עדה האוזר
אברהם ושרה עקרים. אברהם רואה את בן ביתו, עבדו, יד ימינו, ממלא את החלל העצום שנפער בבית שמשתוקקים בו לבן.
הוא פונה אל רבש“ע: “וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי“, מילים שהן זעקת כאב על ציפייה שלא מומשה, על המשך שהוא רק לכאורה, על כך שהממשיך הוא לא הבן, אלא הבן בית.
והקב“ה משיב לו: “אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁך “. יהיה המשך. והוא יהיה אמיתי. עוד לא סיימנו את החיים. עוד יצא ממך בן. ממך ממש. עוד תהיה המשכיות אמיתית, מתוכך ממש.
אבל איך אפשר להאמין לזה? איך אפשר לתפוש שמשהו אחר לגמרי הולך לקרות פה?
והקב“ה מוציא את אברהם החוצה.
בכדי שאברהם ירגיש את גודל הבשורה, הוא מוכרח לצאת. לצאת אל הכוכבים, לספור אותם, להרגיש את האין סוף שלהם. להתחבר אל האין סוף שבתוכו. אל האין סוף ששם הכל אפשרי.
ורש“י מוליך אותנו עוד צעד, עוד קצת החוצה, ולא מסתפק בסתם יציאה.
“הוֹצִיאוֹ מֵחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהִגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה מִן הַכּוֹכָבִים“.
יש כאן ציור מרגש על אברהם שמרחף גבוה גבוה מעל הכוכבים, מחוץ לעולם, ושם הוא מביט כלפי מטה ורואה את הכוכבים. ממבט כזה הם נראים אחרת לגמרי.
כשמביטים בכוכבים מלמטה, מהארץ, הם נראים אולי כמו ים של נקודות קטנות, רחוקות ובלתי נתפשות.
אבל כשאברהם גבוה מעל הכוכבים, מסתכל כלפי למטה ורואה אותם, הם נעשים אולי מושגים יותר, אפשריים יותר, קרובים יותר.
כי יש רגעי חסד כאלו, שאדם יכול לזכות, שהקב“ה רוכן עד אליו ומרים אותו למעלה, אל מעל הכוכבים, כדי לראות דברים ממבט על, מנקודת ראות גבוהה יותר, כדי להתבונן על חייו ממקום אחר לגמרי. כמה ביטחון יש ברגעים האלו, כמה אמונה אפשר לקבל אז, כמה רוגע נרשם לנו בנפש ברגע שכזה.