בזמן של קירוב אין דין מחאה
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה (בראשית יב, א-ב).
פירש רש"י, להנאתך ולטובתך וכו', ועוד שאודיע טבעך בעולם.
מלשון רש"י משמע שהענין של 'ואגדלה שמך', שאודיע טבעך בעולם, הרי זה חלק מהענין של 'להנאתך ולטובתך', והקשה החתם סופר (שנת תקפ"ו), שהרי אפילו אם לא יגדל שמו וחלילה יריע לו שם בכל הרעות, מ"מ ההליכה היא הנאתו וטובתו כי כן ציוה ה' ורצונו.
ומבאר החתם סופר יסוד גדול, וכתב שהנה יש לחקור, אברהם אבינו ע"ה ב'אור כשדים' מסר נפשו למיתה והשליכו מנגד ושיבר צלמי נמרוד ועמד נגדו, עד שהשליכוהו לכבשן האש, ולמה לא עשה כן ב'ארץ כנען' שהיתה מלאה גלולים, ואין לך עץ רענן שלא היה תחתיו ע"ז וכן הר גבוה וגבעה נישאה כדאיתא במסכת עבודה זרה (דף מה.), ולא מצינו ששיבר אליליהם, אדרבה אנו מוצאים שאברהם השתחוה לבני חת ונכנע להם, וגם הכניס לביתו את הערבים, ואף שצוה עליהם לרחוץ רגליהם מעבודה זרה, אבל לא ראינו ששיבר העבודה זרה, ואדרבא, הוא קירב את כל העובדי עבודה זרה.
ומבאר, שיש חילוק גדול בין אור כשדים לארץ כנען, ששם באור כשדים לא שמעו לקולו כלל ולא הועיל בכל תוכחותיו ולא עשה נפש כמו שעשה בארץ, ולא הי' שם מכיר ה' כי אם הוא, על כן השליך נפשו מנגד להפרישם מע"ז כל מה שאפשר, ואם ימיתוהו מה לו בכך.
אך בארץ ישראל שם קרא בשם ה' ונתגדל שמו וקבלו ממנו רבבות ועשה נפשות הרבה, (כדברי הרמב"ן פסוק ב' וח'), על כן אין לו רשות למסור נפשו להתגרות עם אותם שלא שמעו לו ולא נתגיירו, כי אם ימיתוהו מה יעשו כל אותם תלמידים הסמוכים על הוראתו ותורתו, ואין לומר יסמוך על הנס, אין זה מדת חכמים כי אולי לא יעשה לו נס ומוסר עצמו למיתה, וזה אין לו רשות אם מפסיד לתלמידים, ונמצא בארץ ישראל על ידי שנתגדל שמו ונאספו אליו הרבה גרים, על ידי זה עבד ה' במנוחה והשקט, ולא היה צריך להתקוטט עם הרשעים, אלא השומע ישמע והחדל יחדל, נמצא היה זה להנאתו וטובתו, שלא נכנס לסכנת נפשות.
{מבואר בדבריו שבמקום ששייך לקרב את בני ישראל לתורה וליהדות, שם לא רק שאין חובה למסור נפשו עבור מחאות, אלא אדרבא, יש בזה משום איסור, כי על ידי זה יוכל להפסיד את השומעים לו, ואדרבא, במקום ששומעים בקולו יוסיף לקרב את הרחוקים, והשומע ישמע והחדל יחדל, וזה חידוש נפלא של מרנא החתם סופר}.
הדרכים לזכות לשפע
יהא זהיר בכבוד אשתו
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים (בראשית יב, טז).
איתא בגמרא פרק הזהב (ב"מ נט.) 'אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר ב'כבוד אשתו', שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר 'ולאברם הטיב בעבורה', והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו', היינו שמפסוק זה לומדת הגמרא שהשי"ת מיטיב עם האיש ומשפיע לו שפע גדול בפרנסה בזכות אשתו, ואף שבפשטות הפסוק מדבר בפרעה, אך כל מה שפרעה נתן לאברם הרי זה משום שהשי"ת השפיע עליו, וממה שבפסוק נאמר 'בעבורה' נלמד שזוכים לברכה בבית בשביל האשה, ומשום כן לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו.
