שיעור שנמסר ביום כ"ז תשרי תשע"ח
{במסגרת ארגון השיעורים "דבש לפי"}
על כל נשימה ונשימה נודה ונהלל
חובת ההודאה המוטלת עלינו היא בכל רגע ורגע, וכמו שנאמר (תהלים קנ, ו) 'כל הנשמה תהלל י"ה', ודרשו חז"ל (ילקו"ש בראשית כ) 'על כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב"ה, ומה טעם 'כל הנשמה תהלל י"ה', על כל נשימה'.
ואנו רואים שהפעולה הראשונה שהאדם עושה בעת השכמתו הרי זה ההודאה, שכן תיכף כשהאדם עומד ממיטתו הרי הוא אומר 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה', שכן צריכים אנו להודות על כל נשימה ונשימה, אבל הרי אין זה דבר קל להלל את השי"ת בכל נשימה ונשימה ממש, ומשום כן בתחילת היום כשהאדם נושם את נשימותיו הראשונים בעת קומו בבוקר הרי הוא תיכף ומיד מודה ומהלל לה' 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה', הרי שכל היום נגרר אחר הודאה זו, שיהיה על כל נשימה ונשימה.
מספרים על הרה"ק רבי יצחק מנאנאש ז"ל, שהיה איש קדוש מאד ועובד ה' באופן מופלג, והיה מסגף עצמו הרבה, וספרו עליו שבשעת אכילתו מעולם לא היה מטה את גופו לעבר המאכל, אלא היה יושב ישר, וכאשר קירב את הכף לעבר פיו היו שומעים כמה פעמים איך שהוא אומר הפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד', וכמו כן בכל מעשה שעשה היה זה מתוך הכוונה שהוא עושה עכשיו רצון הבורא.
והעיד על עצמו, שהנה כשהיה הולך לצדיקים ראה תמיד איך שהצדיקים מריחים טאבאק, וראה שיש להם איזה עבודה בענין זה, אבל מאחר שלא ידע איזה כוונה צריכים לכוון, לא היה מריח טאבאק, לפי שלא עשה שום מעשה ללא שיכוון הכוונות, עכ"פ לפי מדרגתו, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו, עד שעלה בדעתו שאפשר שהכוונה בעת שהריחו טאבאק היה, שהיו מכוונים 'על כל נשימה ונשימה תהלל י"ה', והיינו שמאחר שקשה לכוון בכל נשימה ממש להודות לה', אבל בשעה שהיו מריחים את הטאבאק בנשימה עמוקה הודו לה' על כל נשימה, ובערוב ימיו העיד על עצמו שמאז שהתחיל להריח טאבאק, לא הריח טאבאק פעם אחת ללא הכוונה הראויה של 'על כל נשימה ונשימה תהלל י"ה'.
הנה בכל יום אנו אומרים 'ברכת ישתבח', ואיתא בספה"ק שבתיבת "ישתבח" יש בו אותיות מכל חמשה מוצאות הפה, שכן ידוע שיש ה' מוצאות הפה, אחה"ע – שהם אותיות הגרון, אותיות השפתיים – הם בומ"ף, אותיות החיך – הם גיכ"ק, אותיות הלשון – הם דטלנ"ת, ואותיות השיניים – הם זסשר"ץ, ויש בתיבת 'ישתבח' אות אחת מכל מיני האותיות, להורות שהשי"ת ברא באדם ה' מוצאות הפה כדי שישתבח שמו, שמודים לה' בכל מוצאות הפה.
והנה בישתבח אנו אומרים י"ג השבחים, 'שיר ושבחה הלל וזמרה וכו'', ואיתא שיש לומר את י"ג השבחים בנשימה אחת, ומהו הענין לומר כל השבחים הללו בנשימה אחת, ושמעתי מהרה"ג ר' יעקב רובין שליט"א שבזה אנו באים להראות שעל כל נשימה ונשימה צריכים להודות להשי"ת בכל י"ג השבחים.
כל יום ויום תן לו מעין הודאותיו
הרה"ק הבית ישראל מגור זי"ע אמר מאמר עמוק בענין ההודאה, שהנה יש להבין, שהרי בקרבן שלמים זמן האכילה הוא לשני ימים ולילה אחד, ולמה בקרבן תודה, שהוא גם כן קרבן שלמים, הוא נאכל אך ורק ליום ולילה, ותירץ, דהנה קרבן תודה בא על נס, שהאדם מודה להשי"ת על הנס שעשה לו, והנה בכל יום ויום מתרחשים ניסים, ומה שייך לאכול למחרת הקרבן ולהודות על הנס שהיה לו אתמול, הרי גם היום קורה לו ניסים, וכמו שאנו אומרים 'ועל נסיך שבכל יום עמנו', ולכן צוה ה' שקרבן תודה יאכל רק ליום ולילה, לרמז שאמנם הבאת קרבן על נס מיוחד, אבל בעצם כל יום שאתה חי ונושם, גם הוא נס והיה שייך להביא עליו קרבן.
