(פי' הפסוקים משולב מס' 'שימה בפיהם')
הנביא מנחם כנסת ישראל, שטוב לה ששהתה הרבה עד שהולידה את בני ישראל, כי עי"ז ניצלה מצרות שהיה יכול להיות לבניה, באם היתה מולידם קודם
רני עקרה לא ילדה כו':
(א) ראוי להעיר כי הלא מקרא מלא הנביא דבר, כי חלה גם ילדה ציון את בניה!
(ב) וגם נראה בחוש שילדה!
(ג) ועוד שהל"ל כי רבים בני עקרה מבני יולדה, ולא בני שוממה מבני בעולה!
(ד) ועוד, שאם היא עקרה, ידוע שלא ילדה! ואם הוא שמה, שקוראה עקרה, הוא בבחינת מה שלא ילדה (כמו שמקשים רז"ל ומתרצים "לא ילדה בנים לגיהנם". בברכות י.), למה אמר לשון דחוק, ונזקק לתקנו?
(ה) ועוד, שאומרו פצחי רנה כו' בכלל אומרו רני עקרה לא ילדה הוא!
(ו) ועוד, כי הל"ל ראשונה לא חלה ואח"כ לא ילדה!
(ז) ועוד שהל"ל לא ילדת לא חלת!
אך יאמר: כמשל אשה שהיתה עקרה כעשר שנים או יותר, ואחרי כן ילדה בנים רבים ומהם מתו ומהם נשבו, ותשאר האשה בדד מילדיה ומאישה, על כן אמרה במר נפשה: אויה לי כי הייתי עקרה ולא ילדתי כל העשר שנים, כי אולי היו לי בנים פי שנים מאשר היו עתה, והיה באלו ובהם כדי למות ולחיות ולשבות ולהשאר. לימים נפקדו בניה ובאו לה בהשקט ובשלוה ברב כל, ויאמרו לה: רנני נא על שלא ילדת בימי עקרותיך, כי הלא הרווחת שחבלי יולדה לא באו עליך בימים ההם, כי דאגתך על העדרם איננה, כי הלא נקבצו באו לך שלמים וכן רבים.
כמשל הזה קרה לירושלים, שמראשה העליון הוא ירושלים של מעלה, מוצא נפשות ישראל, כי הלא בהיות כל שורשי האומות נולדים ומתרבים עד בלי די, הקני וקניזי פתרוסים וכסלוחים וכאלה אין מספר לגדודם ומלכיהם, לפני מלך מלך לבני ישראל, נתייחסה מקור נפשות ישראל, לעקרה (ובזה נתיישב קושיא א: לא ילדה: הלא מקרא מלא הנביא דבר, כי חלה גם ילדה ציון את בניה! וקושיא ב: וגם נראה בחוש שילדה! וקושיא ד: אם היא עקרה, ידוע שלא ילדה! ואם הוא שמה, שקוראה עקרה, הוא בבחינת מה שלא ילדה (כמו שמקשים רז"ל ומתרצים "לא ילדה בנים לגיהנם". בברכות י.), למה אמר לשון דחוק, ונזקק לתקנו?)
עד החילו מאברהם, ואחרי כן לאט עד בא יצחק למאת שנה של אביו ותשעים של אמו וההיקש ביצחק, ואח"כ שנתברך מקור ישראל וירבו מאד גרם העון, ומהם הרגו ומהם גלו ותשאר ירושלים בדד, על כן היתה יכולה להתלונן ולומר: אוי לי על העקרות הקודם, אולי אם הייתי רבת בנים בתכלית, גם שרבו ללכת בגלות הלא ישאירו עוללות ויהיו עמי, ולא אשבה משוממת בשממת הגלות! על כן אומר לה הוא ית': רני עקרה על עקרותך הקודם. וזה אומרו שלא לנוכח, להורות על מה שאינו בעין כעת, שהוא על זמן הקודם (ובזה נתיישב קושיא ז: הל"ל לא ילדת לא חלת!).
ושמא תאמרי, הלא אין רנה רק מחמת שמחה, ואני, הן אמת שתאמר, שבין כך ובין כך לא חסרתי בנים, אך אין זה טעם מספיק, ואינו שוה בנזק העדר רבוי בנים, ונחמה בצד מה, אפשר תהיה, אך לא שמחה שתמשך ממנה רנה. לזה אמר, פצחי רנה וצהלי ראוי לך תפתחי ברנה מחמת שמחה, ולא שמחה לבדה רק גם צהלה, והטעם כי הלא ע"י שלא ילדה, לא חלה, והוא, כי אלו ילדה בימים ההם היו באים בזוהמת נחש רב, והיית חולה עליהם (ובזה נתיישב קושיא ו: הל"ל ראשונה לא חלה ואח"כ לא ילדה!) שלא היה נשאר מהם שורש וענף (ובזה נתיישב קושיא ה: פצחי רנה כו' בכלל אומרו רני עקרה לא ילדה הוא!), כי לא נשארו רק מאשר באו בענין התכת הזוהמא, ככתוב אצלנו במקומו שהוא מאברהם והלאה, וע"י היות אברהם בן מאה ושרה בת תשעים, כמבואר אצלנו יפה במקומו שהיה להתיך הזוהמא, והראיה, מזמן שוממותיך.
כי הלא רבים בני שוממה שנולדו לך משנשממת, יותר מבני בעולה היא עמלק, שנשארה (עיר) צור חייבת במלכותה. והוא, כי אז יִסָפו כלם. ואין זה אלא, להיותם מצד הזוהמא, ועל כן יכלו עמה, מה שאין כן, את. ואם כן מזה תוציא, כי מה שהיה, טוב לך במה שהיית עקרה, בזמן שהיתה הזוהמא פרוצה בעולם בדורות הקרובים לחטאו של אדם, כי אלו היו בניך יוצאים מאז, היו אובדים, ומעט היו הנשארים לך עתה, וזהו כי רבים בני שוממה מבני בעולה (ובזה נתיישב קושיא ג: הל"ל כי רבים בני עקרה מבני יולדה, ולא בני שוממה מבני בעולה!).
