אם הלמידה בהספקים עושה לך רע – תחשוב הפוך, מהסוף להתחלה את השבירה שמתרחשת תחת מעטה האינטנסיביות הישיבתית קשה לתקן, אבל משנה ועוד משנה מצטברות לש"ס שלם עשרים שנה אחרי שעזב את הישיבה בתחושה כבדה של חנק, יעקב רודיק חושף את סיפורו האישי ומבקש: נשמות, שימו לב לנפש, אל תחכו לפיצוץ
ה אותי. הדגש המרכזי בישיבה היה על עבודת ה’ ומידות
סיפור שלי מתחיל בישיבה הגבוהה. למדתי ארבע שנים בישיבה נחשבת, והייתי שקוע עמוק ברצון ללמוד ולהתמיד, אך בשלב מסוים הרגשתי שהעומס מכריע
ועל למידה משמעותית עם הרבה חזרות והספקים, מגובה בדפים ובטבלאות. לתלמידים רבים הסגנון הזה עשה פלאות, אבל לי הוא פשוט עשה רע. שוחחתי על כך עם ראש הישיבה שדווקא חיזק אותי והעניק לי מרחב נשימה ואפילו העביר שעור בישיבה על מינון הלחץ והעומס, אך בסופו של דבר האווירה בישיבה לא
גלעד שוהם
השתנתה – לימוד אינטנסיבי עם חזרות רבות ומתח רוחני גבוה.
כעבור מספר חודשים התחתנתי. קיוויתי שאחרי החתונה משהו ישתנה, אך המצב נותר בדיוק כפי שהיה. כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי החלטה ועזבתי את הישיבה. עוד לפני העזיבה חילקתי את היום בין שעות עבודה במטע אתרוגים לבין שהייה של כמה שעות בישיבה, כאשר הזמן בישיבה הוקדש בעיקר לקריאת סיפורי צדיקים. זו כבר לא הייתה באמת למידה.
בשנים שלאחר מכן הפכו ספרי הקודש עבורי למנותקי קשר. יכולתי ללמוד דברים אחרים בלי שום קושי, אבל ספרי קודש היו מחוץ לתחום לחלוטין. הייתי מסתובב סביב הספרייה, משתוקק להוציא ספר אך פשוט לא מסוגל. זו הייתה תחושה קשה ומלאת תסכול של נשמה שרוצה ונפש שלא מסוגלת...
כמה זמן התהלכת במצב הזה אחרי החתונה – בין רצון עז ללימוד לבין אי היכולת לממש אותו?
רק כעבור כחמש שנים (!) החלטתי לנסות ללמוד משנה אחת בודדת. התחלתי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה פשוט לא רלוונטי. מיד עם פתיחת הספר הציפה אותי שוב אותה תחושה מוכרת וישנה: ’בוא נספיק, בוא נסיים, בוא נתקדם’. הדחף הבלתי נשלט להספיק היקפים חזר להכות בי, ומיד שחררתי את הלימוד מחדש.
בשלב מסוים עלה בליבי רעיון לנטרל את לחץ ההספקים, ולייצר מצב שבו אין אפשרות להספק. התחלתי ללמוד מהמשנה האחרונה של הש“ס, במסכת עוקצין. ההיגיון היה פשוט: אין לאן להתקדם ואין מה לגמור. כך בוטלה באחת החוויה המצמיתה של הדחף להספיק. למדתי את המשנה האחרונה ובכל יום צעדתי משנה אחת אחורה. בימים שלא התחשק לי ללמוד לא הפעלתי כוח. פשוט שחררתי.
תתפלאו לשמוע: בשיטה הזו, בלימוד מהסוף להתחלה, סיימתי שלושה סדרי משנה שלמים! התחלתי כל סדר מהמשנה האחרונה שלו ופסעתי לאחור. רק כשהגעתי לסדר נשים הרגשתי לראשונה שמסוגלות חדשה מפציעה בי. ניגשתי אליו מההתחלה ולמדתי אותו כסדרו, כדרך כל הארץ.
בהמשך הדרך הוספתי משנה נוספת ללימוד היומי. הדבר היה בעקבות פטירתו של הרב מרדכי שטרנברג, ובסמוך לפטירתו של יהודי גיבור בשם קיסר שפעל רבות למען ארץ ישראל. התעורר בי צורך להוסיף דבר מה לעילוי נשמתם כדי להמשיך את האור שהפיצו, ועברתי ללימוד של שתי משניות ביום. אך החוק נשאר בעינו: כשלא התחשק לי, שחררתי.
