פ"ח: (ב) ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים... (כא) וירח י-הוה את ריח הניחח ויאמר י-הוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי... (יג יד) את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן... (טז) והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין א-להים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ:
הנה אמרו חז"ל, ששאל רבי שמעון בר יוחאי ע"ה לרבי יהושע בן לוי 'נראתה הקשת בימיך? אמר ליה הן, אמר ליה, אם כן, לאו אתה בר ליואי. עיין שם.
א: והמאמר צריך הבנה. כיון שראינו הפעם, שלא היה נח הצדיק יכול להגין על בני דורו, אם כן, מה כל כך התימה בדורות אחרונים, כמו בימי רבי יהושע בן לוי?
ב: גם אם נראתה הקשת בימיו, מכל מקום, אפשר שהיה צדיק גדול, רק שאין דורו זכאי לכך, לכן צריכים לקשת! ואם כן, מה חרי האף הגדול הזה, שאמר לו, 'אם כן, לאו אתה בר ליואי'?
ואפשר לתרץ, דהנה האלשיך הקדוש פירש על מאמר חז"ל, 'כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו'.
(וזל"ק האלשיך) ישעיה פכ"ב: משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות: (קשה שמדבר על מצב החרבן, כאילו הוא הווה!) מז' נביאים התנבאו קושי על ישראל, ולא שוה למו, לתקן מעשיהם. וזה החילו יתברך בתלונותיו עלינו, על חרבן הבית העתיד, והיה אומרו מאז, טרם יהיה, למען יתנו אל לבם לתקן מעשיהם, ומדבר כאלו החרבן הוה, ומתלונן על שלא שבו מקודם, וישימו בא-להים כסלם. (עכל"ק האלשיך)
(המשך העבודת ישראל) הטעם לזה, כי בודאי מן הנמנע לצדיק יחידי בלי זכות דורו כלל להביא מלך המשיח ולבנות בית המקדש, ועם כל זה, חייב כל אדם מישראל לתקן מעשיו וימיו ושנותיו, ולעשות על כל פנים הכנה לגאולה, שלא יהיה העיכוב מצדו חס ושלום.
וזהו שאמרו, 'כל מי שלא נבנה בית המקדש, בימיו' דייקא, פירוש, שלא השגיח על ימיו ושנותיו, שיהיו מתוקנים וראויים, לבנין בית המקדש, 'כאילו נחרב בימיו', עכ"ל, ודברי פי חכם חן:
ומעתה נחזי אנן ונימא כזאת בענין הקשת, הגם שמן הנמנע לצדיק יחידי להגן על כל בני דורו, וכמו שמצינו בדור המבול, עם כל זה, אין אדם מישראל יוצא ידי חובתו, כי-אם, לעבוד ה' יתברך בעוז ותעצומות, עד שהוא מצד עצמו על כל פנים, לא יצטרך לקשת.
וזה ששאל רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהושע בן לוי, 'נראתה הקשת בימיך', פירוש, תקנת ימיך, עד שלא הוצרכת מצד עצמך לקשת? והשיב לו בענותנותו, הן (שנראתה הקשת). ועל זה אמר לו, 'אם כן, לאו אתה בר ליואי', ואתי שפיר (ובזה נתיישב קושיא א: כיון שראינו הפעם, שלא היה נח הצדיק יכול להגין על בני דורו, אם כן, מה כל כך התימה בדורות אחרונים, כמו בימי רבי יהושע בן לוי? וקושיא ב: אם נראתה הקשת בימיו, מכל מקום, אפשר שהיה צדיק גדול, רק שאין דורו זכאי לכך, לכן צריכים לקשת! ואם כן, מה חרי האף הגדול הזה, שאמר לו, 'אם כן, לאו אתה בר ליואי'?)
ומעתה נבאר פגם דור המבול וענין הקשת, מה שהוא שייך לזה.
מן הידוע, כי בוראינו יתברך שמו עילת על כל העילות דלית מחשבה תפיסא בו כלל שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם, לא היה רק, לבעבור חפצו ורצונו בעושי רצונו, ויקרא בהם א-להותו יתברך.
