התורה מצווה: "הווי דן את כל האדם לכף זכות". מדוע אפוא יש הדורשים את "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" לגנאי, בשעה שיש אפשרות לדרוש אותו לשבח?
התשובה טמונה בדברי הזוהר (חלק א סז,ב) שנח לא ביקש רחמים על בני דורו – שלא כמשה רבנו שהתפלל אף על עובדי העגל. זאת מלמדים אותנו אותם חכמים הדורשים את 'בדותיו' לגנאי, שיהודי צריך לדעת שבכל מקרה ובכל מצב עליו לבקש רחמים על זולתו. גם אם הזולת מתנהג בדרך השלילית ביותר – חייבים לבקש עליו רחמים. עלינו להתנהג כמשה רבנו, שביקש רחמים על בני ישראל, ולא כנח, שלא ביקש רחמים על בני דורו.
מבחינה זו, דווקא הדרשה של לגנאי גורמת זכות לנח, כי היא מורה לדורות עד כמה חייבים לבקש רחמים על יהודי שני. לעיתים אדם עמל קשה להשפיע על סביבתו ואינו מצליח. אומרת לו התורה: גם אם עשית הכול, עליך להוסיף לפעול ולבקש רחמים.
ואם על דור המבול (דור חוטא ומושחת) היה צורך לבקש רחמים, על אחת כמה וכמה על בני דורנו, שעליו פסק הרמב"ם: "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". ודאי שצריך לבקש רחמים על כל יהודי, ועצם בקשת הרחמים תגרום שתהיה ישועה תשובה, ועל־ידי התשובה תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.
(לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 19)