הרה״ק רבי אלימלך רודניק'ער זי״ע [נכדו של הרה״ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי״ע ותלמידו של הרה״ק מראפשיץ זי״ע] היה בידידות קרובה מאוד עם הרה״ק הרבי ר' אליעזר'ל מדזיקוב זי״ע. פעם אחת כאשר הלך הרה״ק מרודניק למסעיו לקבץ ממון, שהה בשבת פרשת 'לך לך' בעיר דזיקוב. בעת עריכת השולחן בליל ש״ק אמר הרר״א בדברי תורתו 'ויסע אברם, אז דער צדיק פארט אויף א וועג, הלוך ונסוע הנגבה, 'הנגבה' איז גימטריא אדנו״ת [שם אדנ״י], גייט די שכינה מיט מיט'ן צדיק' (ויסע אברם כאשר הצדיק נוסע, אזי 'הלוך ונסוע הנגבה', 'הנגבה' הוא בגימטריא שם אדנ״י, הולכת השכינה יחד עם הצדיק).
ויהי בבוקרו של יום ראשון (פר' וירא) למחרת אותה שבת, נהג הרה״ק מרודניק כדרך האדמורי״ם, וקיבל קוויטלעך מתושבי דזיקוב. ראה זאת הרה״ק בעל 'אמרי נועם' זי״ע, והיצר לו על מה שהוא נוהג ברבנות 'באתרא דמר' של אביו הרבי ר' אליעזר'ל. ובכן נכנס אל אביו, ואמר לו בלשון של תרעומת: 'נו, אוודאי נעמט מיילעך קוויטלעך אין דזיקוב, אז דו זאגסט אזוינע תורות, נעמט ער קוויטלעך...' (ודאי לוקח רבי אלימלך קוויטלעך כאן בדזיקוב, כי אם אתה אומר תורות כאלו, הוא לוקח קוויטלעך...) שאל אותו הרר״א: 'וועלכע תורות' (אלו תורות?), חזר האמרי נועם בפניו על דברי התורה שאמר בליל שבת.
ענה לו הרר״א: 'איך געדענק גאר נישט אז איך האב אזוי געזאגט... נו, און אויב איך האב אזוי געזאגט, מעג ער נעמען קוויטלעך...' (אינני זוכר שאמרתי כך... נו, ואם אכן אמרתי דברים אלו, הרי שמותר לו לקחת קוויטלעך...). כי בשעת עריכת השולחן היה מופשט לגמרי מזה העולם, ולכן לא זכר כלל את מה שאמר בדברי תורתו. אבל אם מן השמים יצאו הדברים, שאמר עליו שבחים כאלו, ודאי ראוי הוא לכך.
פעם אחת עמד הרה״ק מרוזין זי״ע בתפלת העמידה של מעריב בליל ראש השנה למשך זמן ארוך מאד, וראו במחזור אשר היה מונח לפניו כי הוא עודנו עומד בברכה הראשונה, וכך עמד על מקומו ולא נע ולא זע במשך הרבה זמן.
אחר שהמתינו זמן רב, ניגש בנו הרה״ק רבי שלום יוסף מסאדיגורה זי״ע אל מקומו, והפך עבורו את הדף של המחזור. ואחר זמן מה ניגש שוב והפך דף נוסף, וכך עשה כמה פעמים. עד שכעבור זמן לא רב, סיים את תפלתו ופסע לאחוריו.
שאלו החסידים את רבי שלום יוסף מה היה הפשט בזה המעשה, ואיך העיז לעשות את מה שעשה. ענה ואמר להם: 'דער טאטע דאוונט פון אינעווייניג, ער דאוונט נישט פון אויסערווייניג. דער טאטע איז געשטאנען אין אזא פחד פאר'ן בורא כל עולמים, אז ער האט נישט געקענט איבער מישן דעם בלעטל. ממילא איז ער געבליבן שטיין, האט ער נישט געקענט ווייטער דאווענען. איך האב איבער געמישט דעם בלעטל, האט ער ווייטער געדאוונט, און געקענט ענדיגן דאווענען'. (אבי מתפלל מתוך הכתב, הוא אינו מתפלל בעל פה. ועמד אבי בכזה פחד לפני הבורא כל עולמים, עד שלא היה יכול להפוך את הדף. ולכן נשאר על עמדו, ולא היה יכול להתפלל הלאה. ואני הפכתי לו את הדף, והמשיך להתפלל, וכך היה יכול לסיים את תפלתו).
על פי מעשה זה פירש פעם הרה״ק רבי מרדכי חיים (ר' מָאטל) סלאנימ'ער זי״ע את הפסוק שכתוב בפרשת לך לך על אברהם אבינו, שאמר לו הקב״ה ״שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה״ (בראשית יג, יד), ומפרש שם האור החיים הק' וז״ל: 'עשה לו נס עצום, שיוכל לראות מצפון לדרום וממערב למזרח ממקום אחד, מבלי שיוצרך לסובב'. ובפשטות צריך ביאור מה היה הצורך בנס עצום זה, וכי לא יכול היה אברהם אבינו להסתובב בעצמו לד' הצדדים. ואמר רבי מָאט'ל, כי על פי זה המעשה מובן הדבר היטב. כי אברהם אבינו היה עומד בפחד עצום כזה לפני ה', עד שלא היה מסוגל לזוז ולהסתובב כלל, ולכן עשה הקב״ה נס שיוכל לראות לכל הצדדים בלי להניע את אבריו.