ומפני שכל זה הוא קודם החרבן, והיא בשורה על סוף הגלות האחרון, על כן אמר, הלא אמרו ה' ואין בו ספק! וזהו אמר ה'!
לעתיד יתרחב ירושלים לקבל כל בניה, ובכדי לקבל השפעתה ישר מירושלים של מעלה שכנגדה, גם היא יתרחב לעומתה, וביתר שאת לאלו שיש להם זכויות מיוחדות לזה כסעודת שלש סעודות
הרחיבי מקום אהלך כו'. שבקרקע ירושלם שיש בה כח רוחניות מהנשפע בה להתרחב כמז"ל, שיאמר לה הוא ית', 'האריכי... הרחיבי' (ומוסיף המדרש) קבלי אוכלוסיך.
ושמא תאמרי, 'אם אתרחב, אצא מכנגד הקדושה המכוונת למעלה נגד ירושלים, ויהיה העודף, נגד מה שהוא נגד חוץ לארץ למעלה!' ואינו דומה (חוץ לארץ של מעלה, אל ארץ ישראל של מעלה), כי על כן מלאכים שלווהו בארץ לא יצאו חוץ לארץ, לזה אמר, ויריעות משכנותיך יטו, שהוא, כי למעלה יש שתי משכנות כמפורש במדבר רבה, כי יש ביהמ"ק של מעלה, ויש משכן שלמעלה שהוא נקרא משכן הנער, שהיה הולך ומצל על משכן שעשו ישראל במדבר, וביהמ"ק (של מעלה) ש(הוא שם) ב(מקום הנקרא) זבול, הוא כנגד בית עולמים (בירושלים), ולהיות כי מציאותם במקום הקדושה למעלה, אמר: 'אל תמנעי ירושלם של מטה מהתרחב לקבל אוכלוסיך, כי הלא גם יריעות משכנותיך העליונים יטו (וירחיבו ויאריכו), לכן, גם את, אל תחשכי (ותמנעי מלהתרחב, על אשר) פן תצא חוץ לנגדיותן, כי (הרי, יריעות משכנותיך העליונים) גם הם יטו שיהיה האור החופף, כשיעור הרחב המקום למטה' (אשר את תרחיבי), ולהיות כי מיתרי האהל, דרכם הוא להיות יוצאים מקצות האהל וחוצה הרבה, ע"כ אמר האריכי מיתריך:
ולהבין בדבר, נזכירה מאמרם ז"ל והוא אומרם, שהמקיים עונג שבת בסעודה שלישית שנותנים לו נחלה בלא מיצרים, כי זה (הנחלה בלא מיצרים, הרי הוא) כל העולם, שהיא נחלת (כל בית) יעקב, ואיך יתכן יהיה כל העולם לאלו (המקיימים עונג שבת בסעודה שלישית) ולא לזולתם? וגם, מה נפשך, אם יהיו עמים בעולם, גם זה (על ידי זה נמצא, אשר) לא יהיה לו (לאיש הישראלי) כל העולם! ואם אינם (נמצאים עמים בעולם), גם לכולם (כל בני העולם שיהיו אז, לפ"ז, רק בני ישראל, הלא נחלת כל בית יעקב, להם) יהיה?
אך הוא, כי למיוחדים יהיה התפשטות הרוחניות העליון שלעומת ירושלם וארץ ישראל, מתפשט עד סוף העולם, והאחרים (שעדיין אינם מקיימים עונג שבת בסעודה שלישית, הרי מכיון שאין להם עדיין נחלה המתרחבת בלי מצרים, אזי) אם יצאו ממקום שירחיב אהלו, יצאו מתחת הקדושה העליונה, על כן, על אנשים כאלה שיש להם כרצועות המתפשטות מיריעת המשכנות עד סוף העולם, אמר, תאריכי מיתריך (של הנחלה) עד הסוף (בלי מצרים), ויקראו מיתרים להיותם כרצועות דקות, נמשכות מהאהל ובין יתד ליתד פנוי, ולהיות גם כן עזר להמשיך הנטיה:
ושמא תאמר, 'אולי לא יזכו כל כך (שההרחבה וההארכה יתקיימו לנצח, באופן) שהיתדים עצמם לא יקצרו אחרי כן'? לזה אמר, ויתדותיך הם האנשים מקיימי מצות (כמו המקיימים עונג שבת בסעודה שלישית, שע"י זוכין) לנחול נחלת יעקב (בלי מצרים), חזקם ואמצם מהשפע שלך למען יהיו כיתדות, שלא ימוטו לשלא ירפו המיתרים.
ומה שאמרתי האריכי מיתריך שהוא חוץ לתחומה של ארץ ישראל הרבה, הלא הוא, על כי ימין ושמאל תפרוצי, שהוא לדרומה של ארץ ישראל, שהוא מדבר עד סוף הדרום (הנקראת תימנה - ימין), ושמאל שיש קצה הארץ הצפוני תהו, עד שם תפרוצי, וכ"ש למזרח ומערב.