והחקירה הגדולה שנתחבטו בה: שאיך יתכן חפץ ורצון לבוראינו המופשט מכל מדה וציור? תשובתינו על זה, שאנחנו מאמינים בני מאמינים, אמונתינו לעד קיימת, שבודאי נתלבש בבחינת רצון, לרצונו בעבודת ישראל ובתורה.
ואין להבין הדבר על בוריו, וכבר הניח הרמב"ם ז"ל, יסוד אמיתי בזה, על פי הכתוב, 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'. והחוקר לדעת ולהבין מחשבת יוצרנו, סכל הוא, כי לית מחשבה תפיסא ביה.
והנה, הרבה טועים על ידי זאת החקירה, כרעו ונפלו ומעדו מאמונת יוצרנו ובמשה ובישראל עמו. והחקירה הזאת התעום, עד שפגמו ברעוא דרעוין (רצון שברצונות), ואמרו כי נברא העולם מבלי כוונת מכוון (מבלי רצון שהיא למען כוונה), עד, שלפי דעתם, אין צורך לבורא יתברך שמו בעבודת עמו... וזה הוא עמק עכור, לכל מעדי רגל, הנדים ונעים, מעל משכן ה' ותורתו ומצוותיו:
וכן היה פגם דור המבול (שעסקו בחקירות, וכפרו). ולכן השחיתו את דרכם, ופגמו בזרע לבטלה, להורות (כפירתם בכונת רצונו ית', ושע"כ דימו בדעתם) על שפעת המשפיע ללא צורך, וזיוגו מין בשאינו מינו, להורות (כפירתם בכונת רצונו ית', ושע"כ דימו בדעתם) על עירוב הנבראים, שלא היתה בכוונה וסדר, רק הכל במקרה.
וכל כך גדול כח הפגם, עד שנקם ה' באויביו מדה במדה, והוריק עליהם מי המבול בלי מדה ושיעור וצמצום. כרצונם, (באמונתם הכזבית) בהשפעה (שלו ית') בלי צמצום. (ונקמה זו, היתה בכדי) לאבד כל זכר למו.
ואחרי כן, כאשר שב ה' וינחם על הרעה, ויכלא הגשם מן השמים, והביט אל נח, ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגו' את קשתי נתתי בענן, פירש, ברמז, במלת ענן, על החסד הגדול, וכמו שמובא בזוה"ק, בפסוק, 'ויבוא משה בתוך הענן' שהוא מלאך מיכאל כהנא רבא (מדת החסד). עיין שם. והענן מכונה גם כן בשם 'עב', שמספרו עולה חסד, ומלת קשת מורה על בחינת גבורה, כמו שנאמר, אשה 'קשת' רוח אנכי.
ולכן אמר ה', את קשתי נתתי בענן, נתתי דייקא, לשון עבר, פירוש, כאשר בראתי עולמי, שלא כדעת החוטאים, רק נתתי בחינת הגבורה (קשתי) בתוך החסדים (הענן), שלא יתפשטו החסדים, עד בלי די, ויהיה מן הנמנע להנבראים להכיל אותם, ולכן עשיתי שיעור וגבול, אם כן, הגבורה עצמה הוא ענין חסד,
ולכן, והיה בענני ענן על הארץ, פירוש, בכל זמן שירבו ההשפעות הנרמזים בחסדים, ונראתה הקשת, יהיה כמו כן בחינת גבורה, להגבילם, שלא יזולו בלי די, כמו בדור המבול, רק בבחינת גבורת קשת, שיש לו שלושה גוונים, הרומזים על האבות, ועל פיהם יתקיים העולם כראוי, והבן:
וזה, וראיתיה לזכור ברית עולם, ואיתא בזוהר שהה"א (של וראיתיה) רמוזה אל המלכות. פירוש הענין, שהבטיח הקדוש ברוך הוא, שההשפעה תהיה נובעת על פי המלכות, שימליכו אותו בני ישראל, ו(תהיה נובעת) על פי סדר עבודתם, ואז יהיה נאה להם, ונאה לעולם: