(פ"ו. ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה... (פ"ז. כג) וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה:
על דרך מה ששמעתי בשם הרב הגדול מהרי"ב (מורינו הרב ר' יעקב בירב) ז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר כו', והוא כי דרך אב רחמן כי יחרה אפו על בנו, ועד אשר לא הוציא בשפתיו דברי כעסו לבו כאש בוער, אך בשעת כעסו מפליג בדברים ואומר הנה אהרוג ואשמיד ואאבד, וכיוצא בדברים קשים, ועל ידי כן שככה חמתו כאילו כבר עשהו, וזהו וינחם ה' על הרעה במה שדבר לעשות לעמו, הטיל כעסו בדבור.
וכן שמעתי אומרים על דרך זה על פסוק אשר עולל לי אשר הוגה כו', שמתרעם המקונן כי לא היפר כעסו על ידי הדבור שדבר והוגה ביום אפו לעשות להם, כי-אם עולל לי כל אשר הוגה, ולא ביטל ולא חיסר ממנו, אך זה היה ביום חרון אפו בעת החרבן כי רב מאד החרון אף ועברה, מה שאין כן בזמן זולתו:
וזה יאמר פה וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ שהוא לגמרי, אמנם ויתעצב בעוד היה הדבר אל לבו בלבד במחשבה.
אך מה עשה מדת רחמים לזכותם ולהשתיק מדת הדין, ויאמר ה' אמחה כו' שהפליג לדבר אמחה את האדם כו' מאדם כו' שהיא הגזמה גדולה לגמרי, ועל ידי כן, ונח מצא חן כו', שהחסיר ממנו קצת. וישאר אך נח ובניו ונשיהם:
(פ"ו. ה) וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: (ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה... (פ"ז. כב) כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּֽחָרָבָ֖ה מֵֽתוּ:
ראה מדת רחמים לזכות נגד מדת הדין, כי, אם יבטל העולם ותמחה הארץ על חטאת יושביה, מה חטאו ישני עפר כמתושלח ודומים לו שימוחו בהמחות הארץ, ומה פשע כל בני אדם שלמים, וכן רבים שבכל דור ודור מהבאים.
וזהו אומרו וירא ה' בעל הרחמים כי רבה רעת האדם בארץ, כלומר אשר בארץ המה, אך לא אשר אינם בארץ הם המתים.
ומה גם למאמר ספר הזוהר בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, שהוא כי כל צדיקים בעלי נשמה כבר מתו קודם המבול, ואם כן איפה, למה ילקו גם הם, וכן אשר עדיין לא היו למה תמנע לידתם והוייתם?
על כן, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, לא אשר אינם בארץ, כי עודם בשמים, שלא נולדו עדיין, שלא באו לעולם, וגם אשר מתחת לארץ:
על כן, ויאמר ה' אמחה את האדם וכו' אשר בראתי, ולא את אשר עדיין לא בראתי. גם מעל פני האדמה, ולא אשר תחת פניה. כי, אם נחמתי הוא, כי עשיתים, אך, לא את אשר עדן לא עשיתי. וכן אותם שנחמתי כי עשיתים, לא את הקבורים מתחת לארץ, שלא נחמתי עליהם.
ושמא תאמר, איך יתכן, ואדם אין, ליבנות העולם ממנו, ולחזור לברא אדם מחדש, לא יתכן, כמדובר למעלה, על כן אמר ונח מצא חן וכו':
(פ"ו. ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם... (ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם... (יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס: (יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: (יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ: (יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר... (יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע: (יח) וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ... (פ"ז. א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכָל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה... (טז) וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑ים וַיִּסְגֹּ֥ר יְהוָ֖ה בַּֽעֲדֽוֹ... (כד) וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל־הָאָ֑רֶץ חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם... (פ"ח. א) וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם:
הענין, כי אילו היה המשפט ההוא נעשה על ידי גזרת בחינת שם א-להים בלבד, מבלי הצטרף מידת רחמים, היה הכליון חרוץ שוטף הכל, ולא נשאר אף נח.
