מסילת ישרים

שיע וֵרי השק פִה

פרק י"ט

וֵר שיע ו נ - ב

פֵרש ת שלח תשע"ד

וְמְו ס ר ב ד רָך ה ח ס י ד וְת

בנדבה אזבחה לך:

גילוי האור האין סוף שגנוז בכל מצווה

א ו א ש מ ר ה ע ד ו ת י ך ת מ י ד :

ההבדל בין הידור מצווה שבאים בתורת נדבה להידורים שבאים בתורת חובה

האם מי שקונה אתרוג נאה נחשב למהדר במצוות | בכל תקופה ובכל מקום יש סטנדרטים אחרים | יש הידורים שיוצאים מכלל הגדר של הידור מצווה והם הופכים להיות חלק מן המצווה | בלי ההנהגה הזאת הוא מרגיש כמו גוי גמור | מי שלא ראו מושגים בגדלות התורה חושב תיכף שהוא כבר גדול בתורה | לרומם את גדרי הקדושה וההתנזרות מתאוות העולם הזה

עיקר ההידור הוא מה שהאדם מוסיף מעצמו

כאשר מדברים אודות החיוב להדר במצוות (ראה גיליון קודם), ועומדים על משמעות החובה הזאת – 'מען פארשטייט דעם ווארט' – ועל פנימיות הדבר, הנה מבינים, כי עיקר הכוונה הוא לאותם הידורים שהאדם מוסיף מדיליה ומרצונו כדי להדר ולפאר את המצווה, ולא כאשר הוא מהדר במצווה רק כפי מה שמקובל בזמנו או במקומו: שכך וכך מקיימים את המצווה.

וכגון, בזמננו אנשים מהדרים במצווה באופן נפלא. שולחים משלוח מנות בהידור רב – ולא שולחים רק כדי שיעור חובת המצווה, הולכים עם טלית קטן מצמר, ומחפשים את האתרוג הנאה והמהודר ביותר. נו, וכי מחמת זה נחשב האדם שהוא מהדר במצוות? הלא בזמננו אפשר לומר בהדיא, שכל סוגי ההידורים הללו יצאו מכלל הידור, וכבר הפכו להיות כמעט כמו חיוב. ואדם שילך לשוק ויקח אתרוג מכל הבא ליד – 'אבי אן אתרוג' - והעיקר שיהא 'כשר לברכה', אינו נחשב כאדם שאינו מהדר במצוות - אלא ל'קל' ייחשב!

כי הנקודה של הידור מצווה הוא, שהאדם מביע ומבטא שהמצוות חביבים עליו עד מאד, ועיקר הביטוי הזה אינו אלא כאשר הוא עושה יותר ממה שהוא מחויב בו, בין מצד ההלכה ובין מצד ההנהגה המקובלת. ולכן כל זמן שהוא מהדר בכל ההידורים שבעולם, אך ההידורים הללו הם חלק מן ההנהגה המקובלת אצל שאר המון, הוא עדיין לא נתן מקום להשתוקקות שלו, ועדיין אין בזה ראיה והוכחה שהוא אוהב ומחבב את מצוות ה' בכל ליבו ונפשו ומאודו.

כל דור יש לו את הסטנדרטים שלו

בענייני העולם הזה רואים איך שמדור לדור הסטנדרים הולכים וגדלים, ומה שהיה בעבר נחלת עשירים ונגידי העיר, הפך להיות נחלת הכלל. בילדותי כמעט לא היה לאנשים בביתם מכונת כביסה ומייבש, היום כבר לא יכולים להתחתן בלי זה... היום יקבצו ממון עבור 'הכנסת כלה' כדי לרכוש מכונת כביסה, כל אחד מבין שבכל בית יהודי מוכרח להיות מכונת כביסה.

וכן על זה הדרך, מלפנים רק נגידים הרשו לעצמם לרכוש רהיטים מכובדים, רוב האנשים הסתפקו בקרש גס ופשוט ששימש להם כשלחן, ובעוד כמה קרשים פשוטים שמהם הצליחו לבנות ארון לבגדים וכדומה.