ושמא תאמרי, 'איך אתפשט ואאריך מיתרי והלא בהתפשט רצועת הקדושה מיריעות המשכנות עד סוף העולם, הלא יעבור דרך ערי גוים, והלא שם אפסק?' לזה אמר, וזרעך גוים יירש. ושמא תאמר, 'הלא לא יגרשו האומות מעריהם מחוצה לארץ, רק עד די ספקם, והיותר ישאירו?' לזה אמר: זה וזה יצטרך, כי הלא וערים נשמות יושיבו, שלא יספיקו המיושבות:
הבטחה שלעתיד נזדכך באופן שלא נשוב לכסלה, באופן שהגאולה יהיה לעולם
אל תראי כי לא תבושי כו'. אחרי הפליגו ברבוי העם שימלאו את כל הארץ, אמר הלא תראי מעתה פן יקרה כאשר בתחלה שמלאו את הארץ בגילולים, ויהיה לירושלם לבושת כי יבושו מאלים אשר יחמדו (ישעי' א', אילן אֵלָה) (לעבוד תחתיהם עבודת כוכבים), כאשר בושו בימי עלומיך, ומזה ימשך שתחפרו מאלמנות סילוק שכינה, כאשר חרפה שברה לבך זה פעמים, בשני החרבנות שהיתה כאלמנה, הנני מבטיחך מזה ומזה כי אל תראי, כי לא תבושי ממעשים רעים שיהיו בך כאשר בימי נעוריך, ואל תכלמי מעתה כי לא תחפירי לעיני הגוים על החרבן, כי הנה כ"כ יהיו עמך תמיד צדיקים, כי בושת עלומיך שהיית עובדת ע"א וכיוצא תשכחי, וגם לא תחפירי כי חרפת אלמנותיך הם שתי אלמנותיך בשתי החרבנות, שהיית כאלמנה זה פעמים לא תזכרי עוד.
והטעם הוא על מה שאמרתי כי לא תבושי הוא, כי הנה בועליך עושיך, שהוא, כי הוא ית' המשפיע בך, כבועל את כלתו, הוא עושיך בריה חדשה, מסולקת זוהמת נחש המחטיאה, באופן שבניך לא ישובו עוד לכסלה ולא תבושי, והראיה כי הנה ה' צבאות שהוא אדון על כל צבאות של מעלה, באופן שהיה יכול לגאלך ע"י מלאך אחד מצבאותיו, ולא רצה, כי-אם: וגואלך קדוש ישראל בעצמו. אך אין זה, רק ל'מה שאתה קדוש דומה אליו ית', כי ע"כ נקרא קדוש ישראל אז, על בחינת היותך מסולק זוהמא, שע"י כן יגאלך, לקדש אותך, לעשותך בריה חדשה, דומה אליו ית'.
ומה שאמרתי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, הלא הוא כי אלקי כל הארץ יקרא, כי האלמנות הוא, עזוב אותך והסתלק למעלה. אך, הנני מבטיחך כי, אין צריך לומר שלא אסתלק למעלה, כי-אם, שאף אלקי כל הארץ דרך כלל יקרא, אפי' בחוץ לארץ, כי קדושתי תתפשט בכל, ומה גם עתה, שלא אסתלק מירושלים.
הריחוק בימי הגלות, היה רק נראה לנו כך, אבל באמת מצד חסד השי"ת, לא נתרחקנו כלל
והנה כל זה הוא, בהנחה שהיית אלמנה, כאומרי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, וכל שכן, כי לא היית מעולם אלמנה, כי-אם כאשה שהלך בעלה לעיר אחרת, ועזבה עצובת רוח, אך, נשואה תקרא, כי ליום הכסה יבא ביתו. וזהו כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', כלומר אך לא גדר אלמנות חלילה.
* ושמא תאמרי: כי הן אמת, שלא היית אלמנה, כ"א נשואה, אך, היית מאוסה מבעליך כי בך געלה נפשו, שהוא קשה מאלמנות! הנה, גם זה אי אפשר, כי הנה, ואשת נעורים כי תמאס אמר אלקיך, כלומר, אם אשת נעורים היית לי, לא יתכן (כי תמאס) כי הלא אמר אלקיך, כי הלא אמר שהוא אלקיך, כאומרו למעלה: ואלקיך יריב עמו, וכן: אומר לציון מלך אלקיך. אלו היית מאוסה אליו, לא היה מכנה אלקותו עליך. ושיעור הכתוב, ואם אשת נעורים כי תמאס, את, אי אפשר, כי הלא אמר אלקיך, שאם היה שמאסך, לא היה אומר שהוא אלקיך:
ואשר אמרתי כאשה עזובה כו' קראך ה', לא עזובה זמן רב, כי הלא, ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו ית' את האויבים בבית המקדש, כמאמר רז"ל במדרש איכה רבתי, שאמר הקדוש ברוך הוא, אם איני מסתלק, אין האויבים נכנסים כו'. ואז באותו רגע התחזקו ויבאו, כד"א, פתאום נטשו אוהלי רגע יריעותי, ומיד חזרה שכינה עמהם, כי גלו לבבל, שכינה עמהם. הרי כי לא היו, רק כאשה עזובה, וכמו רגע בלבד.
וגם אשר אמרתי: לא היית מאוסה, הלא תראה כי כן, במה שברחמים גדולים אקבצך לבנות בית שני על ידי עזרא הסופר. וכן בגלות מדי הנקרא הסתר פנים, כמז"ל מנין לאסתר מן התורה שנ' ואנכי הסתר אסתיר פני כו', גם אז בשצף קצף היה מה שהסתרתי פני רגע ממך, והוא מאמר רשב"י, הם לא עשו אלא לפנים, כך הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים, שהוא שצף קצף, ואח"כ בחסד שבראתי בו את העולם, רחמתיך, כי הלא בקש להשמיד את כל היהודים, ואם אין ישראל סבא אין עולם, וזה אומרו כי מי נח זאת לי, לומר, דעו: כי קיימי אתכם, הוא לי, כימי נח, כאשר נשבעתי מעבור מי נח עוד כו' שהוא לבל יתבטל העולם, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, בל יתבטל העולם, שהוא כענין ובחסד עולם וכו', שהוא בעבור חסד של עולם שבו בראתיו, ואם אין את, אין עולם.