והרי זה כעין מה שאמרו בגמרא (ברכות דף מ.) 'כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו', כמו כן 'כל יום ויום תן לו מעין הודאותיו'.
וראה מה שכתב בספר קב הישר (פרק ח') 'ועל זה תקנו חז"ל לומר בכל יום מזמור לתודה, כי בכל יום ויום אנו צריכים ליתן שבח והודיה על ניסים ונפלאות שיש לנו בגלות המר הזה, ועל כן באמרו מזמור לתודה הוא יוצא ידי חובת הבאת תודה, כי אין אדם מרגיש בניסו בכל יום'.
חובת הכוונה בברכת מודים
אמרו בגמרא ברכות (דף לד:) 'המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי, באבות', ומבואר בדברי הגמרא שהמתפלל צריך לכוין לכל הפחות בברכת אבות, ואם אינו יכול לכוין, משמע שלא יתפלל.
וכן פסק בשולחן ערוך (סימן קא ס"א) 'המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות, אם לא כיוון באבות, אע"פ שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל', וכתב המשנה ברורה (סק"ג) בדעת המחבר, שאם הוא משער שאפילו באבות לא יכוין, לא יתפלל כלל עד שתתיישב דעתו עליו שיוכל עכ"פ לכוין באבות, אבל כתב הרמ"א בשם הטור, 'והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזיר'.
ומהו המיוחד בברכת אבות שמעכב הכוונה, כתוב במשנה ברורה, 'כי הוא סידור שבחו של מקום, על כן אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים'.
ומוסיף המשנה ברורה חידוש גדול, 'ויש פוסקים דגם מודים חשוב כאבות לכתחלה', שצריכים לכוין הן בברכת אבות וגם בברכת מודים, לפי שגם ברכת מודים הוא סידור שבחו של מקום.
וראה מה שכתב הגאון בעל הקהילות יעקב (ברכות סי' כז אות א): מצאתי מרגניתא טבא ב'הרוקח' (שורש עבודת ה' והתפלה) וז"ל, בפרק אין עומדין להתפלל צריך שיכוין לבו לשמים, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך, המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן, יכוין את לבו באחת מהן באבות או בהודיות עכ"ל, ולפי גירסא זו, גם כשיכוין בהודאה היינו במודים יצא ידי חובתו לדעת הרוקח, וכתב שאמת שהוא גירסא חדשה.
וכתב הקהילות יעקב שאפשר שכן היתה גירסת הסמ"ק שהביא הבית יוסף, שכתב 'אם אינו יכול לכוין בכל ברכות י"ח, יכוין באבות ומודים, ואם אינו יכול לכוין בשניהם יכוין באבות, ע"כ, וכתב על זה הבית יוסף, 'וצריך תלמוד מניין לו דעדיף מודים טפי משאר ברכות', עכ"ל, וכתב הקהילות יעקב, שאולי גם גרסתו היה כגירסת הרוקח, אך עדיין אינו מבואר מנלן דאבות עדיף טפי ממודים לגירסת הרוקח.
וכתב עוד דבאמת מלשון הברייתא דקתני 'יכוין באחת מהן', משמע דאיכא לכל הפחות שני ברכות שהכוונה באחת מהן מהני לצאת ידי חובת תפילה, ולגירסת הרוקח ניחא.
ומסיים הקהילות יעקב, ועל כן מי שלא כיוון באבות, יזהר מאוד שעכ"פ יכוין במודים, ויהא יוצא בזה לדעת הרוקח. והביא עוד שיטות הפוסקים שסוברים כן, וכתב, 'מי שלא כיוון באבות ראוי שיזהר מאוד לכוין לכל הפחות במודים, ויוצא לדעת כמה פוסקים'.
לפיכך אנחנו חייבים
סיפר הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע, חותני זקני הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זללה"ה אמר פעם אחת על מאמר חז"ל 'אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב', "הייתי מרוצה לו משיח היה בא בדור שכולו חייב". והשומעים נתמלאו פליאה, ופנו אל דודי זקני הרה"ק רבי מנחם נחום משטפנשט זי"ע בבקשה שיפרש את דברי אחיו מסאדיגורא, לפי שהיה חסיד מופלג של אחיו.
