בֵרד וי נעםְוְפֵרְפֵרֹאְוְת על הְפֵר ה ש וְמְועדי ה ה שנ
א
הקב״ה גילה לאברהם אבינו את סוד הקץ
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך (יב, א).
הקב״ה ציוה לאברהם אבינו ללכת אל הארץ אשר יראהו, ונראה בלשון הפסוק שיש כאן הדגשה על ה'ארץ' דוקא, שהרי היה יכול לומר 'אל המקום אשר אראך' וכדומה. ויש לומר כי רמז לו הקב״ה שהוא הולך לגלות לו את סוד הקץ, אשר הוא סוד המקושר אל ענין הארץ. כמו שנתבאר בזוה״ק (תיקו״ז ד:) בענין הפסוק ״אמת מארץ תצמח״ (תהלים פה, יב), שהוא ענין סוד הקץ הכתוב בספר דניאל ״אלף מאתיים תשעים״ (דניאל יב, יא). שכן ראשי התיבות א'לף מ'אתיים ת'שעים הוא 'אמת', וכן מנין הגי' של מספר זה הוא א'לף ר״צ הרמוז בתיבת 'ארץ', וזהו ענין ״אמת מארץ תצמח״. ועל ענין זה אמר הכתוב ״מכנף הארץ זמירות שמענו״ (ישעיה כד, טז), אשר 'מכנף' הוא בגי' 'קץ'. והוא אכן 'מכנף' ה'ארץ', היינו ענין הקץ המקושר אל הארץ כנ״ל. וביותר מיוחד ענין הקץ לזו הארץ הנקראת 'ארץ כנען', אשר 'כנען' הוא בגי' 'קץ'.
ועוד יש לרמז בענין זה, כי הנה עיקר תיבת 'ארץ' הוא אותיות ר'ץ' שבה, כמו שאמרו חז״ל 'למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה' (ב״ר ה, ח), הרי שעיקר שמה הוא על שם ריצתה או רצונה המרומזים באותיות ר'ץ'. [ובמקו״א נתבאר כי האות א' הנוספת בה, היא בעצם מן ה'שמים'. שהרי הם נקראו על שם 'אש ומים' (חגיגה יב.), ולפי זה היו צריכים להיקרא 'אשמים', אלא האות א' עברה ל'ארץ' כדי לאחד ביניהם, ואכמ״ל]. וחשבון 'מספר הקודמי' של אותיות ר' וצ' (מנין כל האותיות מא' עד ר' - תשצ״ה, ומאות א' עד צ' - תצ״ה) הוא בגי' אלף ר״צ, שהוא סוד הקץ כנ״ל. וגם תיבת 'קץ' במילואו (קו״ף צד״י) הוא בגי' ר״צ, ועה״כ הוא 'ארץ'.
ובענין זה היה יתרון לאברהם אבינו על נח, כי נח לא זכה שיתגלה אליו סוד הקץ. וזה הוא ענין מה שנאמר אצל נח ״קץ כל בשר בא לפני״ (בראשית ו, יג), שהוא בחי' 'קץ הימים' (שם ד, ג; זוה״ק ח״א קלד.), שהוא קץ שאינו מתוקן כמבואר בזוה״ק בכמה מקומות. מה שאין כן הקץ הטוב מכונה ״קץ הימין״ (דניאל יב, יג), שהוא ענין הקץ האמיתי. ומפני שאברהם אבינו זכה לגילוי הקץ האמיתי, מה שלא זכה בו נח, לכן 'אברהם' הוא יותר ממספר 'נח' כמנין 'קץ'.
ב
הקב״ה ציוה לאברהם אבינו להתכלל עם מדת יצחק אבינו
ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והיה ברכה (יב, א-ב).
אברהם אבינו הוא בחי' מדת החסד, ויצחק אבינו הוא בחי' מדת הגבורה, וצריכים לכלול את זה בזה. ויש לומר כי על כך אמר הקב״ה לאברהם אבינו ״והיה ברכה״, כי 'אברהם' עם 'יצחק' הוא בגי' ב' פעמים 'ברוך', ונמצא כי כאשר הם מתכללים זה בזה עולה כל אחד מהם כמספר 'ברוך', וזה הוא מה שאמר לו ״והיה ברכה״ שיתכלל עם יצחק ואז יהיה בגי' 'ברוך'.