וזה מאמר הכתובים ותשחת הארץ לפני הא-להים וכו', והוא כי הלא דרך מדת הדין שלא לוותר דבר, כי השופט כל הארץ יעשה משפט, וזהו אומרו, ותשחת הארץ לפני הא-להים לפני מידת הדין, כי נשחתה על עון זמה, כד"א, כי השחית כל בשר כו'. וכן עון אחר הוא גזל, כי הנה ותמלא הארץ חמס, והן אמת כי גם שמידת א-להים לא תוותר, עם כל זה הסכימה עם מדת רחמים, כי לא תחפוץ בהשחתת עולם לגמרי. ועל כן בראות כי על פי הדין היה מתבטל, הסכימה להשתתף עם מדת רחמים למען יתקיים, כי אינו ככחות המשחיתים חלילה החפצים בהשחתה כנודע:
על כן בהיות כי שתי עבירות היו תחת ידם, אחת זמה, שנית גזל, והנה על הזמה כבר כתבנו שנאמר הנפילים היו בארץ, לומר שבהם היה פתחון פה נגד מדת הדין כי הן המה המקטרגים ודוברים רע על בני אדם ואמר להם הקב"ה אלו הייתם לבשר אדם למטה הרעותם כהם, וכן היה ויראו כו' ויקחו להם נשים כו', אמנם על החמס לא היה פתחון פה, כי הנפילים לא חטאו רק בזמה. ובזה נמצא טעם נכון מה זה היה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ולא על הזמה שתבא אנדרלומוסיא להרוג טובים ורעים, אך הוא על כי על הזמה היה פתחון פה לעומת מדת הדין. וזהו, ותשחת הארץ שהוא הזמה לפני הא-להים שהוא מדת הדין. וגם הושם לפניו יתברך ענין החמס, וזהו ותמלא הארץ חמס באופן שהיה העולם אבד:
על כן מה עשה ראה את הארץ והנה נשחתה בזמה, ומה שראה הוא כי מה שנשחתה היא כי השחית כל בשר את דרכו כו', כי כל מה שהיה בשר שמרבה את המלאכים הנפילים בני האלהים, כמו שכתבנו על בשגם הוא בשר, השחיתו את דרכם, ואין לאבדם על כך, אך עדיין נשאר עון החמס, שגם בו כדאי להשחית הכל:
על כן ויאמר א-להים לנח קץ כל בשר בא לפני, שאני מדת הדין, ולא תמלט גם אתה, כי מלאה הארץ חמס שהוא על הגזל שהוא לבלתי השאיר גם אחד.
* ושמא תאמר, אשר לא חמסו למה יענשו?
לזה אמר, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, של כל בשר הנזכר, ולא היה אחד שימחה בידם. על כן, והנני מדת הדין משחיתם את הארץ כי אין מוחה בידי על סיבה זו. ולא בני אדם בלבד, כי-אם, גם הארץ עצמה, כי, אם אין נשאר גם אחד, מה צורך בעולם? וזהו, והנני משחיתם את הארץ, שהוא הארץ וצאצאיה, שהוא איבוד העולם, כי גם אתה, אינך מוצא חן לפני, וזהו והנני משחיתם את הארץ:
ועם כל זה, אבקש לך שני תיקונים, אחד, שאשימך במקום תתמרק בייסורין שנים עשר חדש, שעל ידי כן תמצא חן גם בעיני: שנית, כי מעתה שעדיין לא נתייסרת, אשתף מדת רחמים לרחמך. ועל האחד אמר, עשה לך, לומר הנה שמתי לך מקום אשר תנוס שמה ותנצל נפשך, והוא עשה לך תיבת כו':
והוא, באשר נשית לב, מה היה שלא הצילו ה' בזולת דרך זה, בראש הר גבוה מארץ ישראל, ועל העבים יצוה מהמטיר עליו מטר, אף לאומר שגושמה במבול. וזולת דרך זה, הנה הרבה פתחים למקום? והנה בבראשית רבה ובתנחומא אמרו, שהיה כמונח בבית הסוהר, והיה צועק ואומר הוציאה ממסגר נפשי כו', ולא הרשהו הוא יתברך עד שנים עשר חדש. וכן ספרו רבותינו ז"ל, מרוב צער שהיה לו שם, ואשר נדדה שנתו מעיניו להאכיל גם בלילה למי שדרכו לאכול בלילה, ולא היה לו מנוח כלל. על כן, אין ספק, כי מה' היה לו לכפרת עון, ל' מה שלא היה כדאי, הוצרך לימרק שם שנים עשר חדש, נגד משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, ויחיה ולא ימות. וזהו מאמר מדת הדין אליו, עשה לך תיבת כו', לומר, אל יעלה על רוחך שבשביל הבעלי חיים אצוך לעשות תיבה, ושאם לא כן, הרבה פתחים היו לשתנצל בלא צער, כי לא כן, רק עשה 'לך' בעבורך, תיבת כו' כי אתה צריך אליה, לכפרת עון.
ועל פי דרכך, קנים תעשה את התיבה הנזכרת, בעד הבעלי חיים, שיהיו המינים נפרדים, בל יזדקקו לשאינם מינם.
