשר להפרידם.
לא אשכח, כשנבחר אותו מנהיג ואיך שמחנו כל החבר’ה – יצאנו לרקוד. לא יצאו חודשים מועטים ואותה ממשלה העלתה אותנו לאוטובוסים, מגורשים מחבל ארצנו. לא נשכח איך רקדנו, עם ישראל, עם ספרי תורה עת טבחו באחינו הרוקדים לא הרחק. מה ידענו? מה אנו יודעים?
אני נזכר בסיפור משפחתי מרגש. לסבא אהרן לוצוב, קרובנו, שעלה מפולין בעלייה הבלתי לגאלית, הייתה תכנית מבריקה. שחיין מצטיין היה עוד מנעוריו. ברגע שיראה את הארץ מרחוק, הרבה לפני משמר הבריטים, תכנן לקפוץ מהאונייה לים ולשחות לחוף. כך עשה... אלא שטעה במרחק. הארץ שראה מרחוק, רחוקה הייתה יותר משנראתה לו. הוא שחה ושחה, הלילה ירד, הבוקר עלה והוא עדיין שוחה בלב ים. לשונו נפוחה ממלח, שריריו בקצה יכולתם... אלא שחיבת ארץ ישראל עמדה לו. כיסופים וגבורה היו להם באותו הדור, ובחמלת ה’ עליו המשיך ולא הרפה.
מותש ועייף התקרב לחוף מעט מעט. שאר הנוסעים שבאונייה לא הורשו כלל להיכנס, ואהרן המשיך בגפו עד שהגיע, נוגע, דורך בחול החם והקיצי – וכך נפל על אדמת ארץ ישראל, מעולף. ב“ה, הוא זכה לחיות בה, לנטוע שורשים ולהקים משפחה.
“הארץ אשר אראך“ היא אחת משמותיה של ארץ ישראל. ה’ כל הזמן מראה, ואנו ממשיכים אתו, באש ובמים.