או יש לומר בנוסח אחר, שהמספר העומד באמצע בין הגי' של 'אברהם' (רמ״ח), למנין הגי' של 'יצחק' (ר״ח), הוא מספר 'ברוך' (רכ״ח), אשר הוא כ' יותר מיצחק וכ' פחות מאברהם. ועל כך אמר הכתוב ״לך לך״, דהיינו שילך אל מספר כ' פחות ממספרו, וכך גם יתקרב יצחק אליו כ' יותר ממספרו, ועל ידי זה ״והיה ברכה״ יגיע למספר 'ברוך' העומד באמצע ומקשר ביניהם.
ג
התגברות הנסיונות כאשר באים לקדושת ירושלים
ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (יב, ט).
פירש רש״י שכל מסעיו של אברהם אבינו היו ללכת לדרומה של ארץ ישראל, שהיא לצד ירושלים. ויש להעיר בזה, כי בתחילה כתוב ״וילך אברם כאשר דבר אליו ה'״ (יב, ד), וכאן לא נזכר דבר זה שהיה הילוכו הנגבה על פי ציוויו של מקום.
ויש לומר כי אכן הקב״ה לא אמר לו אלא שילך לארץ ישראל, והוא מעצמו הוסיף את הענין ללכת אל ירושלים, אשר הוא מקום מקודש יותר. ובמקו״א נתבאר באריכות, כי ענין ארץ ישראל היא מקום קיום התורה והמצוות בפשטות, לפי מה שמחוייב כל איש ישראל על פי הלכה ותורת הנגלה. ואילו ירושלים היא מקום עבודת הלב בדרך החסידות, אשר אין מחוייבים בה, וכל אחד נכנס בה מרצונו הטוב. ולכן על הכניסה לארץ ישראל היה ציווי מפורש, אבל את ההליכה לירושלים היה אברהם אבינו צריך להבין מעצמו. ולפי זה יש להוסיף עוד, כי כל הנסיונות שהיו לו לאברהם אבינו אחר כך, היו כתוצאה מהליכה זו אל ירושלים. כי כאשר הולכים למקום מקודש ביותר, רוצה הסט״א להיאחז בו ביותר או לנסות למנוע זאת ממנו, ולכן באים עליו עוד נסיונות. ואכן תיכף אחר שנאמר כי הלך לבא אל ירושלים, כתוב ״ויהי רעב בארץ״ (יב, י), שבאו והתחילו אז נסיונות חדשות. וכמובן שאברהם אבינו ידע והבין כל זאת לכתחלה, ובכל זאת נכנס לזה 'אדעתא דהכי'.
וכך גם מה שלקחו אחר כך את שרה אל בית פרעה, היתה זאת תוצאה מהליכתו אל ירושלים. כי ירושלים היא מקום היופי, כמו שכתוב עליה ״יפה נוף משוש כל הארץ״ (תהלים מח, ג), ואמרו חז״ל 'עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו' (קידושין מט:). וכיון שהלכו אל מקום היופי דקדושה, רצתה הסט״א גם כן להיאחז בענין היופי. ועל כך אכן התיירא אברהם באמרו ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את״ (יב, יא), כי היה ירא שלא יאחזו בה החיצונים ח״ו.
והנה ידוע כי כל הנסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו היו כדי לבוא על ידיהם ממדרגה למדרגה עד הנסיון האחרון, שהוא נסיון העקידה. אשר נסיון זה האחרון, היה דומה אל הנסיון הראשון של ״לך לך מארצך״. כמבואר במדרש על הפסוק ״ולך לך אל ארץ המוריה״ (כב, ב) וז״ל: 'מהו לך לך, נסיון אחרון כנסיון הראשון, נסיון הראשון בלך לך מארצך וממולדתך, ונסיון אחרון בלך לך אל ארץ המוריה' (תנחומא וירא כב). והיינו כי בנסיון האחרון נתבררה קדושת ירושלים, כאשר נתגלה לו כי שם יהיה ״הר ה' יראה״ (כב, יד). ובזה נתגלה למפרע מה הוא קדושת המקום הזה, אשר אליו ביקש לבוא מיד בשעת הנסיון הראשון. אבל כדי שתהיה קדושה זו יכולה להתגלות כראוי, היה עליו לעבור מתחילה את כל שאר הנסיונות עד נסיון העקידה, ואז נגמרה ונתגלתה קדושת ירושלים ובית המקדש.
ד
הקב״ה נתן לאברהם אבינו את שלימות ד' חלקי התורה
לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (טו, יח).
יש להבחין כי הפסוק מקשר כאן בין 'נהר מצרים' ל'נהר פרת', והרי 'נהר מצרים' הוא נהר פישון, אשר הוא הנהר הראשון בין ד' הנהרות הנזכרות בפרשת בראשית, ואילו 'נהר פרת' הוא הנהר האחרון בין הנהרות.
אכן באמת מתחלה היו כל הנהרות כלולות בנהר אחד, כמו שנאמר ״ונהר יוצא מעדן וגו', ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״ (ב, י). ואמרו חז״ל כי הנהר הרביעי שנאמר עליו ״הוא פרת״ (שם, יד) היינו אשר 'הוא פרת דמעיקרא' (בכורות נה:), פירוש שהוא עצמו הנהר הראשון היוצא מעדן לפני התחלקות ארבעת הנהרות.
ועומק הדברים הוא, כי איתא בזוה״ק (ח״א כו:) שארבעת הנהרות הם כנגד ארבע חלקי התורה 'פשט רמז דרוש סוד', לפי הסדר של 'פישון גיחון חידקל פרת'. ובזה מובן למה נקרא כאן נהר פרת בשם ״הנהר הגדול״, כי סודות התורה מכונים בגמ' בשם 'דבר גדול' (סוכה כח.). ולפי זה מבואר, כי מה שאמרו בגמ' הנ״ל שנהר פרת הוא הנהר היוצא מעדן, וגם אחר כך 'הוא פרת דמעיקרא', היינו אשר הלומד את סודות התורה באופן נכון, הרי הוא זוכה לראות את כל ד' חלקי התורה הכלולים כאחד בסודות התורה [וכן מבואר ב'סבא דמשפטים' בזוה״ק (ח״ב צח:), כי הלומד את התורה באופן נכון, הרי הוא זוכה לעמוד על סוד טעמיה ומסתר צפונותיה, גם מתוך נגלותיה המסתירים עליה]. ועל ידי זה יכול הוא לראות את סודות התורה כמו שהם גנוזים וכלולים בכל אחד מחלקי התורה, והוא יכול ללמוד את פשטי התורה ודרושיה עם רמזיה באופן של השגת הסודות הטמונים בהם.
ולפי זה נמצא כי זה מה שאמר הקב״ה לאברהם אבינו, שיתן לו את כל חלקי התורה, באופן שיראה איך נהר מצרים שהוא כנגד דרך הפשט מקושר ומאוחד עם ״הנהר הגדול נהר פרת״ שהוא בחי' סודות התורה. ויש לרמז על כך בשמו של אברהם אבינו, אשר מתחלה נקרא שמו 'אברם', ואחר כך הוסיף לו הקב״ה אות ה' על שמו. ויש לומר דהיינו שצריכים להכפיל את האות ה' על אותיות 'אברם' [ה' פעמים 'אברם'], ועה״כ הוא בגי' 'פשט רמז דרוש סוד', לרמז על כך שזכה לשלימות ארבע חלקי התורה.
ה
בבריתו של אברהם אבינו נתגלה 'רזא דאחד'
ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהימלו בשר ערלתו (יז, כד).
מספר צ״ט שנותיו של אברהם אבינו, יכולים לחלק לשני חלקים של פ״ו י״ג [כנגד פ״ו השנים שהיו עד לידת ישמעאל, וי״ג שנה אחר כך עד המילה]. והנה פ״ו הוא בגי' שם 'אלקי״ם', וי״ג פעמים 'אלקי״ם' הוא בגי' ״שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד״. ויש לומר כי בזה נרמז ענין 'רזא דאחד' אשר המשיך אברהם אבינו בשעת המילה [וידוע כי 'ברית' במילואו (בי״ת רי״ש יו״ד תי״ו) הוא בגי' 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ובזה נשלם היחוד לגמרי].