וכי מה שמע וידע פעם על כל הרהיטים היקרים שמצויים היום כמעט בכל בית בישראל? וכבר היה מעשה אצל כ"ק רבינו האלטער רב זי"ע, שפעם אחת התאכסן בביתו של נגיד אחד, והנה יש מנהג שבשעה שגוזזים את הציפורניים לכבוד שבת לוקחים שתי פיסות עץ קטנות - הקרויים 'עדות'לעך' - ושורפים אותן יחד עם הציפורניים. ובערב שבת ניגשו הגבאים של האלטער רב אל אחד מהרהיטים שעמדו שם בבית, וללא אומר ודברים התחילו לבקע ממנו פיסות עץ עבור העדות'לעך, עד שהגיע לפתע הבעל הבית והתחיל לעשות עליהם קולות וברקים... עד כדי כך היה להם הדבר שנקרא 'רהיטים' זר ומנוכר, שהם כלל לא הכירו אותו...

ונמצא שאם ישאלו אדם, האם רהיטים הם דברים נחוצים או שהם לוקסוס מיותר, הרי שהתשובה תשתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. ומה שהיה נחשב בדור העבר לדבר מיותר בעליל ולמותרות, נחשב היום לדבר נחוץ והכרחי שאנשים מרגישים שהם לא יכולים לחיות בלעדיו. ובו בזמן שלפני כמה דורות לא הרגישו אנשים שהם בעלי מדרגה אם אין להם רהיטים בביתם, ויכלו להסתדר עם איזה שלחן רעוע ונוטה להישבר, ולא היה בזה שום סיגוף ועינוי, הרי שבזמננו אנשים שמסתפקים במועט ואין להם רהיטים, נחשבים לבעלי מדרגה גדולים ממש. בכל אלה, אלא לקח לו כמה כסאות והצמידם זה לצד זה, ועליהם הוא ישן... שאל אותו המארח: הלא יש כאן בבית כל כך הרבה מיטות, למה ישן הרבי על גבי כסאות? אמר לו הרבי: "וכי הרגשת אחת בחייך את הטעם הזה... וכי אתה יודע כמה ערב ונעים לשכב על גבי כסאות..." כי באמת ככל שאדם משועבד פחות לגשמיות – כך הוא יותר ויותר מאושר ומרוצה בחייו. ריבוי הגשמיות שיש בזמננו לא הביא לעולם יותר שמחה ושלווה, אלא יותר מרה שחורה ודיכאון הנפש.

רוב ההידורים הם כבר בגדר חיובים

ונחזור לעניינו: גם ברוחניות יש מושג של סטנדרטים. ואצל כלל ציבור החרדים לדבר ה', הסטנדרט המקובל עומד על רמה גבוהה והכל כשר ומהודר מאד. ובכלל, אנשים ממחננו מעולם לא חפשו קולות והיתרים אלא תמיד הלכו לפנים משורת הדין. תמיד הוסיפו להדר ולדקדק במצוות והחמירו על עצמם יותר ממה שמחויבים מצד הדין. וכיון שכן יצאו כל ההידורים הללו מכלל 'הידור מצווה', והפכו להיות חלק כחלק מן עצם קיום המצווה שכל יהודי מחויב בהן. אמור מעתה: אדם שקונה מצות מהודרות לפסח, מצות שעומדות בכל הסטנדרטים הגבוהים כפי שמקובל היום בכל העדות והחוגים, אינו יכול להרגיש מכח זה שהוא אדם שמהדר במצוות. כי בזה שהוא קונה את המצות הללו, הוא פשוט עושה את מה שנדרש ממנו כמעט מצד הדין ממש. ואם יחליט שהוא אוכל מצות שכשרות רק מצד עיקר הדין – ובלי כל ההידורים והחומרות שהתקבלו בכל תפוצות ישראל, הריהו קל דעת ומזלזל במצוות. כי אם ההידורים הללו השתרשו כל כך והתקבלו אצל כולם כחלק מן הרמה הרוחנית המקובלת, הרי שהם כבר חלק מן המצווה - ולא רק הידור מצווה.