* ושמא תאמר, למה יחסתי הדבר אל החסד ולא אל זכות האבות שנדרת להם? הלא הוא, כי זכות אבות אינו מתמיד לעולם, ומה גם לרז"ל שאמרו שתמה זכות בימי ירמיה לדעת המאחרו יותר. וזהו כי ההרים הם האבות הנה ימושו שיתום זכותם, והגבעות הם אמהות תמוטנה זכותם, אך חסדי מאתך לא ימוש, בתורת, חסד, כלומר, ועל כן ייחסתי הדבר אל חסדי שהוא חסד עולם. וכן ברית שלומי שנשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, כי-אם, שיהיה לי שלום עמך, לא תמוט. לא שאני מקוה תגמול, ממך, כי-אם ל'מה שאני מרחמך, וזהו: אמר מרחמך ה'.
כל אחד ואחד מבני ישראל יזכה לעתיד ללמוד תורה מפי השי"ת בעצמו, וזה יביא לשלום הכללי, ולשלום בין הגוף והנשמה של כאו"א
כל בניך למודי ה' כו'. הלא אמרתי לשים כל גבולך לאבני חפץ, והלא זה יהיה תת חרב איש ברעהו, כי בזה ינצו אנשים תמיד על אבני החפץ, ומה גם לרז"ל כי גדרי השדות של כל אחד יהיה באבני חפץ, והלא יהיה ריב בין אנשים, לדעת כל איש חלקו, מאבני נזר, המתנוססות על אדמתו, זה יאמר, זה חלקי, וזה יאמר, עד כאן תחומי. אל תחושי על זה, כי הנה, וכל בניך למודי ה', שילמדו מפיו תורה, ואז, ע"י שומעם יחד כולם קול ה', שהוא אחדות נמרץ בקדושה רבה, אז, ורב שלום בניך, שיקנו אחדות בנפשותם, ויהיו לאחדים בעצם, והוא תכלית השלום, ולא יקנאו להשיג גבול אבני חפץ, כי ישליכו כל חמדות העולם הזה אחרי גום, וידבקו במלכם... ורב שלום בניך, על דרך שכתבנו ב'הנני נותן לו את בריתי שלום', הוא שלום בין הנפש והגוף, לבל ימותו עוד, ויהיה ע"י השגת היותנו למודי ה', ולא יהיה כאשר במתן תורה, שיצאה נשמתם בשומעם מפיו תורה, כי-אם, שעם היותם לימודי ה' יתברך, ירבה שלומם, שהוא החיים הנקראים שלום.
כאו"א יזכה לטוב העתידה ע"י צדקה וחסד
בצדקה תכונני רחקי מעושק כו'. אחרי אומרו כל הטובה העתידה שנהיה שאננים מלאים כל טוב עושר וכבוד, ראה והנה לא יבצר מהיות לנו לב רגז, כי הלא, 'אוי מי יחיה מחבלי משיח, ולא יאכל בכל הטובה הנזכרת', על כן אמר, 'שמע בקולי איעצך, עשה זאת איפוא והנצל, והוא כי הנה בצדקה תכונני, לבא אל תכונת כל הטובה האמורה, אך בזאת, שלא תהיה הצדקה מעושק וגזל, וכיוצא בהם, כי היא תהיה לך למחתה, כי היא מצוה הבאה בעבירה, כי-אם, רחקי מעושק, ולא בלבד שלא תעשוק, כי-אם, גם, רחקי ממנו, אפילו מהדומה לו, וזהו רחקי מעושק, באופן תהיה המצוה זכה ותעמוד לך, כי בה (על ידה), לא תיראי, ואין צ"ל יראת הגיע אליך הרעה, כי אם, אפי' היות לך מחתה מפחד אויבים, לא יהיה לך, כי היא תחזיק לבך. וזהו, וממחתה, כי לא תקרב אליך, כי הלא בדבר הזה אתה מקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, השקולה ככל התורה, ומביאה אותך אל קיום כל מצותיה, כי מסתבכות הן ממנה. ואל יקשה עליך: 'איך מצוה זו תספיק להצילך, מחיל עמים המתקבצים עליך?' כי, הן גור יגור אפס מאותי? בתמיה, האם, קבוץ מתקבץ בלתי השגחתי, כלומר, ודאי שלא יהיה. כלומר, ואם כן, אחר שאני מבטיחך, יהיה לבך בטוח, שלא תירא, כי לא אניחם להתקבץ.
עיקר המלחמה היא כנגד האויב שבלב, ועצות פרטיות נגד כמה מיני פיתויי היצר, ולדעת שיצר הרע הוא לטובתינו, ואם תלחמו מלחמה זו, ה' ילחם לכם, מלחמת האומות
הן גור יגור אפס מאותי כו'. הנה בפסוקים אלו מלמדנו עיקר גדול, אשר יקח לב האדם לעבוד את קונו, הלא הוא כי הנה שתי מלחמות הן בעולם: אחד, מלחמת אנשים העורכים מלחמה גוי בגוי ממלכה בממלכה, שנית, מלחמת האדם בעצמו מיצר סמוך אשר בקרבו, והנה ההפרש שבין זו לזו הלא המה, כי ניצחון מלחמת אנשים לא עליהם הוא כי אם לה', כי ה' איש מלחמה, אך מלחמת יצרו של האדם על האדם הוא, כי הא-להים עשה למען הרבות שכרו לטוב לו, כמשל הובא בספר הזוהר, למלך שהיה לו בן יקיר, והיה חפץ להיטיב לו ושיהיה קונה טובתו בשכר מעשיו ולא יהנהו בחנם, ע"כ מה עשה ציוה את בנו ויאמר לו, הישמר לך פן תישא עיניך אל שפחה יפה אשר ידעת שיש לי, כי ידעתי כי הומיה היא ולא תשקוט מלפתותך יום יום, לשכב אצלה להיות עמה, ואתה אם לא תשמע ולא תאבה לשמוע אליה הטב אטיב עמך, אך אם תמשך אחריה מת אתה ולא תחיה. ואל האשה אמר, הלא ציוויתיך פתי את בני בכל מאמצי כח, אל תתני פוגת לו עד ידבק בך אם תוכלי לו, והן אמת, כי כל ישעו וכל חפץ המלך ההוא לא משנאתו את בנו הוא עושה, כי-אם אדרבא למען הרבות טובו, אם יגבר עליה לבלתי שמוע אליה. כן הדבר הזה, כי הא-להים אבינו מלכנו, הוא אשר אהבנו ולטובתנו ציוה לנו נזהר מלשמוע אל יצר סמוך, המנגדנו לבלתי עשות את כל מצוותיו, ואל היצר הרע ציוה יפתה אותנו, ולא משנאתנו אותנו חלילה, כי-אם אדרבא להרבות שכרנו עד בלי די, כאשר עליו נתגבר ונכבשנו לטוב לנו, והן אלה דברי הנביא בשם ה' אשר דבר פה, באומרו הן גור יגור כו' לומר, הנה מלחמת אויביך שיתקבצו עליך, אל תירא אם תעשה רצוני, כי הן גור יגור האם קבוץ יקובץ שיהיה אפס מאותי, ודאי שלא כן הוא, כי אני איש מלחמה, וכל המלחמות מחיל עם ומדינה ממני המה, אך מה שאני מטיל עליך הוא מלחמת עצמך מאשר מתגורר בקרבך, וזהו מי גר אתך שהוא היצר הרע גר ושוכב בחיקך, ממנו תירא ותשמר כי עליך יפול, כלומר גם שיתחיל במעט כהילך הבא בתחילה כעני, הנה סופו הוא כי עליך יפול כמשא כבד עליך, כי יתחיל מעט מעט קו לקו עד יעשה בעל הבית.