בשלב מתקדם יותר כבר הגעתי ללימוד של עד שלוש משניות ביום. וכאן הגיע המבחן: אם פתאום התעורר בי רצון להמשיך למשנה רביעית או חמישית, עצרתי את עצמי מיד. הבהרתי לעצמי שזה מספיק, ובכוונת מכוון מנעתי מעצמי ללמוד יותר. היו גם ימים שלמים שלא פתחתי ספר, ומעולם לא ניסיתי להשלים את החומר בדיעבד.
כך הצטברו להן המשניות, עד שלאחרונה זכיתי לסיים ש“ס משנה שלם. בשבת האחרונה ישבתי ביישוב וערכתי סיום מסכת ביכורים יחד עם חבורה מקומית. זו בעצם המסכת החותמת את סדר זרעים, שאותו כבר למדתי מההתחלה לסוף. במעמד הסיום עצמו שמתי לב שהמשנה האחרונה עוסקת בטומטום ואנדרוגינוס. פניתי לנוכחים ושאלתי: תראו, מה טומטום ואנדרוגינוס אשמים? הם יכולים להיות יהודים קדושים וצדיקים, אך כך ה’ החליט להעביר אותם את מסע חייהם.
ההבנה שחלחלה בי היא שגם בעולם הרוחני יש תופעות דומות, ולכל אדם יש את מסעו הייחודי. איש לא יכול לחזות מראש כיצד ייראה מסע חייו. אנשים בטוחים שהם יודעים, אבל הדרך מלאה בהפתעות. ובינינו, באמת אין לאיש מושג מה חביב יותר בעיני ה’ או איזו דרך מטביעה חותם עמוק יותר במציאות.
התובנה שמעט זה טוב – “מעט מעט אגרשנו מפניך“, ושבעצם המעט הוא הדרך, מכיוון שהנקודה היא האיכות ולא הכמות, הנוכחות ולא ההספק.
ישנה תורה מיוחדת של רבי מנחם מנדל מוויטבסק שעוסקת בדיוק בזה – בשמחה ובהנאה שבדברים המעטים. מצאתי מכתב עמוק ומשמעותי שלו, ובעקבות תוכנו למדתי אותו היטב ואפילו התאמצתי לשנן אותו בעל פה, מתוך רצון עז לחוות אותו באמת.
כך הוא כותב: “כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה אם מעט ואם הרבה ויהנה ממנו. מה שאין כן אם אינו נהנה ושמח, והנפש רוצה להנות מתאווה תאווה“. היסוד של הנפש טמון ברצון הבסיסי ליהנות ולשמוח. ברגע שמונעים ממנה את השמחה וההנאה, היא לא מקבלת את האוכל שהיא זקוקה לו, ויש לכך השלכות רחבות. כשאדם נותן לעצמו רשות לשמוח וליהנות, וכלל לא משנה אם זה ממעט או מהרבה, הוא מרוויח המון.
תחנה נוספת בדרך הייתה פגישה עם הרב זלמן מלמד, זמן קצר אחרי נישואיי. הוא התעניין במה שעובר עליי, שטחתי בפניו את המצב והתשובה שלו הייתה תמציתית ופשוטה: “תשחרר, עזוב, תשחרר“. שאלתי אותו אם לשמר לפחות את לימוד שניים מקרא ואחד תרגום. אני כבר לא זוכר מה הוא השיב, אבל באיזה שהוא שלב גיליתי שגם את זה אני לא מסוגל ללמוד. הקושי המרכזי היה בעצם העקביות. לא יכולתי להתמיד בשום לימוד קבוע.
כמה שנים מאוחר יותר נפגשתי גם עם הרב דב זינגר.
הוא אמר לי שאלמד אמונה מהילדים. השיחה הזו התקיימה עוד לפני שזכיתי לילדים, אבל המסר התיישב בליבי. הבנתי מדבריו שבילדים קיימת בריאות נפשית, זרימה וטבעיות שעלולות ללכת לאיבוד אצל אדם מבוגר, ויחד עם זה הבנתי שיש דרך גם להחזיר אותן.
עם הזמן התחלתי לזהות את התופעה הזו אצל לא מעט אנשים אחרים. מדי פעם הגיעה לאוזניי שמועה על עוד אדם שעזב את הישיבה ומאז לא מסוגל לפתוח ספר, או על אנשים עם כאבי ראש קשים כי העמיסו על עצמם המון בלימוד. מתברר שכשאדם מעמיס על עצמו הרבה מעבר למידותיו, יש לכך השלכות קשות.
למה אתה חושב שזה קרה לך?