בזמננו ה'מנהג ישראל תורה' הוא להדר מאד בקיום המצוות, ורבים וטובים מחמירים ומהדרים לצאת כמה וכמה שיטות וכדומה, ואדם אינו רשאי להקל על עצמו ולהסתפק בקיום

נקודות:

מי שרוצה איזו שייכות עם עבודת ה' באמת צריך לרומם את סגנון החיים הרוחני שלו! שעבודת ה' במדרגה גבוהה יותר תהיה אצלו כדבר פשוט ומובן מאליו! וכמו שאחר שאדם הרגיל את עצמו לחיות בסטנדרטים החדשים שישנם בזמננו, אזי אם יחסר לו אחד מהם, הוא ירגיש שהוא ממש לא מסוגל לחיות - כך גם ברוחניות: הוא צריך לרומם את ההשגות שלו ואת הסטנדרטים הרוחניים שלו, עד שלא יוכל לחיות בלעדיהם

המותרות משעבדים את האדם

ואגב הדברים: כל הלוקסוס הזה וכל המותרות שאנשים הרגילו בהם את עצמם, לא גורמים להם להיות יותר מאושרים ושמחים. זה שבכל בית יש מקרר ומזגן, לא מכניס לבית יותר שמחה ואושר, ואנשים לא חיים מחמת זה עם יותר מנוחת הדעת. אדרבה, בסופו של דבר, כל הדברים הללו משעבדים את האדם ולוקחים ממנו את כל חירותו. הוא אינו שולט בהם, אלא הם שולטים עליו.

אחד מצדיקי דורינו מארה"ק התאכסן פעם אצל איזה גביר בחו"ל, והיו שם בבית עשרה חדרי שינה ומיטות מוצעות בפאר והדר, ולא היה חסר בו דבר. אמנם הוא לא השגיח ההלכה כמות שהיא ללא שיעשה שאלת חכם. ונמצא שאם אדם חפץ באמת להדר במצוות, הוא רוצה באמת לבטא את רגשי לבבו ולהביע את החביבות ואת ההשתוקקות שהוא רוחש בקרבו למצוות ה', אזי עליו לחפש עוד דרכים ועוד הידורים – כאלה שטרם הפכו להיות מקובלים ומוכרחים אצל כולם, ורק בכך הוא מגלה את השתוקקותו לעשות את רצון ה' בתכלית השלימות.

לרומם את הסטנדרטים בעבודת ה'

ובאמת, כל זה נוגע לכל העניינים בעבודת ה'. כי כמו שרובא דעלמא חיים היום ברמה יותר גבוהה מאשר בעבר, ויש להם מושגים גדולים בכל העניינים הגשמיים, ומותרות שהיו מצויים פעם אצל הפריצים, נמצאים היום אצל 'סלתה ושמנה' של שלומי אמוני ישראל, וכל סגנון החיים הגשמי עלה בכמה מדרגות – כך צריך האדם להגביה ולרומם את ההשגות שלו ברוחניות ולחיות במדרגה נעלה וגבוהה יותר.

מי שרוצה איזו שייכות עם עבודת ה' באמת צריך לרומם את סגנון החיים הרוחני שלו! שעבודת ה' במדרגה גבוהה יותר תהיה אצלו כדבר פשוט ומובן מאליו! וכמו שאחר שאדם הרגיל את עצמו לחיות בסטנדרטים החדשים שישנם בזמננו, אזי אם יחסר לו אחד מהם, הוא ירגיש שהוא ממש לא מסוגל לחיות - כך גם ברוחניות: הוא צריך לרומם את ההשגות שלו ואת הסטנדרטים הרוחניים שלו, עד שלא יוכל לחיות בלעדיהם. עליו להגיע למצב, שגם אם יעברו עליו תקופות של ירידות וקטנות המוחין - ולא יעמוד במדרגה שעמד בה בשעה שקיבל על עצמו איזו הנהגה נעלה, הוא כבר אינו מסוגל להפסיק את ההנהגה הזאת, כי הוא פשוט ירגיש כמו 'גוי'...