* ושמא תאמר, כי לא עליך אשמת עונותיך כי-אם עלי, שנתתי בך יצר הרע, והוא מאמר קין, באמור לו הוא יתברך, 'למה הרגת את אחיך', אמר לו, 'אתה הרגתו שנתת בי יצר הרע', אל תאמר אתה כן, כי אדרבא, הן אנכי בראתי חרש לתקן, שהוא למען הרבות זכותך אם תעמוד נגדו ותכבשנו, והוא משל השפחה שכתבנו מספר הזוהר, כי לתקון בנו עשה המלך. והיא גם היא תשובת יתברך אל קין, על אומרו שנתת בי יצר הרע, השיב לו, 'אתה עשיתו רע', כלומר, כי אני לטובתך כיונתי, והוא כמשל הנזכר.
* ושמא תאמר, מה אעשה, כי הלא מכביד עלי הרבה לעבור רצון קוני? אין זו טענה כלל, כי והנה, בתחילה אינו מכביד, כי-אם אדרבא, כעני המחזר מתחיל במעט, אך אחר שאתה בתחילה, שהיית יכול לדחותו כקש נידף, ושמעת לו פעמים שלש, אז מתחזק, ולמה הדבר דומה? למי שנופח להבעיר הפחם, כי, אם אין שם אש, אין נפיחתו עושה כלום, אך, בהיות אש ופחם, והתחילה האש ותבער בפחם, אז הנופח מגדיל המדורה. כך היצר הרע, הנופח באיבריך להחטיאך, אם לא היה מוצא אש בפחם, לא היה פיתויו עושה רושם כלל, אך הוא נופח באש פחם, כי כבר אתה באיבריך הנמשלים לפחם, נתת אש, שהתחלת כמעצמך לחטא פעמים שלש, ועל כן אחר כך בנפיחה קלה תעשה מדורה גדולה, באופן כי האשם הוא עליך, שהיה הילך ועשיתו בעל הבית, ואף גם זאת לא לכוונת עשות לך רעה הוא, כי-אם, אדרבא, היצר הרע הוא חרש להוציא כלי למעשהו, שהוא, כי האדם עשאו ה' לשישתלם בתורה ומצוות, ואלמלא היצר הרע, לא היה האדם נעשה כלי למעשהו, שהוא, למה שנעשה לכך מאתו יתברך, שמה שנופח ומפתה הוא, כדי להוציא כלי למעשהו, שהוא תיקון כמשל השפחה שכתבנו. אך שתחשוב שעשיתי בתתי בך יצר הרע לחבל ולקלקל אותך, זה לא עלה על לב חלילה, וזהו, ואנכי בראתי משחית לחבל? בתמיה. כלומר, האם אנכי בורא ומתקן העולם, בראתי משחית הוא היצר הרע לחבל ולקלקל אותך, לא יאמן כלל הדברים. כי אתה בצדקה תכונני כו', שהוא המלחמה שניצחונה מוטלת עליך, ואז ממלחמת בשר ודם לא תירא, וזהו כי לא תיראי וכו' כמדובר.
גודל כח התשובה ובפרט הודוי
ובדבר הזה, כל כלי יוצר עליך לא יצלח כו', שהוא, * שמא תאמר, מה אעשה והעבירות שעשיתי, נעשה מכל אחד שטן משחית ומקטרג עלי, כמאמרם ז"ל כל העובר עבירה אחת קנה לו קטגור אחד, וגם כי אשוב בתשובה, הלא לא יבצר מהיות הקטגור ההוא מלמד קטגוריא? אל תירא מזה, כי כל כלי יוצר עליך שהוא המשחית שנוצר מעונך, והוא עליך לא יצלח בקטגוריא שלו כאשר אמרו בספר הזוהר, כי המשחית שעשה דוד על ידי עוון בת שבע, היה מקטרג לפניו יתברך, ובשובו ואמר 'חטאתי' אמר לו הנביא, 'גם ה' העביר חטאתך', הוא הקטגור שעשית בחטא, העבירו מלפניו מלקטרג, וזהו, כל כלי יוצר עליך, שהוא לקטרג, לא יצלח בקטרוגו.