זה כנראה נבע משילוב נפיץ בין מבנה האישיות שלי לבין הסגנון האינטנסיבי שהכתיבה הישיבה. חשוב לי להדגיש: קיבלתי מהישיבה המון ואין לי חצי מילה רעה לומר עליה. עם זאת, אדם מתקשה לחזות מראש מה באמת נכון עבורו, ויש סגנונות לימוד שפשוט לא מתאימים לכל נפש. האופי הטבעי שלי, בפרט בגיל צעיר יותר, דחף אותי ללכת על דברים עד הקצה, בטוטליות ומתוך מסירות נפש. וכשמערבבים את כל החומרים האלה יחד, התוצאה עלולה להיות מסוכנת.
ללא ספק, ישנם אנשים שהמתח הזה אכן דוחף אותם קדימה, אבל ברור לי שיש לא מעט אנשים שזה עושה להם רע מאוד והמודעות לכך היא קריטית. בתחילת דרכם בישיבות, במיוחד בציבור החרד“לי אך ממש לא רק, תלמידים בוערים מרצון לכבוש את העולם. זהו המנוע שדוחף אותם בלימוד, בעבודת ה’ ובמשימות רבות. האם אני טוען שצריך לוותר על זה? ממש לא. אבל חייבים לצקת לתוך האש הזו מתינות וריכוך.
בשטח צריכות להתקיים שתי תנועות מקבילות. הדחף לכבוש את העולם עם סכין בין השיניים הוא אמנם מנוע פנטסטי שיכול לשנות את המציאות, אך הוא נושא בחובו גם פוטנציאל הרסני שיכול לפרק אותה לרסיסים. משום כך התנועה הזו חייבת להיות מגובה תמיד בתנועה מקבילה, של רכות עמוקה ויכולת להכיל את שאר צדדי החיים.
תלמד מהילדים
מה אמרת לעצמך כל השנים הללו? במה התחזקת, כשבוודאי הרגשת שונה מכולם?
לאורך השנים אספתי נקודות ציון של חיזוק. הן נסובו בעיקר סביב
אחרי הכל, אתה מרגיש שהמסע הזה היה שווה?
וואו. קשה לי לקבוע אם הוא היה שווה, אבל אני בהחלט לא הייתי מוותר עליו פשוט כי הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממי שאני. נוסף על כך, באם אכן בעקבות הדרך הלא פשוטה הזאת אצליח לעזור לחזק ולרומם אנשים – וזו הסיבה העיקרית לחשיפה הזאת על גבי העלון – אהיה שלם ושמח יותר בדרך שעברתי. עד לרגע זה אני חרד מפני הניסיון לחזור אל קביעות העיתים היומיומית. אני מסוגל לשבת בנחת עם כוס קפה מעל איזה ספר, אבל להעמיד סדר לימוד קבוע בגמרא או בכל דבר אחר של לימוד – זה עדיין מעבר לכוחותיי.
אומנם קצת מרתיע להגיד זאת בקול, אך ייתכן שאנחנו ניצבים כבר בשלב שבו מרחבים של יצירה, כמו ציור וניגון, חייבים להיות נוכחים באותה עוצמה של הלימוד, לפחות בתקופות מסוימות בחיים. נכון, זו אליה וקוץ בה; החשש המיידי הוא שההכרה בקיומם של דברים חשובים מלבד התורה תוביל להרפיה ולהפסד. עם זאת, נראה לי קריטי להשמיע את הקול הזה, בפרט בישיבות החרד“ליות שבהן סכנת הזליגה פחותה משמעותית מאשר במסגרות תיכוניות. כשהייתי בעיצומו של התהליך לא הבנתי את כל זה.
אם היית חוזר אחורה, מה היית עושה אחרת? ומה אתה יכול לבני ישיבות שעוברים כעת מסע דומה?
וואו. סביר מאוד להניח שהייתי בוחר ללמוד בישיבה בעלת סגנון אחר לחלוטין.
ההמלצה הראשונה שלי היא פשוט לשחרר. להרפות מהנפש באמונה וידיעה שזרעי הנשמה טמונים שם לעד, וביום מן הימים הם יבקעו החוצה. הרב דב זינגר השווה את המצב הזה לאדמה מהודקת. כשאדם דורך ומהדק את האדמה ללא הרף – שום זרע לא יצליח לנבוט בה, ויידרשו לה שנים ארוכות כדי להתאוורר מחדש.
מתוך כך חשוב לאמץ חמלה עצמית ולקבל את עצמך באהבה במקום שבו אתה נמצא, לא רצית ולא ניסית לעשות שום רע רק טוב. הגישה הזו נכונה תמיד, והיא חייבת להתרחש לכתחילה ולא רק כברירת מחדל של בדיעבד.
נוסף על כך, על האדם לזכור שמרחב החיים עצמו קודם ללימוד וחשוב ממנו. אם החיישנים הפנימיים מתריעים על תקיעות ועל חוסר זרימה, אל תתעלמו מהם. זה תדר מהקב“ה שאתה לא במקום הנכון שלך.