ככל שההשגות קטנות יותר כך מרוצים יותר

ישנם יהודים, שהם אכן יהודים יקרים וחשובים, אבל המושגים שלהם בתפילה קטנים ודלים. כאשר הם מדברים מתפילת שחרית, הם מתכוונים לתפילה שנמשכת לכל היותר ארבעים וחמש דקות, ואם הם עוד נשארים בבית המדרש לומר כמה פרקי תהילים ופרק משניות, הם כבר ממש מרגישים צדיקים גמורים... ואם הבעל תפילה יאריך כמה דקות בשמונה עשרה, אזי הם כבר מאבדים את כל הסבלנות, הם כבר רוצים לברוח מהבית המדרש.

ואחרי התפילה הם מסתובבים להם ששים ושמחים ושבעי רצון שזכו להתפלל כדת וכדין. והנה בצד הבית מדרש מתהלך לו יהודי עובד ה', והוא רואה את היהודים השמחים הללו – 'עס פעלט זיי גארנישט' – והם מרוצים ומאושרים, והוא ממש מקנא: במה הם כל כך מאושרים, מה הצליח להם היום כל כך?

אולם התירוץ פשוט עד מאד: האנשים הללו כלל לא יודעים שחסר להם דבר! אין להם השגות בתפילה! הם מעולם לא הגביהו את הסטנדרטים שלהם בתפילה. הם מן הסתם מתפללים כך מיום עמדם על דעתם, ואם לא תתחולל איזו מהפכה הם יתפללו כך עד המאה ועשרים שלהם... שום דבר לא מציק להם ולא מעיק עליהם. הם אמרו ברוך שאמר ואז ישיר, קריאת שמע ושמונה עשרה, נו, מה עוד חסר להם?! כלום! הכל טוב ויפה! זה יכול להימשך כך מבחינתם לעד ולנצח נצחים. בש"ס וכמה סימנים בשלחן ערוך, והם כבר מרגישים שהם 'גאנצע תלמידי חכמים' והם כבר יודעים לומר מהלכים בסוגיות ולהכריע בדבר הלכה. עומד לו שם יהודי בצד, הוא עוד הכיר כמה רבנים מן הדור הקודם, הוא עוד ראה לנגד עיניו גדולים אמיתיים בתורה, והוא מלא תמיהה: וכי זה נקרא תלמיד חכם? וכי אתה כבר יודע ד' חלקי שו"ע בעל פה? וכי אתה כבר בקי בש"ס עם ראשונים? הלא יש לך כאלו מושגים קטנים בתורה, שה' ירחם. אין לך אפילו מושג מהו גדול בתורה אמיתי, מעולם לא ראית אדם כזה. המושגים שלך בגדלות בתורה, הם מושגים של 'בר מצווה בחור'.

וכך זה נראה בכל דבר וענין באידישקייט: בזמננו אם בחור או אברך אינו מגושם ממש, הוא כבר נחשב לאיש מורם מעם ומשכמו ומעלה, ואולי אף יוסיפו לומר שהוא אברך קדוש. לא יאומן כי יסופר עד כמה ההשגות קטנות היום, אברכים לא יודעים לאיזה מושגים בקדושה יכולים להגיע.

אכן אמת, שקדושה בזמננו אין משמעותה סיגופים ותעניות, אבל למה למשל, צריכים יראי ה' לעשות עסק מאכילה? למה צריכים לחפש את ההנאה ואת התאווה כשאוכלים? לאכול צריכים לאכול, רק כפי הנצרך לבריאות הגוף – לא לשם הנאה ולא לשם תענוג! למה צריכים לבדוק במטבח מה הכינו היום לאכול? למה צריכים להוסיף מלח ותבלינים? ומי שמתנזר מכל זה, אכן יכול לפי ערך הדור להיות קצת בגדר 'קדוש'.