* ושמא תאמר, אם לא יהיו מקטרגים הנעשים באשמותי, יהיו בני אדם, והוא ענין שאמרו רז"ל בפרקי דר' אליעזר, שחברי ריש לקיש היו מגיהינום רואים אותו בגן עדן, אמרו לפניו יתברך משוא פנים יש בדבר, הלא זה היה מלסטם את הבריות עמנו, ולמה הוא בגן עדן, ואנו בגיהנם? השיב הקדוש ברוך הוא, 'אדרבא מכאן אתם חייבים יותר, כי הוא שב בתשובה ולא אתם', וזה יאמר הוא יתברך, וכל לשון תקום אתך באותו העולם, למשפט, באומרו, כי למה הוא במשפט נשפט, ואתה בגן עדן? אדרבא אתה תרשענו בדין, באמור, כי אתה שבת בתשובה, והוא לא שב, כעובדא דר"ל, וזהו וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי.
והנה כמה יש לכם להחזיק לי טובה, כי הלא, עבדי מלך בשר ודם, בהמרותם על מלכם, לא יקבל תשובתם, ויענשו כפי רשעתם, הן למות, הן לשרושי, הן לענוש נכסין, ולאסורין, ועבדי ה' תקובל תשובתם, וזהו אומרו, זאת נחלת עבדי ה', כלומר, מה שאין כן לעבדי מלך בשר ודם.
ב' בחינות בענין עזר ה' להתגבר על היצר
א: כל התחלות קשות. והבא ליטהר, אע"פ שקשה, מסעיין לו, שלא יקשה לו להתגבר, כל כך. ואעפ"כ, מקבל שכר, כאילו התיגע, בדרגת יגיעה שקיבל על עצמו להתיגע, כאילו לא קיבל סיוע.
וצדקתם מאתי שהוא, כי מה שאדם שב לה', אינו משלו כו', כי-אם, שבא ליטהר, ומסייעו אני, וזהו, וצדקתם מאתי. ועם כל זה, אני מעלה עליהם, כאלו הם הם לבדם העושים.
ב: כמה שהאדם מתיגע, אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול להצליח להוציא רצונו מן הכח אל הפועל, להתגבר על יצרו, ואעפ"כ מקבל שכר כאילו הוציא רצונו מן הכח אל הפועל, והצליח להתגבר על יצרו, בעצמו.
או יאמר מעין זה, כי אפילו כשהם עושים רצונו, אינו מאתם, והוא מאמרם ז"ל, אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, היה נופל בידו, שנאמר 'צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו בידו כו', נמצא, שעלינו לשבח לאדון הכל, שהוא מצילנו מהיצר הרע, ונותן לנו שכר כאלו אנחנו עשינו הכל וזה יאמר וצדקתם מאתי נאם ה'.
עצות ללמוד וללמד אפילו אם אין כסף לשלם למלמד
א: ראוי להעיר, איך אשר אין לו כסף ישבור?
ב: ועוד, אומרו אשר אין לו, שלא לנוכח, ולכו שברו לנוכח!
ג: ועוד, אומרו, ולכו שברו בלא כסף, כי אין קניה בלא כסף!
ד: וגם נכנס במים, ויצא ביין וחלב! וכן יש זולת אלו בכתובים.
ויובן בביאור, והוא, כי הנה אחרי אומרו מה שהוא יתברך מרבה להיטיב, להחזיק ביד הבאים ליטהר, ורוב טובם עם ה', ראה, והנה יש אנשים שנפשם צמאה לידבק בה', ואינו יכול עם יצרו, מה יעשה איש כזה, והנה על זה ארז"ל, 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו', כי התורה גרש תגרשנו מהיצר הרע, ותביאנו ותטענו בגן עדן. והן אלה הדברים אשר הנביא דבר פה, והוא, הוי כל צמא לידבק בקונו, לכו למים, שהיא התורה, כי היא תשקה אתכם ממעייני ישועת הדבקות בו יתברך.
ושמא תאמרו, כי אתם יש לכם כסף, אך, מה יעשה אחר, שאין לו כסף, לתת למלמד? לזה אמר, ואשר אין לו כסף, ולא ילמדוהו תורה בחנם, מה יעשה, הלא הוא, כי אתם, אשר יש לכם כסף, לכו שברו ואכולו, כאחד אתם. (ובזה נתיישב קושיא ב: אשר אין לו, שלא לנוכח, ולכו שברו לנוכח!) והוא, כי אתם תלמדו בכספכם, וילמוד גם הוא עמכם, ואכולו יחד ג"כ עמו, ועל כן אמר תחילה, ואשר אין לו כסף לשון יחיד, כי על פרטי משולל כסף ידבר, ואח"כ אמר, לכו שברו לשון רבים, שעל רוב העם ידבר, שרובם יש להם דבר מה, לתת למי שילמדנו תורה שבכתב, שנותנים עליה שכר, וכל זה הוא על המקרא, שנוטלים עליה שכר ללמדה, כי אח"כ, לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר, מה שנמשל ליין הוא גמרא, וחלב הוא הסוד, שהוא כמוס בלב המלמד כחלב תוך השדים, כי יינק הלומד מתוכם חנם אין כסף, כנודע, כי אין נוטלין שכר אלא בתורה שבכתב.
ואמר שברו, יהיה כמו שאמרו ז"ל על פסוק, 'כי לקח טוב וכו', בשר ודם נותן סחורה או כסף לחברו שיתן לו סחורה אחרת, נמצא ביד זה כסף וביד חברו הסחורה, אבל אין כמקח התורה, שאדם אומר לחברו למדני פרק שאתה יודע ואלמדך בשכרך פרק שאני יודע, נמצא זה וזה ביד כל א' מהם, הה"ד, 'כי לקח טוב כו', וזה יאמר, לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר, נשאר ביד מי שתלמד יין וחלב, כי נמצאתם קונים בלא דמים. (ובזה נתיישב קושיא א: איך אשר אין לו כסף ישבור? וקושיא ג: ולכו שברו בלא כסף, כי אין קניה בלא כסף! וקושיא ד: נכנס במים, ויצא ביין וחלב!)