עשר בשביל שתתעשר
מצאנו דרך נוספת כיצד לזכות לשפע מרומז בפרשתנו, שנאמר (בראשית יג, ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. ואמר הרה"ק מאפטא זי"ע (ילקוט אוהב ישראל פר' ראה) רמז בפסוק זה, שהנה במדרש תנחומא (ראה יח) דרשו 'עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר', מבואר בדברי חז"ל שכאשר האדם נותן מעשר הרי הוא מתעשר, ואם אינו נותן מעשר הרי הוא מתחסר. ומבואר בספה"ק שכאשר האדם נותן מעשר יזכה לשפע כפול ומכופל עשרת מונים מה שהיה לו בשנה זו, עד שכל הסכום שהרוויח השנה, יהיה סכום המעשר של השנה הבעל"ט, וזה הכוונה בפסוק 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך', שעל ידי המעשר, הרי 'כל תבואת זרעך' השתא יהיה המעשר של השנה הבעל"ט.
ויש בזה חידוש גדול של הכתב סופר שיש לאדם הכח להקדים המעשר בשביל שיתעשר, שיאמר לפני השי"ת: רבונו של עולם, הריני נותן עכשיו מאה אלף שקלים לצדקה, בשביל שאזכה לקבל ולהרוויח מיליון שקלים, וגם זה נכלל במה שנאמר (מלאכי ג, י) 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די', ואמרו בגמרא (תענית ט.) 'אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר, אמר ליה ומאי עשר תעשר, אמר ליה עשר בשביל שתתעשר, אמר ליה מנא לך אמר ליה זיל נסי, אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא והכתיב 'לא תנסו את ה', אמר ליה הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו שנאמר 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די', מבואר בגמרא להדיא שמותר לנסות את ה' בהבאת המעשר, ומחדש הכתב סופר שיכול לתת המעשר מראש, כדי שיזכה להרוויח את הקרן בסכום זה.
וכשם שהנותן מעשר זוכה להתעשר, כן מי שח"ו אינו מפריש מעשר תבואותיו מתמעטים, וכמו שהביאו התוספות (תענית שם), 'מעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור, והיה אותו עשיר נוטל מאה כורים למעשר ומפריש כל שנה ושנה, וכן עשה כל ימיו, כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורים, הזהר שתפריש מאה כורים כאשר עשיתי, ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו, ועשה השדה אלף כורים כאשר היה עושה בחיי האב, והפריש ממנה מאה כורים, בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול, ואמר שלא יפריש, לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורים נצטער עליו ושמעו קרוביו שכן מיעט ולא הפריש מעשר, באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים, אמר להם כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי, אמרו לו נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת, ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב, בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב"ה כהן, שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים, ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו, היה הקב"ה בעל הבית ואתה כהן, שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחילה אלף כורים והפריש לך מאה כורים, והיינו דכתיב (במדבר ה) 'ואיש את קדשיו לו יהיו', כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים, כלומר המעשר, ועל זה אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא יהיה לו אלא אחד מעשר'.
ועל פי זה מבאר הרה"ק האוהב ישראל מאפטא את המדרש פליאה 'עשר תעשר, הדא הוא דכתיב אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה'. ופירש זאת על פי המעשה הנ"ל שהביאו התוספות בשם המדרש, וזהו שכתוב 'אם השמאל', אם תתן מעשרות ותקיים מה שנאמר 'עשׂר' בשי"ן שמאלית, אז השכר הוא 'ואימנה' – 'תתעשּׁר' בשי"ן ימנית, ואם 'הימין' – תחדל מלעשר ותדמה בנפשך כי מזה תרוויח ותתעשּׁר [בשי"ן ימנית], אזי 'ואשמאילה' – רק תעשׂר [בשי"ן שמאלית], שתוציא שדך רק עשׂירית ממה שהיתה מוציאה.