ואם אדם רוצה לחיות חיים רוחניים במדרגה נעלה יותר – עליו להוסיף עוד קדושה. שיעשה לעצמו עוד גדר, וכגון שיאכל את המאכל הערב עליו רק ביומא דפגרא, או שיאכל את המאכל הלז רק בשעת סעודה ולא כמאכל בפני עצמו. וכן כלפי כל ענייני קדושה וכלפי כל העניינים בעבודת ה', שיעשה ויוסיף עוד גדרים והידורים, וירומם את ההשגות שלו ויחיה חיים נעלים יותר, ויביא את עצמו לידי מצב שהוא כל כך כרוך ומחובר למדרגות הללו עד שהוא כבר לא יוכל לחיות בלעדיהם.

'שחרית' צריכה לעשות מהפכה בנפש האדם

אבל באמת צריכים היו לשאול אדם כזה: וכי גם בענייני גשמיות אתה כזה מסתפק במועט? וכי גם הרהיטים בביתך נראים כמו השחרית שלך? וכי המזגן בביתך גם צולע ומקרטע כמו הפסוקי דזמרה שלך? למה בכל הנוגע לתפילה אתה מרוצה כל כך מהר? למה ה'הללו'קס שלך כל כך דלים ועלובים? היכן היא ההתחדשות שלך והחיות שלך? אתה אכן לא במדרגה של רבי איציקל זי"ע שהיה צריך שש שעות הכנה לשחרית אחת, אבל למה 'שחרית' אינו עסק שלם אצלך! הלא שחרית צריכה לעשות בנפשך מהפכה שלימה – 'עס איז אן איבערלעבעניש' - משחרית אחת אתה צריך לצאת אדם אחר לגמרי! תתבונן קצת בסדר התפילה, מה מתחולל כאן לפניך: תפילין של יד ותפילין ראש! קרבנות! פסוקי דזמרה! עליות העולמות! הרי שחרית זה עולם ומלואו!

נקודות:

ואם אדם רוצה לחיות חיים רוחניים במדרגה נעלה יותר – עליו להוסיף עוד קדושה. שיעשה לעצמו עוד גדר, וכגון שיאכל את המאכל הערב עליו רק ביומא דפגרא, או שיאכל את המאכל הלז רק בשעת סעודה ולא כמאכל בפני עצמו. וכן כלפי כל ענייני קדושה וכלפי כל העניינים בעבודת ה', שיעשה ויוסיף עוד גדרים והידורים, וירומם את ההשגות שלו ויחיה חיים נעלים יותר

ככל שיהיו לו השגות נעלות יותר כך ידרוש מעצמו יותר

וכפני הדברים האלה הוא גם בתורה: ישנם אברכים שלמדו כמה מסכתות

ב ו א ו ה ב ם מ א ד :

לגלות את הקשר לאין סוף שיש בכל מצווה

כל התורה היא ענין של מדידה והגבלה | בפנימיות היא אין סוף | החידוש של מתן תורה | צריכים להתחבר לאין סוף של המצווה | עיקר ההידור הוא במה שלא חייבים על פי תורה | השי"ת אוהב את הרצונות והכיסופים של איש ישראל

בכל מצווה יש אור אין סוף

ונבאר עוד מהלך בענין של הידור במצווה, ובטעם הדבר שהאדם צריך לחפש דרכים איך להוסיף הידורים והוספות על עצם קיום המצווה: הנה כל מצוות והלכות התורה ניתנו לקיים אותן, על פי אמות מידה של כמה וכמה סוגי שיעורים וגדרים והגבלות. כל מצווה ומצווה יש לה שיעור וזמן ומקום וכדומה. וכגון: שבת יש לה זמן כניסה וזמן יציאה, אתרוג נוטלים רק אחד ולא שניים, וציצית מטילים רק בטלית של ארבע כנפות, וכדומה וכדומה, כל סוגי השיעורים והמדידות שיש בתורה.

אמנם באמת טמון בכל מצווה עומק ופנימיות עד אין סוף, ולמעלה למעלה מכל גדר וגבול שבעולם. הפנימיות של המצווה, כל הסודות והאורות שגנוזים בה, אינה נכנסת תחת שום גדר והגדרה. אין בהם שום גבול וצמצום! כל מצווה יש לה מדרגות על גבי מדרגות! ממש עד אין סוף.

ואכן זה היה החידוש הגדול והנורא של מתן תורה, אשר המלאכים לא יכלו להבין אותו: איך ייתכן לקחת אורות קדושים ונשגבים של 'תורה' - ולהכניס אותם בכלים ובהגדרות, ולצמצמם אותם בשיעורים של כזיתים ושל טפחים ושל זמן?! איך ייתכן לקחת קדושה שאין לה שום קצה וגבול! שעשועים של אין סוף! גדלות בלי שום הגבלה! אור בלי קצבה – ולהוריד אותם לבני אדם שהם כל כך מוגבלים ומצומצמים?! איך ייתכן שיהיה לקרוצי חומר, קשר ושייכות עם כל האלוקות הזאת?

החידוש של מתן תורה: לצמצם ולהוריד את האור של התורה

ואכן אמת! הריבונו של עולם עשה כאן חידוש נורא ואיום, שרק הוא יתברך לבדו יכול לחדש חידוש גדול כזה: לקחת אור שמקומו בעליונים – ולהורידו לעולם השפל והפחות הזה. הריבונו של עולם לקח תרי"ג אורות עליונים והכניס אותם בתוך כלים! בתוך שיעורים שניתנו לבני אדם! כל מצווה מוגבלת באופן שתתאים לאדם שהוא בעל גבול. ההלכה היבשה לא דורשת מן האדם לצאת מן הגבולות שלו, והתורה אומרת: כך וכך התורה דורשת ממך ואתה מחויב על פי תורה – ותו לא. ביותר משיעור זה אינך מ צ וָה.

אלא שעל כל זאת נוסף עוד חידוש גדול: שעל העבודה המוגבלת הזאת, מקבל האדם את שכרו מושלם בעולם הבא בלי שום גבול. השכר בעולם הבא אין לו שום גבול - לא בכמות ולא באיכות! במילים אחרות: השכר ניתן לפי ערך המצווה מצד עצמה – שהיא בלי שום גבול, ולא לפי ערך מקיים המצווה – שהוא כל כולו חטיבה אחת של גבול.

הידור מצווה היא השייכות לאין סוף של המצווה

וכאן אכן נכנס הענין של הידור מצווה: כי הגם אמת שהתורה ניתנה בכלים ובשיעורים דוקא, והדרך של האדם לקבל את השכר המובטח לו עבור קיום התורה הוא באופן של מדידות וגבולות דוקא – עדיין צריך האדם להתקשר עם המצווה, גם באופנים שהם בלי גבול. הוא צריך למצוא איזו נקודת אחיזה עם הבלי גבול שיש בכל מצווה! עם האין סוף של המצווה! ועל ידי זה הוא יכול לקבל קשר ושייכות לכל האין סוף שגנוז בתוך המצווה ולשכר האינסופי שמקבלים בעולם הבא.