מעורר למעט במותרות
ושמא תאמרו, הלא בדרך זה ילך ממוננו שנתן בעדנו ובעד זולתנו מחוסרי כסף? על כן אני אומר, 'דעו כי עצתי היא הטובה, כי הלא, למה תשקלו כסף וכו', והוא, כי כוונתכם לשמור הכסף, לקנות מאכלות העולם הזה, והוא שטות גמורה, כי למה תשקלו כסף בלא לחם, כלומר, אלו לא הייתם קונים כי-אם לחם לבדו, עם מים הבלתי נקנים למביאן ממקורן, החרשתי, אך, לקנות מותרות לא טוב הדבר, וזהו, למה תשקלו כסף בלא לחם, שהוא במה שאינו לחם, כלומר, כי-אם, בלחם לבדו, כי 'כך היא דרכה של תורה פת כו'.
מעורר שלא לדאוג שיחסר לו כאשר ישלם על לימוד התורה, ועוד אשר תשלום על תורה הוא תשלום על מעדנים הטובים ביותר
* ושמא תאמרו, 'כי לא תכוונו, כי-אם להעשיר פן תצטרכו לבריות, כי טוב להשאיר אחריכם, מלאבדו והצטרך לזולת?' הנה, אם העושר היה לו קצבה, החרשתי, אך, כל מה שאדם מקבץ יותר, תגדל תאוותו, ותמיד הוא רעב, וזהו, ויגיעכם בלא לשבעה, שהוא במה שאין בו שבעה, כי אין אדם יוצא מן העולם, וחצי תאוותו בידו, ואם כן, למה תיגעו, ל'מה שתמיד תהיה רעב אליו.
לכן, שמעו שמוע, שהוא שמעו בעצת אמרי, לכו שברו ואכולו, וגם שמוע באמרי שאחרי כן, זולת תורה שבכתב המשולה למים, גם אחרי כן, בלא כסף ובלא מחיר, מה שנקרא יין וחלב, וגם ואכלו טוב, הוא מה שנקרא טוב בלבד, שהוא הלחם לבדו, כמה דאת אמר, 'טוב פת חרבה' ולא מותרות. ואם תרצו לאכול למעדנים, ולהתענג ע"י מעדני מאכלים טובים, התעדנו במתיקות דשן התורה, ותתענג בדשן נפשכם, שהוא תענוג נפשי, לעוסק בתורה בחשק גדול, אלף פעמים, מתענוגי כל מעדני מלך ממאכלי מלכים.
איך כל חלקי התורה משולים למאכלים השונים, וסדר לימודם, וענין המלמד בשכר ובלי שכר
הנה בבחינות התורה יש לחם ויש מים ויש ייין ויש חלב, הלחם הוא תורה שבכתב כמה דאת אמר, 'לכו לחמו בלחמי', והוא כלחם, שהוא מה שאדם נזון ממנו קודם שישתה, ואחר כך, המים הם משנה, כמים שאחר הלחם לשרות המאכל, והיין הוא גמרא, שהוא על ידי קולות, כיין המתייחס אל הקול, כנודע מרז"ל, והחלב אל הסוד, כי הוא אש לבנה. והנה הנביא ידבר על אשר בידו מקרא, הנמשל ללחם, וצמא למים או יין, ומלמדו, כי הצמא הלז תחילה ילך אל המשנה, הנמשלת למים, ואחר כך אל הגמרא, הנמשל ליין, ואחר מלאת כרסו מן הגמרא, ילך אל הסוד, הנמשל לחלב, זה הוא כללות הענין.
והתכת הכתוב הוא, הוי כל צמא, שיודע מקרא, לכו למים, שהוא אל המשנה, ואשר אין לו כסף, ליזון עודנו לומד משנה, לכו הצמאים למשנה שברו, כלומר מכרו, כמה דאת אמר, ויוסף הוא המשביר, כי הוא מלה משמשת לקונה ולמוכר, ואמר, אתם יודעי מקרא, וצמאים למשנה, ואין לכם כסף להתפרנס, אל תצאו ממציאות לימוד, ללמוד אחר כך, כי שמא לא יזדמן, וגם תסירו לבכם מהתורה ביני וביני, כי-אם, לכו ומכרו מהנמכר שהוא המקרא, שמותר ללמד בשכר, ואתם יודעים כבר ואכולו בשכר, ואחר כך, לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין, שהוא גמרא, ואחר כך הסוד, הנלמד בחנם, וזהו ולכו וכו' יין וחלב.
יש צדיק שכבר רואה עולמו בחייו, ואשר על כן גם גופו מסכים להתיגע, כך כל אחד צריך להאמין בשכרו באופן שגופו לא ירצה להתרשל, ויזכור שמקבל שכר פירות עבודתו בעוה"ז
למה תשקלו... מאמרם ז"ל בב"ר, כי הקדוש ברוך הוא מראה לצדיק בעת סילוקו מתן שכרו, ונפשו שבעה והוא יישן, ובארנו במקומו, שהוא כי הנפש תאבה לעסוק בתורה ומצות, והגוף מצטער שנפסד, על כן מה עושה הקדוש ברוך הוא, מראה להם בעוד הנפש בגוף מתן שכרו, ואז הנפש בתענוג ההוא שבעה מאשר עשתה עד כה תורה ומצות, ומשתעשעת ומתנחמת על מה שלא תעשה עוד, והגוף נהנה, כי אותה הקדושה נשארת בו ומכשרתו לישאר בו רוחניות להיות כישן ולא כמת, באופן שלא ישוב אל העפר רק שעה אחת קודם תחיית המתים, כמאמר רבי אחאי בר יאשיה בעובדא דרב נחמן.