דוד המלך אומר בתהילים “בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי“. אפשר לפרש את הכוונה שדווקא “בצר“ – שם נמצאת ההרחבה, לא במקומות אחרים. כלומר, הרוחב האמיתי נמצא דווקא בתפיסה שהמעט זה טוב. ייתכן שזהו גם הסוד שטמון במילים “מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּנו תוֹפִיע“ – הנוכחות האלוקית מתגלה מתוך מקום של התיישבות ומונחות ולא מתוך ריצה חסרת נשימה. המשמעות של ’להיות במקום’ היא פשוט להיות נוכח כאן ועכשיו.
פסוק נוסף קובע ש“אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח“. המשוואה ברורה: מה שלא מצליח לגדול, פשוט אינו אמיתי. עצם הצמיחה היא העדות לאמת. כאשר תהליכים לא מצמיחים פירות במציאות, אות הוא שהם אינם אמיתיים או שהם שייכים לעולמות עליונים ולא לעולם שלנו. בעולם המעשה, האמת מחויבת להתבטא דרך צמיחה בריאה וטבעית.
חשוב לי לסייג ולומר שאינני יודע עד כמה הדי.אן.איי של בחורי הישיבות השתנה בעשרים השנים שחלפו. ייתכן שהמסרים הללו פחות פוגעים במטרה היום, ואולי לנשמות של דורנו נדרשים דגשים שונים. עם זאת, עצת הזהב שלי נותרה בעינה: צאו לריצות, קחו גיטרה ולכו לנגן, ובעיקר – אל תחשבו שזה ינגוס בערכו של הלימוד שלכם. חובה לתת מקום של כבוד לצרכיה של הנפש לצד הדאגה לנשמה.
והנה משהו קטן לקינוח: זכיתי שנים רבות להתפלל מידי פעם במערת המכפלה, וראיתי שאייל נוקד זצ“ל היה נוהג לאחר חליצת התפילין בבוקר להזכיר לעצמו “היום הנחתי תפילין“. בעצם, כולנו מלאי מצוות כרימון. עלינו רק להזכיר לעצמנו את העובדה המופלאה הזו – ולהתמלא ממנה. ■
מי אמר שמדברים אליך?
בהקשר לזה, תפיסה שגויה שעימה אני עדיין מנהל דו־שיח ער, היא האשליה שניתן ממש ’לתפוס’ רוחניות. המציאות הגשמית שבה העברת חפץ מיד ליד היא פעולה פשוטה, מבלבלת אותנו קשות. היא מטעה אותנו לחשוב שגם בעולם הרוח, ביצוע של פעולה טכנית מסוימת יביא בהכרח להשגה, לתפיסה או להתקדמות.
אבל הכללים שם שונים לחלוטין.
הפסוק בקהלת קובע “וְהָאֱ־לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף“, ואם הנרדף מנסה בעצמו לבקש את אלוקים בלהט של מרדף – הוא פשוט לא ימצא אותו. אדם הנתון בלחץ במתח ובריצה מתמדת אינו מסוגל באמת לבקש את אלוקים. ככל הנראה הקדוש ברוך הוא בוחר לשרות דווקא במקומות אחרים, של מנוחה, יישוב הדעת ונוכחות. קל מאוד לגלגל את המילים הללו על הלשון, אך לחיות אותן ולחוות אותן באמת זו משימה ארוכה ומורכבת מאין כמותה.
בעולם הישיבות ובספרי המוסר קיים דגש עצום על משמעות לימוד התורה, ועל כך שכל פסיק בלימוד מקיים ומחיה את העולמות כולם. זה אכן נכון, אבל יחד עם זה ראיתי שהשל“ה הקדוש כותב שכל העצות שנאמרו בספרים – הכותב עצמו התכוון לחזק ולקדם את האדם ולא להפך.
ולכן, אם אתה נתקל בעצה שרק מערבבת אותך או מכווצת אותך, נראה שהיא פשוט לא נכתבה עבורך אלא עבור אנשים אחרים.
ישנה עוד תפיסה רוחנית שאולי לא התיישבה אצלי נכון בעבר, והיא נוגעת ליחסי הכוחות בין גוף-נפש-נשמה.
הנשמה ממוקמת אומנם בספירות גבוהות יותר, אך הגוף והנפש חיוניים והכרחיים באותה מידה בדיוק, ואסור בתכלית האיסור להתעלם מהם. האדם זקוק לאוכל טוב, לזמן פנוי, ליציאה לנגינה.
יש לי חלום כמוס, שבישיבות של דור הגאולה ייפתחו אופקים ומרחבי חיים שיחרגו מגבולות הסטנדר הלימודי.