אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורתיו, את הא-להים התהלך נח.
א: וראוי לשים לב, כי בודאי אין לך אפילו אות אחד מיותר בתורתינו הקדושה, ומהראוי לכתוב את אלקים, ואות ה' מיותר!
ב: וגם התהלך, משמעו פועל יוצא, ומהראוי לומר הלך!
(המשך קושיא א) וגם אומרו את הא-להים, משמע ה' הידוע, הא-להים הידוע!
והנכון בעיני כי המגיד ע"ה זללה"ה ביאר משנת, 'הרחק משכן רע'.
ודקדק, מהראוי לכתוב התרחק משכן רע, שקאי על האדם שיתרחק את עצמו, והרחק, משמע פועל יוצא, כאשר דקדק בזה במדרש שמואל!
ופירש, הרחק משכן, ממי ששוכן אצלך, הוא הקדוש ברוך הוא, השוכן בתוך אבריו של אדם, מראש ועד עקב, הרחק בשבילו, רע, ממלא קומתך, לבלתי יאחז שום כיעור וטינוף ודבר מגונה,
ואזי (אם יאחז לך רע) תגרום שיסתלק (הקב"ה) מעליך חס ושלום.
למשל, אדם שרוצה להזמין אצלו מלך בשר ודם בתוך ביתו, כמה טרח ומשתדל בכל התאמצות לפנות ביתו ומחנתו, הרחק מן המחנה כמלא עינו, מן הכיעור והדומה וריח רע,
וכ"ש וק"ו בן ק"ו, מהראוי להיות, שיטהר האדם את לבו מתאות הבהמיות ומחשבות זרות, בכדי שישרה הקדוש ברוך הוא בתוך לבו ורמ"ח איבריו, וכל פרטי מעשיו יעשה לשמו הגדול, לבלתי יפרוד ויסתלק ממנו,
ואני אומר שלזה כיוונו חז"ל במאמרם, 'יכוין האדם את לבו, כנגד, בית קדשי קדשים', כלומר, יכוין וישוה, את לבו, (כנגד פירוש) כאלו הוא בית קדשי קדשים, שאינו רשאי לבוא לשם שום זרות.
(והיכל) ומקדש ה' המה, בני ישראל, כדרשת רז"ל, הובא באלשי"ך, 'ושכנתי בתוכם', בתוכו לא נאמר וכו'.
(זל"ק אלשיך הק' פ' תרומה) מאמר הכתוב, היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, לומר אל יעלה על רוחכם כי היכל ה' הוא ואיך יניחהו הוא יתברך, כי הלא היכל ה' המה וכאשר המה ראויים להשרות שכינה בנשמותם ישתלשל ויתפשט השפע אל היכל ה', כי למענם להיות אתם משכן את שמו יתברך במקום ההוא.
כי נפשותם הם המשכן האמתי ומהם יתפשט אל המקום המיוחד ההוא.
וזה מאמר שלמה באומרו, יהי ה' א-להינו עמנו, שתשרה שכינה בעצמנו, כאשר היה עם אבותינו אברהם יצחק וישראל עבדיו, כי האבות הן הם המרכבה, ועל ידי כן אל יעזבנו ואל יטשנו.
מה שאין כן בהעותנו שיעזוב היכלו ויסתלק, כי אין חפץ ה' לשכון בארץ כי-אם על ידי השראתו בנפשות ישראל שמהם עושה עיקר ובהנשאם מהיותם מרכבה אל השכינה, ינשאו משכנות לאביר יעקב לעומתם כי מהם ימשך. ובהעדרם מהיות ראויים לכך, עזוב יעזוב את המשכן או מקדש אשר בחר לשכן את שמו שם:
וזה אחשוב בכונת הפסוק, ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם, כמפורש אצלינו לעיל שהוא ויטוש משכן שילה.
ואל תתמה, איך נטש את משכן קדשו? כי הלא לא עשה הוא יתברך עיקר רק מהאנשים כי אהל שכן באדם, אך לא בעצים ובאבנים.
ועל כן בהעותם נטש משכן שילה כי לא ממנו עשה עיקר כמדובר:
ועל זה אחשבה היתה ברכת טוב אשר בירך משה את בני ישראל, כמאמרם ז"ל, על וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה, 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם כו'.
כי מה ענין פסוק, ויהי נועם אצל הברכה?
ולבא אל הענין, נשים לב אל כפל ענין ומלות שונות באומרו, ומעשה ידינו כוננה כו' ומעשה ידינו כו'!
אך אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ולא שיעשה עיקר מהמשכן, כי-אם שויהי נועם ה', הוא השראת שכינתו, עלינו בנפשותינו...
ומעשה ידינו, פה למטה, כוננהו, מקדושה שהקנינו בעליון על ידי נפשנו, כי הכל תלוי ונמשך מהשראת שכינה על האדם שבאמצעותו יתכונן העליון והתחתון בהשראת שכינה כאמור:
ועל פי הדברים האלה תהיה כוונת הכתוב ועשו לי מקדש כו: כי אחת דבר א-להים שתים זו שמענו. אחת ועשו לי מקדש, שנית שיעשו באופן יתקיים המקדש במה שיכשירו מעשיהם להיות עצמם היכל ה', ותהיה שכינתו יתברך שוכנת בתוכם ובקרבם שיהיו היכל ה' המה, שויהי נועם ה' עליהם בעצם.
וזהו ושכנתי בתוכם, כי אין הוא יתברך עושה עיקר מהעצים ואבנים, כי-אם מהאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב. (עכל"ק האלשיך)
(המשך האור המאיר) שכן מהראוי שישוה האדם את לבו, כאלו הוא בית קדשי קדשים, ומה מאוד צריך לנקות אותו בתכלית הזיכוך, ומחשבות חוץ וכל דבר כיעור.
והנה הכתוב אומר, 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, והיה בשבתך חוץ וכו' וכסית את צאתך, כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך וכו', והיה מחנך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך'.
ועתה, איך לא יפחד ויירא האדם, בראותו כמה הזהירה התורה להיות טהור וקדוש, ולא יראה באדם שום ערות דבר אפילו מחוץ לו, ובפרט בקרבו, בבחינת קומתו, ראוי להרבות יותר ולכפול שמירתו,
כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך, היינו בכל מלא קומתך ורמ"ח איבריך, כאשר דרש בזוהר, מחניך, דא שייפא גופא וכו' ע"ש.
ואם כן צריך האדם להיות בתכלית הזיכוך, לטהר כל חושיו ותנועות איבריו, ואז שורה א-להות בכל קומתו,
וכל אשר בו מום לא יקרב, אין לו התקרבות אליו יתברך, והוא שב מאחריו, ואינו שוכן אצלו,
מול דברי הנ"ל בא הרמז בתורה, נח איש צדיק תמים היה, וזיכך מלא קומתו בתכלית השלימות, מכל ערות דבר והכיעור, להיות התפשטות השראות א-להותו יתברך, בכל בחינת קומתו מראש ועד עקב,
וזהו את הא-להים הידוע, הכתוב, 'ה' א-להים מתהלך בקרב מחניך' (ובזה נתיישב קושיא א: מהראוי לכתוב את אלקים, ואות ה' מיותר... וגם אומרו את הא-להים, משמע ה' הידוע, הא-להים הידוע!)
התהלך נח, כלומר, הניח השראת א-להות להתפשט בקרב קומתו, וכל פרטי איבריו, בכולם השרה א-להות, ולא היה בו שום דבר מגונה, להיות שב מאחריו, ודוק (ובזה נתיישב קושיא ב: התהלך, משמעו פועל יוצא, ומהראוי לומר הלך!)