אפס, כי את השייכות הזאת לנקודת האין סוף של המצווה, צריך האדם לעשות – בלי שיחייבו אותו כלל. הוא צריך לעשות זאת מחפצו ורצונו לגמרי! כי אם יחייבו אותו גם בזה, אזי ממילא כבר צריך להגדיר את החיוב הזה ולתת גם לה גבול וצמצום, ונמצא ששוב נפל הדבר תחת הגדרות וצמצומים – בו בזמן שכל המכוון הוא, שיתקשר למצווה למעלה מן הגבול. ולכן צריך הקשר הזה לבוא מן האדם עצמו. שייצא מגדר חובה ויעשה אותה בתורת נדבה, ועל ידי זה יקבל קצת השגה וקשר לאור בלי גבול שהריבונו של עולם גנז בתוך המצווה. המדרגות העליונות ביותר. ואדרבה, השאיפות הללו הן הדרך היחידה שלו לקבל שייכות עם המדרגות הללו. ועליו לדעת שעצם הרצון הרוחני שבוער בקרבו חשוב ויקר מאד אצל הריבונו של עולם. השאיפות והרצונות שמקננים בלב כל איש ישראל, שהוא מצד עצמו היה רוצה להיות צדיק גמור! הוא לא רוצה להיפרד מן הדביקות! הוא רוצה להיות בקי בכל התורה כולה! חביבים ורצויים לפניו יתברך שמו עד מאד. ומה שבפועל הוא אינו יכול למלא את שאיפותיו, אינו שום סתירה לעצם השאיפות שלו. במילים אחרות: כאשר אדם רוצה להשיג דבר שבקדושה, עליו להתייחס לזה כך: אני רוצה בזה - כי הריבונו של עולם חפץ שאני ארצה בזה, ואני מקיים רצון ה' בעצם זה שאני רוצה בכך – גם אם לעולם לא אשיג את חפצי.

ונחזור לענייננו: כאשר אדם מהדר במצווה ויוצא קמעה מן השיעורים ומן המדידות של המצווה, הריהו מבטא בזה את עומק רצונו להשיג את השלימות. הוא מגלה בזה שהוא אינו מסתפק ואומר שלום עלי נפשי, כאשר הוא יוצא את ידי חובתו על פי גבולי ושיעורי התורה, אלא שמצד השאיפה שבקרבו להתקרב לריבונו של עולם – הוא מוכן לעשות עוד ועוד, ולכן הוא מהדר במצוותיו ככל יכולתו.

הוא אכן בעל גבול ואינו יכול לשבור את ההגבלות שיש לאדם, אבל הנפש האלוקית היא אינסופית וההשתוקקות שלה היא גדולה ועצומה, ואת ההשתוקקות הזאת הוא מבטא על ידי כל מה שהולך וסובב את המצווה: הוא מכין את עצמו למצווה בהכנה דרבה, הוא לומד את כל הלכות המצווה ואת המשמעות הפנימית של המצווה, הוא שופך את נפשו בתפילה לריבונו של עולם שאכן יזכה לקיים את המצווה כראוי, וכאמור לעיל, הוא מהדר ומפאר את עצם קיום המצווה הגשמי, ומוסיף חומרות וגדרים וסייגים. ועל ידי שהוא יוצא מן הגדרים והשיעורים של המצווה, הוא מדבק את עצמו באינסוף של המצווה ומקבל שייכות לאורות הקדושים שהם בלי גבול.

הכוחות מוגבלים לא השאיפות

אחד מן מהדברים שהאדם יכול לגלות בקרבו בלי שיעור גבול, הוא הרצון שבקרבו. ויהודי צריך לכסוף ולהשתוקק לריבונו של עולם – גם אם הוא יודע שאין בידו להגיע למדרגה הזאת בפועל. כי רק המעשים שלו והכוחות שלו מוגבלים, אבל השאיפות שלו – 'זיין הארץ צום ריבונו של עולם' – והשתוקקות שלו, יכולים להיות בלי שום גבול. אף אחד לא אסר עליו להשתוקק לריבונו של עולם בהשתוקקות אינסופית!

ועל ידי השתוקקות הזאת, שהוא במדרגה של אין סוף לפי ערך, הוא מתקשר ומתחבר לעולם מלא של אין סוף. כי בשעה שהאדם משתוקק כך לריבונו של עולם, הריהו אומר בזאת: "אני חפץ לעבוד אותך בלי שום הגבלה ומדידה! אני רוצה לעבוד אותך בתכלית השלימות!" וכאשר האדם מגלה בקרבו רצון של אין סוף, אזי הוא מקבל שייכות לאורות והקדושות שטמונים במצוות שהם אין סוף, וגם השכר שיש לו עבור המצוות הוא בלי גבול, ולא רק כפי ערך העשייה הגשמית בפועל.