ובזה יתכן מאמרם ז"ל, שהקשו, למה במשה נאמר 'בחמר ובזפת', ופה כולה 'זפת' מבית ומחוץ, ואמרו, כי במשה היה חמר מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע. והנה קשה על זה, כי הלא גם נח איש צדיק תמים היה, אך, במה שכתבנו יתכן, כי נח לא הושם שם רק למרק עון, ועל כן, יריח ויריח, וזהו מאמרם ז"ל, באומרם 'אותו צדיק', כלומר 'אותו צדיק' ולא זה צדיק. ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל שנות הכתוב את טעמו לומר, בכופר, ולא אמר בזפת, כמו שאמר במשה, אך הוא, לרמוז, היות הזפת גם מבית, לכפרת עון, על כן הוציאו בלשון כופר, ואמר מבית ומחוץ בכופר:
עוד ידוקדק אומרו, עשה לך, על דרך זה, והוא, כי ה' חפץ דכאו בתיבה שנים עשר חודש, מדה כנגד מדה, לומר, אתה לא יצאת לישע עמך להיישירם ולהדריכם בעבודת קונם, רק נסגרת בתוך ביתך, מה שלא עשה אברהם, לכן תסגר תוך התיבה גם אתה, ותצטער: ואשר לא היית רועה ומנהיג את בני אדם, ומנדד שינה מעיניך לרודפם להיישירם להטיבם, עתה תרעה בהמות וחיות ותנדד שינה מעיניך, להאכילם. וזהו, עשה לך, כלומר, כי לך יאתה לעשות תיבה, להנצל לעומת מדתך. גם, קנים תעשה את התיבה, בעד החיות ובהמות לכל מין ומין, לזונם ולכלכלם בידך.
ועם כל זה, אם על פי מדת הדין בלבד היית נידון על שלא מחית, גם אתה הייתה נמחה, אך, עם כל צער התיבה הזה, מה שיסכון לך, הוא, הדבר השני, שהוא כי ואני הנני מביא כו':
והוא, כי מלת ואני, מיותרת, והוא, כי הנה זולת מה שלמדונו רבותינו ז"ל, כי כל מקום שנאמר וה': הוא ובית דינו, למדונו גם הם, כי גם כל מקום שנאמר בו יתברך, ואני: הוא ובית דינו, והוא מאמרם על פסוק, 'ואני הנה לקחתי כו' וז"ל, רבנין אמרין, כל מקום שנאמר בו ואני, כביכול הקב"ה ובית דינו, ובנין אב שבכלן, 'וה' דבר עליך רעה' עכ"ל, הנה, השוו רבותינו ז"ל, בפירוש, אומרו ואני, אל אומרו וה', והוא, גם כן מפורש בספר הזוהר:
ונבא אל הענין, כי אמרה מדת הדין, הלא צויתיך תצטער בצער תיבה, דע לך, כי כל זה איננו שוה לך להצילך אם לא בהצטרף מדת רחמים, שאסכים עם ה' שמצאת חן בעיניו, ואמר, לא ידון רוחי באדם, שהוא רוח א-להים לבדו, וזהו, ואני, שהוא הצטרפות השתי מדות יחד, שעל ידי כן, הנני מביא כו', ימשך מזה, כי והקימותי את בריתי כו' ובאת אל התיבה, מה שאין כן, על ידי מדת הדין לבדה. ועל כן, יתיישב מה שהוצרך קיום ברית, שהוא לבל תקטרג מדת הדין. ובזה לא יקשה אומרו למעלה, ויאמר ה' אמחה את האדם, שהוא רחמים, ופה נאמר, ויאמר א-להים כו' והנני משחיתם כו' ואני הנני מביא כו' שהוא מדת הדין, אך הוא, שתי המדות יחד, כאמור:
ואחר גמר דבור מדת א-להים אל נח, נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים, ויאמר לו, בא אתה כו', וזהו, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך כו', והוא, לומר, אל תקוץ אם תצטרך להצטער בצער תיבה, ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה, כי הוא על כי אותך ראיתי צדיק לפני בלבד, ולא בפני מדת הדין, על כן תצטרך להנצל בצער:
והנה אין כל זה רק על נח, אמנם הבאים זכר ונקבה, שהם כמו שאמז"ל, שלא נזקקו לשאינן מינן, הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדת הדין, וזהו אומרו, והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו א-להים, כי גם מדת א-להים עמדה להם. אמנם, נח, ויסגור ה' בעדו, מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן, באומרו לשון סגירה, מה שהוצרך ליסגר בתיבה, לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה על פי מדת הרחמים, מה שאין כן בעלי חיים, שגם בדין זכו בלי צער:
אמנם, אחר שנשפך כאש תחת הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח, אחר ש ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין, אז, ויזכור א-להים את נח, שאפילו מדת הדין זכר אותו, וריחם עליו, וזהו, ויזכור א-להים את נח כו', ואז, על ידי מדת הדין סילק הרעה. וזהו, ויעבר א-להים רוח על הארץ וישוכו המים, שעל ידי רוח מדת א-להים שככו המים: