'אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם', הוא מפני היותו 'יחיד' בעולם - 'אחד היה אברהם' - שקרא בשם ה', עד שבעת שכל העולם כולו היה מעבר אחד, היה הוא מעבר אחד (בר"ר מב, ח). והקב"ה שהוא 'אחד יחיד ומיוחד' אוהב ובוחר בבחינת האחדות. אלא שעל נקודת אחדות זו השפיע ה' ברכה, עד שהתרחבה והתפשטה לעם גדול ועצום כחול הים אשר לא יספר מרוב.
הגדלת בני ישראל במצרים היתה בדרך ברכה למעלה מהטבע
ואכן אנו רואים עְצּום היתה הם פרו ורבו שלא כדרך העולם, כענין שמבואר בחז"ל שבהיותם במצרים היו יולדות ששה בכרס אחד (שמו"ר א, ח; הובא ברש"י שם א, ז). הרי שבדרך ברכה ממש נתרבו הם והעצימו במאוד מאוד להיותם עם גדול ורב.
שְכַל
גְדַלהתם
שַל
שְרַאַל י מ בֶעהט, כי
לֶעם
בְדְרָך
שַל
בְרְכה
לִמֶעַלה
'כי אחד קראתיו, ואברכהו וארבהו'
ודברים הללו מפורשים המה בהדיא בדברי הנביא ישעיה (נא, ב) ' ה ביטּ ו אֶל א בָרהָם אבִיכֶם ואֶל שָרָה תחו ל לכֶם, כיֶ א ח ד קָ ר את וִי, וֲ א בְָרְ כ וֵה ו אְַרְֵ ב וה'. והיינו ממש כאמור, שאברהם אבינו הוא בבחינת 'אחדות', 'כי אחד קראתיו', ועל נקודת אחדות זו חלה ברכה וריבוי, 'ואברכהו וארבהו', עד שיצא ממנו העם הנבחר ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.
'והיה ברכה'
וזהו עומק כוונת הכתוב בפרשתנו, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו 'לך לך מארצך וממולדתך וגו', ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' והיה ברכה'. הבטיח הקב"ה לאברהם שהריבוי שלו להיותו 'גוי גדול' ו'אב המון גוים' (יז, ד) לא יפגע בבחינת האחדות שבו, אלא יבוא בדרך של ברכה וקדושה המחוברת תמיד אל ה' אחד.
עיקר הבחירה בבני ישראל הוא בנקודה הפנימית והאחדות שבהם. וריבוי מספרם הוא ברכה והתפשטות של נקודת שורשם, ולא ריבוי של עולם הפירוד. 'אחד קראתיו, ואברכהו וארבהו'.
ב השגחת הקב"ה במקום האחדות
נבוא בעז"ה להרחיב את הדברים בזה.
הבחירה באברהם אבינו ע"י השגחה מיוחדת מלמעלה
ונקדים, דהנה חזינן אֵּב ו ינ
שֵּב רחי ו ת
שַל בהק"ה
בַאֵּבְרהם עַל ו י
עְׂשנתה מַלִמֶעַלה. ראשית כן היה בזמן חטא דור הפלגה, וכנודע שבאותה שעה התחילה הבחירה באברהם אבינו, ושם נאמר (יא, ה) 'וירד ה'
ע"י
רַאיה
ו שָגהחה
מ ויח דת
לְרַאּות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם', כלומר שהשגיח הקב"ה על העיר והמגדל אשר בנו בני האדם, ומתוך ראייה והשגחה זו הפריד השי"ת את אומות העולם והבדיל אותן מן הקדושה.
א.
אֵרץ
ו בֵר ד ה ז רְמנז ה וקד ה ש הי א
בְמֹאְמֵרם ז"ל בִּב ת חינ
בְמ
אֵרִּבע
ת סכ תְוִּבְוְת כ (קי א). 'כל אְמְוְת ו י בשל כ ויכל
לעומת כן, גם הבחירה באברהם אבינו היתה ע"י הבטה והצצה מיוחדת עליו. וכפי שהובא במדרש (בר"ר לט, א) 'משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר, תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג,
צהיץ עַל ו י בהק"ה ואמר לו, אני הוא בעל העולם, הוי 'ויאמר ה' אל אברם', עד כאן לשונם. רואים מכאן ששורש הבחירה באברהם וההתגלות אליו נעשה בכח ההבטה וההשגחה עליו מלמעלה.
השי"ת מביט בעיניו כביכול על הארץ הקדושה
גם הבחירה שבוחר השי"ת בארץ ישראל דומה לזו של אברהם אבינו, שגם היא נעשה באופן של השגחה והבטה מיוחדת, וכפי שמקשר אותם הנביא (יחזקאל שם) 'אחד היה אברהם ויירש את הארץ'. כי
דּוְׂש אה הז שת י שָגנה ה מחה תי דית מַאת ה', כפי שהתורה מעידה (דברים יא, יב) 'ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה'.
עַל
אְרהץ הק
ו וְדייחית
הבטת הקב"ה על אברהם אבינו - כעין דרישתו את ארץ ישראל
ואכן כפי שמבואר בדברי המדרש הנ"ל, הבחירה באברהם אבינו שבה הציץ עליו ה' באמרו אליו 'אני הוא בעל העולם', היתה יחד עם הציווי ללכת ארצה כנען. ומשמע,
ש צְצההה אֵּב ו ינ שּוְרקה שי רּוית אְר וְדְׂשץ הק.
שַל
בה ריה ל שָגהחה מה ויח דת
בֶעַל
עַל
אֵּבְרהם שִמְׂשָגיח
כֵּב כּוַל י
עַל
ראייתו של הקב"ה היא במקום האחדות בלבד
וביאור הענין הוא, כי הנה שַל הק ב ל"ה חה שורה אחדות, ואין הקב"ה מביט על העלמא דפרודא.