והנה אמר הכתוב ״הוי״ה הוא האלקי״ם״ (דברים ד, לה), ובכן יש לרמז על י״ג פעמים הוי״ה כמו שרמזנו על י״ג פעמים אלקי״ם. ואכן י״ג פעמים הוי״ה הוא בגי' ראשי התיבות של ש'מע י'שראל י' א'לקינו י' א'חד, עם האות ו' אשר תקשר לעתיד לבא בין ״שמע ישראל״ ו'ברוך שם' כידוע.
ו
אברהם אבינו המתיק את דיני ה'צדק' על ידי ה'צדקה'
בהפטרה: מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיה מא, ב).
איתא בספה״ק זרע קודש (פר' חיי שרה ד״ה במדרש), כי פסוק זה נאמר על אברהם אבינו, לפי שעסק לתקן את הדינים הנקראים 'צדק', אשר הם דינים גדולים מאד. כדאיתא בזוה״ק שאמר רשב״י בעת פטירתו: 'אסהדנא עלי, דכל יומאי הוינא מצטער על עלמא דלא יערע בדינוי דצדק, ולא יוקיד עלמא בשלהובוי' (ח״ג רצב.). ומתקנים דינים אלו על ידי שעושים מ'צדק' להיות 'צדקה', וזו היתה עבודתו של אברהם אבינו, כמו שכתוב ״אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה״ וגו' (יח, יט), ולכן נאמר עליו הפסוק ״מי העיר ממזרח צדק״, עיי״ש [ויש לומר כי בתיקון זה התעסק אברהם אבינו בעת שעזר למלך סדום, שכן 'מלך סדם' הוא בגי' 'צדק', ולכן השתדל עמו ועשה עמו 'צדקה' כדי לתקן את דיניו].
והמשך הפסוק הוא ״מי העיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו״. ויש לומר בזה, כי עיקר אחיזת הדינים ב'צדק', הוא ברגל האות ק' היורד עד למטה, אשר שם נאחזים הקליפות. ולכן תיקונו הוא על ידי שעושים מ'צדק' להיות 'צדקה', שהוא מרמז על הפיכת האות ק' לה', כאשר מרוממים ומגביהים את הרגל היורדת למטה, וזהו ענין 'צַד ק' הנהפך להיות 'ה', ואז אין הקלי' יכולים להיאחז ברגל הק'. ולכן נאמר ״יקראהו לרגלו״, לרמז שעיקר התיקון הוא ברגל הק'.
וענין זה היה גם כן העסק שהיה עם שרה אמנו, כי באמת לא היה אברהם אבינו צריך להתיירא מלרדת למצרים. שהרי כל יניקת מצרים היא מן הדינים של ג' פעמים 'אלקי״ם', שהם דיני ה'גרון' בגי' ג' פעמים 'אלקי״ם' עה״כ, שהוא בחי' 'הערף' של 'פרעה' (שעה״פ וישב). ואברהם כבר המתיק את אלו הדינים בצאתו מחרן, כי 'חרן' הוא גם כן בגי' ג' פעמים 'אלקי״ם'. אלא כל חששו היה אודות שרה, אשר היתה ״אשה יפת מראה״ (יב, יא), ועל כך נאמר ״שקר החן והבל היופי״ (משלי לא, ל), שיכולים הקלי' של 'שקר' לאחוז בענין היופי, על אשר גם בתיבת 'שקר' יש אות ק' היורדת מטה. וזה מרומז בענין 'יפת מראה' אשר הזכיר בדבריו אל שרה, כי 'יפה' הוא בגי' החילוק שבין ה' לק', אשר שם הוא בחי' אחיזת החיצונים. אבל באמת אצל שרה לא אחזו החיצונים כלל, כנרמז בשמה 'שרה' שהוא תיבת 'שקר' בהפיכת האות ק' לאות ה', והיתה כל כולה בבחי' יופי של קדושה.