ונתבאר מפסוקי הפרשה כי ישנם שני דרכים לזכות לעושר, דרך אחת היא על ידי מה שיכבד את אשתו, וכמו שנאמר 'ולאברם היטיב בעבורה', והעצה השניה היא המעשר. וישאל השואל, למה לי לתת מעשר, והרי יש לי העצה לכבד את האשה.
ובאמת כבר היה מעשה אצל ה"בן איש חי", שהגיע אליו אחד וביקש שיתן לו 'סגולה לעשירות'. אמר לו: 'עשר בשביל שתתעשר', תפריש מעשרות מהכסף שאתה מרוויח ובעז"ה תתעשר.
כעבור תקופה ראה אותו יהודי כי גם חבירו שהיה יהודי פשוט כמוהו, התעשר בעושר רב. פנה אליו ושאלו: אמור לי ידידי, הכיצד התעשרת? השיב הלה: הלכתי למרן הבן איש חי וביקשתי ממנו סגולה לעשירות, והוא נתן לי סגולה לעשירות, הוא אמר לי 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'. התחלתי לכבד את אשתי, קניתי לה שרשרת וגם טבעת יהלום, וב"ה בזכות זה התעשרתי.
הלך הראשון להבן איש חי כששאלתו בפיו, ילמדנו רבינו למה לי נתת סגולה לעשׂר ולהוציא את הכסף ממני החוצה, ואילו לחברי נתת סגולה לכבד את האשה ולקנות לה תכשיטים, כך ששווי הכסף נשאר בין כותלי הבית...
אמר לו הבן איש חי: שתי הסגולות נכונות, אבל ההסתכלות שלך מוטעית. התכשיטים לא נשארים איתך, אינך לוקח אותם איתך לעולם הבא. אך המעשרות שהפרשת מכספך, הם נשארים שלך לנצח, וכמו שנאמר (תהלים מט, יח) 'אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו', ואמרו חז"ל (ב"ב יא.), 'מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר 'ולך תהיה צדקה', אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך', וביאר לו הבא"ח את הפסוקים 'אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו', שהעשיר מחמת שכיבד את אשתו – 'ביתו זו אשתו', 'כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו', שהממון שאסף לו לא ילווה אותו בדרכו האחרונה, אבל זה שנותן מעשר יזכה שהממון ילווה אותו.
הזהירות ממחלוקת
וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (בראשית יג, ז-ח).
פתח הכתוב בריב, 'ויהי ריב', וסיים במריבה, 'אל נא תהי מריבה', ומבאר השל"ה הק' בפרשתנו: מכאן ילמד האדם להרחיק מאוד ממחלוקת, ובאם חס ושלום מתחיל איזה ריב, יראה לכבות תיכף את אש הריב, כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין ז.) על הפסוק 'פוטר מים ראשית מדון'. וכן עשה אברהם אבינו שאמר ללוט 'אל נא תהי מריבה בינינו'. ושמעתי צחות בתיבת 'מריבה' שאמר בלשון נקיבה, ולא אמר 'אל נא תהי ריב', משום שהריב כבר התחיל בין הרועים, לזה אמר אברהם אבינו, למען השם יפסיקו דברי הריב ולא יתרבו כדרך המחלוקת שתמיד עושה פרי ומתרבה, ועל זה אמר 'אל נא תהי מריבה', לשון נקבה, כאשה היולדת ועושה פרי, ודי בזה שהתחיל ה'ריב' ויהיה כזכר שאינו מוליד.
{ויש להוסיף על זה שלפעמים אנו רואים מחלוקת בין קהילות, המתחילה בין 'פשוטי העם', עד שהיא מגעת גם בין 'הגדולים והטובים', וכן מרומז בפסוקים אלו, שבתחילה היתה זו מריבה בין רועי מקנה אברם לבין רועי מקנה לוט, ואמר לו אברהם, 'אל נא תהי מריבה ביני וביניך', שהוא חושש עד מאד שהריב בין הרועים יתמשך ויגדל להיות מריבה בינינו}.
והנה בגמרא אמרו (חולין פט.) 'אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה', והנה פשטות הפסוק הוא שהעולם עומד באוויר, ואינו תולה על מאומה, אבל חז"ל דרשו מהפסוק שאין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, ויש להבין היכן נרמז הענין בפסוק, ועוד יש להבין מהו 'בשעת מריבה'.
וראיתי לבאר שהנה יותר קל לאדם לברוח ממחלוקת קודם שמתחילה המריבה, שהוא בורח מהמחלוקת והוא מוותר על שלו ובלבד שלא יבא לידי מחלוקת, אבל לאחר שכבר התחיל הריב, והאחד פוגע בשני, והראשון מחזיר לו, אז קשה עד מאד להפסיק המחלוקת, מאחר שכבר נכנס לתוך הענין, ואז בוערת באדם תאוות הנצחון עד מאד, כי אם יפסיק עכשיו מהמחלוקת, נמצא שהשני יוכרז כמנצח, ודבר זה קשה עד מאד. וזה הכוונה 'בולם את עצמו בשעת מריבה', שכבר התחיל במחלוקת, והוא נמצא עמוק בתוך המחלוקת ועם כל זה הוא בולם את עצמו, הרי זה מדרגה נפלאה ביותר.
{וכן אנו רואים שכאשר האדם קונה רכב חדש (קאר), הוא בודק את הבלמים, כי אם אין הבלמים פועלים כראוי הוא בסכנה גדולה, והדרך לבדוק את הבלמים היא בשעת נסיעה מהירה, אז אפשר לבדוק אם פועלים הבלמים. כמו כן כשהאדם כבר נכנס למחלוקת ויש לו את הכוחות לבלום פיו ושלא להמשיך המחלוקת, עליו הכתוב אומר 'תולה ארץ על בלימה'}.
וראיתי מובא בשם הרה"ק רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל לרמז הענין במה שנאמר 'תולה ארץ על בלימה', שהנה נתבאר בדברי השל"ה הק' שריב לשון זכר ומריבה בלשון נקיבה, וכאשר יש ריב, בלא מ' בתחלה וה' בסוף, אין זה מחלוקת הנמשכת, אבל כשיש מ'ריב'ה, אזי נמשכת המחלוקת ושורפת ומכלה כל חלקה טובה, וזהו תולה ארץ על בלימ"ה, היינו 'בלי - מ"ה', שהוא הופך את המריב"ה ל'ריב', ומפסיק את המחלוקת שלא תגדל ותתפשט.
הרחקה למען השלום
וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם (בראשית יג, יא-יב).
כתב בעל הטורים 'ויפרדו אי'ש מע'ל אחי'ו אבר'ם ס"ת שלו'ם, לומר לך כדי לעשות שלום נתפרדו'. מבואר בדבריו, שאף שלכתחילה מעלת השלום היא באופן שיהיה ביחד עם אחיו, אבל באופן שיש כל העת מצה ומריבה, הרי שאז יש להיפרד לשם השלום, ומשום כן נפרדו זה מזה משום השלום.
וכן מצינו אצל אהרן הכהן שאף שהיה אוהב שלום ורודף שלום, מכל מקום כשראה אחד שיש לו השפעה לא טובה על חבירו היה מרמז לו להפריד ביניהם, שכן בשביל השלום פעמים שצריכים להפריד בין הצדדים. (וכמאמר האהבת ישראל מוויז'ניץ זי"ע 'מ'דארף זיין גוט צו יעדן, אבער נישט מיט יעדן').