רַא ו יית ו שָגה ו חת ל וֵּבטה רְׂשּות היחי ד, במקום שבו
אָך וְרק
עַל
'עיניך לנכח יביטו'
יסוד זה מבוסס על דברי האריז"ל בפסוק (משלי ד, כה; ליקוטי תורה שם)
ע' ך יני ל כנ בח י ויט'. שביאר שם האריז"ל שזהו סוד מה שאמרו (ראה רש"י מנחות קי. ד"ה שימי את) על האמורא רב שלא הסתכל חוץ לארבע אמותיו. שהרי אין האדם יכול להושיט את מבטו אלא לשלשה צדדים; פנים ושני צדדים, ושם צריך שלא יסתכל האדם מחוץ לארבע האמות. והנה ג' פעמים ד', הן י"ב אמות. וזה כנגד ג' שמות הוי"ה, שיש בהם י"ב אותיות. וזהו סוד הפסוק 'עיניך לנכח יביטו', שכן כ'נח' עולה כמנין
ג ו' ה וי"ת, שלא יושיט האדם את עיניו רק ג' פעמים ד' אמות, שהן ג' הויו"ת העולים 'נכח', עכת"ד.
ארבע אמות של האדם הן רשות היחיד שלו
ועומק הענין הוא, כי ארבע אמותיו של האדם נחשבות כרשות היחיד שלו, אשר לפיכך הן קונות לו בכל מקום (ב"מ י.). לכן, על האדם להגביל את ראייתו לרשות היחיד שלו ולא להסתכל החוצה.
וכמו שהוא למטה באדם, כך הוא כביכול למעלה אצל כביכול ב"ה. לומר, כי הבטת הקב"ה והשגחתו לטובה אינן אלא במקום של אחדות וברשותו של
הְמִה ך ל
אֵרִּבע
אְמְוְת
בֹאֵר רֹאץ ישל
מְוִּב ו טח ל הְוֹא ש
בן
ה ועלם
ב ה".
ה'יחידו של עולם', ולא ברשות הרבים ובמקומות החיצוניים.
ההשגחה המיוחדת על אברהם אבינו וכלליות ישראל - בהיותם דבוקים במדת האחדות
וזהו עומק הטעם להשגחתו והבטתו של הקב"ה על אברהם אבינו. כי בהיותו מעוטר ומוכתר במדת האחדות, כנ"ל 'אחד היה אברהם', הסתכל עליו הבורא יתברך באותות אהבה וחיבה בתוך רשות היחיד שלו. כמו כן, כלליות העם ישראל מקושרים למדרגת האחדות, כמו שקורא להם הכתוב (ש"ב ז, כג) 'גוי אחד בארץ', לפיכך מביט עליהם הקב"ה בהשגחה מיוחדת מלמעלה.
ארץ ישראל היא 'רשות היחיד' של הקב"ה
כן הדבר גם לגבי ארץ ישראל, כי ה'עיני ה' אלקיך' המסתכלים עליה תמיד כביכול, א הי מפני והיתה וְדנקה אחת שֵּבנחת 'ארבע אמותיו' של הקב"ה. שהרי שיעור רחבה של ארץ ישראל הוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה (מגילה ג.), והרי זה מכוון כנגד שיעור רשות היחיד של מטה, שהוא ד' אמות על ד' אמות .
מְרְכזית שַל יחי דּו
בַאִמְצֶע
עּוַלהם, עּוַלם, בבחינת
וֵּבְכָך
כְרְׂשּו ו ת היחי ד
שַל
א(
הבחירה באברהם אבינו נעשתה ע"י השגחה מיוחדת מלמעלה - 'הציץ עליו בעל הבירה'. ודומה למה שהקב"ה מביט על ארץ ישראל. השי"ת מסתכל רק במקום האחדות, 'עיניך לנכח יביטו'. ארץ ישראל נחשב כרשות היחיד של הקב"ה.
ג מבטו העליון של השי"ת ממשיך ברכה
הנה מאחר שנתבאר שההשגחה העליונה מלמעלה שורה דוקא על בחינת האחדות, ושזהו סוד ההבטה וההסתכלות של הקב"ה על אברהם אבינו ועל כלל ישראל, הנה בכך יבואר גם טעם הברכה השורה על נקודת אחדות זו, שנתברכו בו אברהם וזרעו אחריו להיותם גוי גדול ועצום, ויובן היטב על פי ההבדל והחילוק שנתבאר לעיל בין שני סוגי ה'ריבוי'.
'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין'
הנה חז"ל לימדונו בגמרא (ב"מ מב.) ש'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין'. והטעם לזה הוא, כי
כַאְׂשְר עינים אנ וְׂשי ות רֵּב, והן רֶעה' זו מתעורר קטרוג בשמים; מדוע מגיע לאותו חפץ ריבוי כזה, וכדומה, ומכח עין הרע הזה נמשך חלילה היפך הברכה. ובכך אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו.
מֵּביט ות
בְדֵּבְר שי ש בּו רי בּוי מִמְׂש כּוית דֵּבְר. שכן ע"י התפעלות
וִמ ר ספ בְכָך ע'ין
מ עַלּותפת אּו ו ת ה
מ כִמּון הת, הן
עַל
בראייה פנימית אין מקום לעין הרע, אלא 'טוב עין הוא יבורך'
אולם כל זה נכון רק כאשר הראייה היא חיצונית, בעיניים חיצוניים המסתכלות ומתפעלות מריבוי
הִּבֹא אֵרִּב' ,'ע
אְמְוְת א' דייק ו, כי ה ן שכל עניינ
ו וקדש
תִה של