פניני פרשת לך לך
בדין הזכרת 'מלכות' בברכה
ואעשׂך לגוֹי גּדוֹל ואברכך ואגדּלה שׁמך והיה בּרכה (בראשית יב, ב)
ופירש רש"י, 'ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלקי אברהם, ואברכך זהו שאומרים אלקי יצחק, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלקי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולם ת"ל 'והיה ברכה' - בך חותמין ולא בהם'.
בגמרא ברכות (דף מ:) אמרו, 'אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה', והקשו התוס' (שם, ד"ה אמר) שהרי בברכות של שמונה עשרה אין בהם מלכות, כי מתחילים בא"י אלקינו ואלקי אבותינו וכו' ולא אומרים 'מלך העולם', ולגבי כל שאר הברכות כתבו התוס' דלפי שאינם באים בפתיחה אין שייך מלכות, כיון שהם ברכה הסמוכה לחברתה, אבל קשה מברכת אבות שהיא הברכה הראשונה של שמונה עשרה ואין בה מלכות.
ולפני שנביא תירוצו של התוס', יש לציין כי יש בזה חידוש גדול 'בפירושי התפילות' לרבינו יהודה ב"ר יקר זצ"ל, שכל ברכות של השמונה עשרה נחשבים כברכה הסמוכה לחברתה לברכות קריאת שמע, (שמתחילים בשם ומלכות, בשחרית - ברכת יוצר אור, ובערבית - ברכת המעריב ערבים), אלא שזה יתרץ רק לגבי תפילת שחרית ומעריב, ועדיין יש להבין מה יתרץ לגבי שמונה עשרה של תפילת מנחה.
ויש לומר בדרך צחות, כי הנה בספר מחזיק ברכה (לרבינו החיד"א) הביא בשם התוס' יו"ט שמביא בשם הירושלמי (ברכות, ריש פרק הרואה) המקור וראיה שצריכים להזכיר שם ומלכות בברכה, ממה שנאמר (תהלים קמה, א) 'ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד', שבשעת הברכה ארוממך שאתה 'אלקי' ואתה 'המלך'.
ולפי זה כתב לחדש בביאור הלכה (סימן ריד ד"ה ואפילו) שהנה יש נידון בפוסקים (אבן העוזר ועוד) אם אמר 'מלך' ולא הזכיר 'העולם' אם יצא ידי חובתו, וכתב הביאה"ל שלכאורה מהירושלמי משמע שיצא ידי חובתו, דאיתא התם 'כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה' והטעם משום דכתיב ארוממך אלהי המלך, הרי דבמלך לבד יצא, {וכתב שיש לדחות דיש לחלק בין מלך לחוד ובין תיבת המלך, וכתב שכן מצא בשו"ע הגר"ז שכתב ג"כ הכי דיש חילוק בין 'מלך' ל'המלך'}.
ועל פי זה יש לומר בדרך צחות שכאשר מקדימים לומר 'אשרי' במנחה קודם שמונה עשרה (וכמבואר בתוס' ריש פרק אין עומדין), הרי זה כמי שהזכיר המלכות.
אולם התוס' מתרצים חידוש עצום, שמה שאומרים 'אלקי אברהם' בשמונה עשרה בתחילת ברכה ראשונה הוי כמו 'מלכות', לפי שאברהם אבינו המליך את הקב"ה על כל העולם, שהודיע מלכותו בכל העולם.
ועל פי זה יש מפרשים שזה הכוונה 'והיה ברכה' - 'בך חותמין', שעל ידי מה שאומרים 'אלקי אברהם', מתקיים 'והיה ברכה', שבזה שהוא מזכיר 'אלקי אברהם' הברכה נעשית לברכה.
טעם הליכת לוט עם אברהם
ויּלך אברם כּאשׁר דּבּר אליו ה' ויּלך אתּוֹ לוֹט ואברם בּן חמשׁ שׁנים ושׁבעים שׁנה בּצאתוֹ מחרן: ויּקּח אברם את שׂרי אשׁתּוֹ ואת לוֹט בּן אחיו ואת כּל רכוּשׁם אשׁר רכשׁוּ ואת הנּפשׁ אשׁר עשׂוּ בחרן וגו' (בראשית יב, ד-ה).
יש להבין למה סמך הפסוק את הליכתו של לוט, למה שהיה אברהם בן חמש ושבעים שנה.
ומבאר החתם סופר ביאור נחמד, כי האמת הוא שלוט לא רצה בעצם ללכת עם אברהם ולהצטרף עמו, שהרי הוא לא התגייר, והיה שייך עדיין לארצו ומולדתו ובית אביו של אברהם, וא"כ צריך להבין למה הלך עמו ולא נשאר בחרן, אמנם הטעם באמת למה הלך לוט עמו היה לפי שראה שאברהם אבינו הוא כבר עכשיו זקן בן ע"ה שנה ולא נולדו לו בנים, וסמך שכנראה שכבר לא יהיו לו בנים ונמצא שהוא יורשו, ומשום כן הלך עמו.
ועל פי זה יש לבאר עוד מה שהפסוק אח"כ מייחס את לוט לאברהם שהוא בן אחיו, ככתוב 'ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו' ולמה לא ייחסו לשרי שהוא אחיה (וגיסו של אברהם), אלא שכאן רמז שכל טעם הליכתו היתה לפי שהוא 'בן אחיו' של אברהם והוא עתיד ליורשו, שהגיע להצטרף בתורת יורש.
מידת הבטחון
שם.
בספה"ק בת עין מבאר באריכות שמספר ע"ה בגימטריא בטחו"ן, והיינו שאברהם אבינו יצא לדרכו עם מידת הבטחון.
ואלו דבריו הק':
'וזהו ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, היינו כשיצא מחרן יצא עם בחינת בטחון בה', שבטחו"ן גימטריא חמ"ש ושבעי"ם, וזהו ואברהם בן חמש ושבעי"ם שנה, היינו שהיה אז בבחינת בטחו"ן, וזה גרם לו שיצא מחרן מבית אביו וממשפחתו'.
אהבת ה' שהיה אצל אברהם אבינו
ויּרא ה' אל אברם ויּאמר לזרעך אתּן את הארץ הזּאת ויּבן שׁם מזבּח לה' הנּראה אליו (בראשית יב, ז).
מצאנו באור החיים הק' בפסוק זה הפלגה עצומה בגודל המדרגה של אהבת ה' שהיה לאברהם אבינו, וכן כתב, כוונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' נגלה אליו ובישרו בזרע ובנתינת הארץ, והוא לא החשיב בשורת ב' מעלות טובות לכלום, בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז, יא) 'שובע שמחות את פניך', והוא אומרו 'ויבן מזבח לה' הנראה אליו', כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו.
ומסיים האור החיים הק', 'וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצוות, וצא ולמד מבן עזאי בטענתו 'ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה' (יבמות סג:).