אין סתירה בין השאיפה הפנימית ליכולת המעשית בפועל

מן המותר להבהיר שאין הכוונה שהאדם יחיה עם הרצונות הללו באופן שהם יביאו אותו לידי שברון לב ולהרגשה שהוא כישלון מהלך. כי אין הכוונה לומר שהאדם אכן מגיע בפועל למדרגות שהוא משתוקק אליהן, כי דבר זה תלוי בהרבה עניינים ובשורשי הנשמות ובתפקיד אשר למענו ירד לעולם. אבל יחד עם זה, אין שום מניעה לאדם שמצד הנשמה האלוקית הוא ימשיך להתגעגע לאלוקות וישתוקק להתקרב לריבונו של עולם עד תכלית.

אדם צריך להכיר את כוחותיו ולדעת מה שייך אליו בפועל ומה לא. אמנם בד בבד, מצד הנשמה האלוקית שבו, הוא רשאי וגם צריך, לשאוף להשיג את

נקודות:

אחד מן מהדברים שהאדם יכול לגלות בקרבו בלי שיעור גבול, הוא הרצון שבקרבו. ויהודי צריך לכסוף ולהשתוקק לריבונו של עולם – גם אם הוא יודע שאין בידו להגיע למדרגה הזאת בפועל. כי רק המעשים שלו והכוחות שלו מוגבלים, אבל השאיפות שלו – 'זיין הארץ צום ריבונו של עולם' – והשתוקקות שלו, יכולים להיות בלי שום גבול

ג ו כ ב ו ד י ל א ח ר ל א א ת ן :

לא להדר במצווה כדי להגדיל את כבוד האדם

הידור מצוה צריך שמירה יתרה מן החיצונים | בכל דבר הנוגע לחיצונית יש ליצר הרע שליטה מיוחדת | אם אתה באמת מהדר במצוות תלמד קצת את המשמעות של המצווה | הוא צריך את הבית היפה ביותר – וגם את האתרוג היפה ביותר | למה צריך כל אחד להשיא את צאצאיו כמו שועי הארץ | זה סטייל ולא מנהג ישראל

העיקר הוא פנימיות העבודה

אחד המקומות שהיצר הרע מוצא לו פתח להיכנס לשם הוא בכל הנוגע להידור מצווה. ולפיכך כאשר מדברים אודות הידור מצווה, צריכים בד בבד גם לדבר אודות הזהירות מן הנחש שיכול להתגנב לתוך הענין של הידור מצווה. כי סוף כל סוף הענין של הידור מצווה כרוך עם ענייני חיצוניות, וכל עבודה חיצונית צריכה שמירה יתרה מן הסטרא אחרא; שלא יבואו ויקבלו יניקה ממנה.

ובמילים אחרות: חרף כל מה שאמרנו ודברנו אודות המעלה וחובת הענין של הידור מצווה, עדיין נשאר ועומד על תילו היסוד מוסד שיש לנו באידישקייט: שהעיקר הוא פנימיות העבודה. והריבונו של עולם בוחן כליות ולב לראות אם עובדו כראוי – באמת ובתמים. ולכן צריך האדם להישמר שלא להפוך את היוצרות ולעשות את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר, והיינו שלא יעשה את עיקר העבודה מן החיצוניות של המצווה.

הידור מצווה - לא על חשבון פנימיות המצווה

כי זה כלל גדול: היצר הרע אינו נותן מנוחה לאדם, והוא תמיד יחפש דרכים איך להתנחל בליבו ולהפריעו מעבודתו. אבל עיקר כוחו הוא בכל הנוגע לעניינים של חיצוניות – ובפרט בזמן הזה, כאשר החיצוניות יש לה כח גדול והיא שולטת בכיפה. היצר עלול להביא את האדם למצב שיזניח את החלק הפנימי והאמיתי של המצווה, ויתעסק בעיקר עם החלקים החיצוניים שלה. הוא יתעסק עם היופי ועם