ונבוא אל הענין, כי אומר הנביא, למה תשקלו כסף בלא לחם, כי-אם בלחם לבדו, להשיב נפש, ויגיעכם, (בלוא) במה שאינו לשבעה, שהוא במה שנהנה הגוף, ואינו במה שהוא להיות נפשם שבעה בעת הסילוק. והמתיק לשונו באומרו, ויגיעכם, ולא אמר, ותיגעו בלא לשבעה, והוא, כי אין לך אדם בעולם שלא תהיה לו יגיעה בעולם, כי אדם לעמל יולד, אלא, שמי שזוכה מוציא עמלו בתורה, והבלתי זוכה עמל במה שאין לו זכות, כמאמר הודאת עמלי התורה באומרם, שאנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר, וזה יאמר, ויגיעכם שהוא היגיעה שלכם שהיא הכרחית, למה תוציאוה במה שלא תקבלו עליה שכר, ולא במה שהוא לשבעה, שהוא השכר כמדובר. ולא עוד, אלא שתאכלו הפירות בעולם הזה, ואחר כך תהיה הקרן קיימת לנפש בעולם הבא, וזהו שמעו וכו', לומר שמעו, שתהיה בחינת השמיעה, כדי להיות אלי לשמי, שלא על מנת לקבל פרס.
ילמוד תורה שלא על מנת לקבל פרס, ויזכה לעונג שכר שמוע תורה מפי השי"ת בעצמו
אמרו ז"ל, שעתיד הקדוש ברוך הוא להיות ראש חולה לצדיקים, ודורש להם תורה חדשה, שהוא שדורש לחכמים חידושים שלא ידעו, ובזה יאמר, שמעו תורה, ובזכות זה, תזכו שמוע אלי לעתיד מפי, וזהו שמעו שמוע אלי ואכלו טוב פירות בעולם הזה, ואח"כ ותתענג בדשן נפשכם בעולם הבא, כי האדם עושה את שלו, לעבוד שלא על מנת לקבל שכר, והקב"ה עושה את שלו, ומכפילו כאמור.
שתרגילינו בתורתך שיתחיל עכ"פ שלא לשמה, ועי"ז לבא ללשמה, ולא יצטרך לחכות לראות שכרו עד לומדו לשמה, אלא תיכף שיתחיל, גם השי"ת יתחיל ישועתו
הטו אזניכם ולכו אלי כו'. עודנו יתברך מדבר עם בני הגלות החיל הזה, ואומר, ענין יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ועל דרך זה יאמר, הלא אמרתי הוי כל צמא לכו למים היא התורה, והנני אומר, שתתחילו אפילו שלא לשמה, כי, אם פעם אחת תשמעו אל דברי התורה שלא לשמה, בשנית יהיה לשמה. והוא, בשום לב אל אומרו, ולכו אלי, כי הראוי יאמר, 'ובאו' אלי, כי הליכה היא ממנו לחוץ, ואומרו, אלי, הוא מהחוץ אליו! אך הוא, כי תחילה אמר, הטו אזניכם הטיה מה, גם שתהיה הביאה אלי, מעין הליכה, מאלי החוצה, שהוא שלא לשמי, כי מזה ימשך, כי בשמיעה שאחרי כן, תהיה לשמה, וזהו, שמעו ותחי נפשכם, כי השמיעה שאחר ההטיה תהיה לשמה, מספקת להחיותכם, שתקראו חיים, שהוא צדיקים הנקראים חיים, כד"א, ובניהו כו' בן איש חי.
ואל תמעט בעיניכם זכותכם גם שתתחילו שלא לשמה, כי הלא ואכרתה לכם ברית עולם, שהוא ברית כולל כל העולם, וגם חסדי דוד הנאמנים, ופירש מה שאמרתי חסדי דוד הנאמנים הוא, כי, הן עד לאומים נתתיו כו', כי התחלתי במעט, כי הן עד לאמים נתתיו, שיהיה כעד ומתרה בהם בזמן מלכותו, כי לא השליטו ה' מאז להשמיד את הגויים. כמו שאמרו ז"ל, כי הוא רצה לכלות כל גויי הארץ, ואברהם מנע אותו, שנאמר, 'וירד העיט', הוא דוד, על הפגרים, שהן האומות, 'וישב אותם אברהם', שהוא אצלי, כי בירר לנו את המלכויות, ובזה מנע את דוד מלכלותם למען ישארו המלכויות לשעבדנו. נמצא, כי אז לא ניתן כח לדוד על כל האומות, רק להיות כעד ומתרה על העתיד, מאשר השכילו בהצלחת מלחמותיו.
ואחר שהחל במעט, נתוסף לימות המשיח, יהיה נגיד ומצווה לאומים, כלומר, כי כן אעשה לך ע"י החילך במעט, שהוא שלא לשמה, וצאתך לשמה, והוא, כי גם לך אעשה כן שאכרתה לך ברית עולם, שתהיה מושל בכל העולם, שהוא בכל הגויים, כי גם תתחיל במעט, כי תחילה, הן גוי לא תדע אלא שהם ידעוך תקרא, אך, אחרי כן, אין צריך לומר זה, כי-אם, גם אשר לא ידעוך, אליך ירוצו, מעין מה שאתה תתחיל במעט, ותבוא לעשות הרבה. ומה שגוי אשר לא ידעוך תקרא, הוא לא למענך, כי-אם, למה שידעו כי ה' א-להיך, וזהו, למען ה' א-להיך, ומה שאח"כ, אפילו גוי שגם לא ידעוך, אליך ירוצו, הוא, על, כי זולת היות ה' א-להיך גם למענך, כי מקדושתך אשר השפיע בך קדוש ישראל המתדמה לך בקדושה, כי פארך בהשפעת קדושתו ומזיו פאר אור פניך כי פארך, קדוש ישראל, יוסיפו להשתעבד לפניך, נוסף על ההתחלה שהיה להיותו ה' א-להיך, שגוי לא תדע, אך ידעוך, תקרא, ובסוף גם אשר לא ידעוך על מה שפירש מזיו הדרו עליך כמדובר, כי זה כל העולם, אשר אמר ואכרתה לכם ברית עולם.