פעם ביום שב״ק בעת שמחת קידושא רבא של אחד מנכדי כ״ק מרן רבינו, הגיע גיסו של רבינו כ״ק האדמו״ר רבי ישראל מבלאזוב זצ״ל להשתתף בשמחה. והתחילו לשוחח יחדיו אודות זקינם הק' בעל צבי לצדיק, (כ״ק מרן רבינו זי״ע היה חתן בנו הרה״ק בעל 'קרן ישועה' מריבאטיטש זי״ע.) באותה שיחה סיפר האדמו״ר מבלאזוב את העובדא דלהלן:
בחצרות הק' דינוב ובלאזוב היה 'עסק' גדול בכל ליל שב״ק מן הזמר 'י-ה רבון', והיו משוררים אותו בהתעוררות גדולה בניגון המקובל מפי הרה״ק בעל בני יששכר זי״ע, והיו מכנים את הזמר בשם 'רבון עלם'. וסיפר האדמו״ר מבלאזוב כי בשבת בראשית לא היה זקינו הק' משורר את הזמר 'רבון עלם', אלא היה רגיל לומר: 'די וואך דארף מען נישט זינגען 'רבון עלם', די תורה הקדושה איז אליינ'ס מעיד ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״, דארף מען נאך זאגן רבון עלם ועלמיא?' (בשבוע זה אין צריכים לשורר 'רבון עלם', כאשר התורה הקדושה בעצמה מעידה ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״, צריכים עוד לשורר רבון עלם ועלמיא?!).
גם בשבת אחר כך, שב״ק פרשת נח, לא היה משורר 'רבון עלם', והיה אומר על כך: 'זינגען 'רבון עלם'?! עֶה! ווי קען מען זינגען 'רבון עלם'?! דער רבונו של עולם האט באשאפן א וועלט, און ער האט עס דערנאך חרוב געמאכט, עֶה'! (לשורר 'רבון עלם'?! וכי איך יכולים לשורר 'רבון עלם'?! הרבונו של עולם ברא עולם, ואחר כך החריב אותו).
אבל כאשר הגיעה השבת הבאה פרשת לך לך, פתח ואמר: 'די וואך שטייט אין די פרשה ״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״, אַ מְחַיֶה! ס'קומט אַ פסח אויפ'ן וועלט! אַ מְחַיֶה! יעצט קען מען זינגען רבון עלם'! (בזה השבוע כתוב בפרשה ״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״, אַ מְחַיֶה! מגיע חג הפסח לעולם! אַ מְחַיֶה! כעת יכולים לשורר רבון עלם!), ואכן היה משורר את הזמר בהתעוררות והתלהבות גדולה.
[כאשר סיפר זאת האדמו״ר מבלאזוב לפני כ״ק רבינו, והזכיר את הפסוק שנקט זקינם הק': ״ועבדום וענו אותם״, עצר אותו כ״ק רבינו והגיב בנוסח של תרעומת: 'יָא יָא! אַ מְחַיֶה! אַ מְחַיֶה'!].
הוסיף האדמו״ר מבלאזוב וסיפר, כי פעם באחת מן השבתות הנ״ל כאשר לא זימר זקינו בעת ה'טיש' את ה'רבון עלם', חשב לעצמו 'וכי יתכן הדבר שיעבור ליל שב״ק, וזקני הק' לא ישורר רבון עלם'?! וגמר בדעתו כי בוודאי משורר זאת זקינו הק' בביתו לעצמו. והסכים על הדבר יחד עם חברו הקרוב הרה״ג ר' מאטל'ע שפאלטער ז״ל הדיין סדָאנּוק, והחליטו לעקוב אחר הרה״ק מבלאזוב ולראות מה יעשה בדבר. וכאשר חשבו כך אכן ראו, כי כאשר הרה״ק מבלאזוב נכנס לחדרו, הוא התיישב ליד התנור והתחיל לשורר 'רבון עלם' בבכיות עצומות. וכאשר הגיע אל סוף הפיוט בחלק המתחיל 'למקדשך תוב', התחיל לשורר ולפרש את הזמר לעצמו בשפת 'אידיש' המדוברת, וכך המשיך לשורר עד סוף הזמר בהתעוררות נפלאה.
כאשר גמר לשורר, הבחין בנכדו העומד מרחוק ומביט עליו, מיד קרא אליו בחביבות: 'ווער איז דארט? ישראל'קע'? (מי זה שם? ישראל'קע?) וקראו אל חדרו פנימה, והתחיל לדבר איתו בהתלהבות גדולה על קדושת השב״ק. ובתוך דבריו הראה על הנרות בהתרגשות: 'די לעכט זאגן עדות אז היינט איז שבת! זעסט נישט?! ווי די לעכט צאנגען און זאגן עדות אז היינט איז שבת'! (הרי הנרות אומרים עדות שהיום הוא שבת! וכי אינך רואה?! הרי הנרות דולקים ואומרים עדות שהיום הוא שבת!).
אחר כך הוסיף בהתלהבותו והתבטא ואמר: 'מען גייט מיר איינרעדן 'מעין עולם הבא יום שבת מנוחה', אז שבת איז נאר א מעין פון עולם הבא?! איך וואונטש מיך נישט קיין בעסערע עולם הבא ווי דער טעם וואס איך שפיר יעצט!' (מנסים להגיד לי כי 'מעין עולם הבא יום שבת מנוחה', ששבת הוא רק מעין של עולם הבא?! אני לא מאחל לעצמי עולם הבא טוב יותר מן הטעם שאני מרגיש עכשיו!).
ואכן כ״ק מרן רבינו היה נוהג לפרש 'מעין - הוא - עולם הבא, יום שבת מנוחה', כלומר, העולם הבא אינו אלא 'מעין' של יום השבת [והוא על דרך המאמר המובא בספה״ק בית אהרן לפרש בזה, שהשב״ק היא 'מעיין' ומקור לעולם הבא].