ופירש להם הרה"ק את כוונתו של אחיו: כי כאשר נפגשים שני ידידים שלא התראו מזה זמן רב, ואז שואל אחד את השני בשלום חברו ואומר לו: אמור לי אחי יקירי, איך הולך לך בחיים? ואז, אם הכל הולך אצלו במישרין, הוא עונהו, תודה להשי"ת, אני לא ראוי לכל הטוב שגמלני. אך אם המצב הוא ח"ו להיפך, הוא עונה לו: אחי, אינני יודע מה פשעי ומה חטאתי כפי שכל כך רע לי ורע מצבי. זאת אומרת – מסביר הרה"ק משטפנשט – אותו אחד שטוב לו מרגיש עצמו 'כולו חייב' כלפי שמיא. ואילו משנהו אשר מצבו בכי רע מרגיש עצמו 'כזכאי' ואינו יודע בשל מה הוא נענש, אם אינו בעל אמונה גדול. ואם כן זהו כוונת דברי אחי, שהוא מאחל לעצמו שיזכה לראות אצל יהודים רק טוב, והרבה טוב, ואז הם ירגישו עצמם 'חייב'. כי כפי המצב הגרוע שלהם כעת ל"ע הרי הם בבחינת 'זכאי', וצודקים הם בטענותיהם.
לאחר מכן הוסיף הרה"ק מהוסיאטין זצ"ל ואמר: בהגדה של פסח אנו אומרים "לפיכך אנחנו חייבים להודות", ויש להבין, וכי האדם מודה לה' רק משום שחייבונו להודות, אלא הכוונה היא שמאחר שהקב"ה גאלנו ממצרים ואח"כ גמל לנו את כל הטובות והחסדים, אנו מרגישים "חייבים", כי אנו יודעים כי זכינו בכל הטוב לא לפי צדקת מעשינו.
ובדרך אגב, במה שהזכיר הענין שכאשר אחד שואל לשלומו של השני, והלה עונה בדברי תודה לה', ידוע בזה העובדא שהיה אצל הרה"ק התולדות יעקב יוסף זי"ע, שפעם אחת נכנס לבית מדרשו יהודי שהיה נראה כבעל צורה, וניגש אליו התולדות הק' לומר 'שלום עליכם', ובתוך כך שאל אותו מה שמך, שאל אותו היהודי לצורך מה אתם צריכים לדעת את שמי, הצטער התולדות הק' לשאלתו וחזר למקומו בלי לדעת איך קוראים ליהודי הזה, ברם אחרי כמה רגעים שהתולדות הק' עדיין הרגיש בלבו הטהור תשוקה לדעת את שמו של היהודי, עמד שוב ממקומו ושאל אותו עוד הפעם לשמו, והיהודי הזה עדיין עומד בשלו כמקודם, הבין התולדות הק' שאין זה סתם אלא בוודאי מן השמים היא שהכניסו לו כזה השתוקקות לדעת את שמו, על כן ענה לו התולדות, איתא בפסוק (תהלים כב) 'ואתה קדוש יושב תהילות ישראל', ולכאורה הלשון 'יושב תהילות ישראל' צריך ביאור, דמה שייך לומר שהקב"ה יושב בתהלות ישראל, אלא אפשר לומר שכמו בשפת אידיש אומרים על בן אדם שיש לו משכורת חודשית סך מסוים, שאדם הזה 'יושב על משכורת של כך וכך בחודש', הוא הדין כאן נאמר בפסוק על השי"ת שכביכול קדושתו בעוה"ז 'יושב על תהילות ישראל', וזה הכוונה 'יושב תהילות ישראל'.
הוסיף בעל התולדות ואמר, שאפשר לומר שכשנפגשים שני יהודים יחד, וכל אחד יודע שמו של חברו נעשה מזה קירוב לבבות, ונגרם מזה שבפעם אחרת כשיפגשו ויתנו שלום עליכם, יתן כל אחד הודאה להשי"ת על העבר ועל העתיד, וזה נקרא 'תהילות ישראל', שזה מביא נחת רוח להשי"ת, כיוון שנתהוה מזה מרכבה להשראת קדושתו בעוה"ז, ולכן כדאי לך לומר לי את שמך.
והנה תיכף כשסיים התולדות לומר את דבריו הק' נעלם היהודי כלא היה, ונצטער התולדות מזה, לימים נפגש התולדות עם מורו ורבו הבעש"ט הק' זי"ע, ואמר לו הבעש"ט הק', שלום עליכם, 'ואתה קדוש יושב תהילות ישראל', ואל תצטער מזה שהיהודי הלך ממך בלי לומר לך את שמו, כי היהודי הזה היה אליהו הנביא, ונשלח מן השמים לעולם הזה, כדי שתאמר לו מפי קדשך הפירוש הזה, ובכל הפמליא של מעלה חוזרים על פירוש הזה שאמרת.