תֵּבַת הַגְּאֻלָּה. אנו מצפים לגאולה ולעולם המופלא שיפתח לפנינו, אבל למעשה כבר הייתה שנה אחת שבה שרר מצב דומה לזה שישרור בימות המשיח. שנה זו, למרבה ההפתעה, הייתה בשנת המבול. בתיבת נח שרתה אווירה מעין זו שתשרור בימות המשיח, ולכן יכלו כל בעלי־החיים לחיות יחדיו, ושום בעל־חיים לא פגע בזולתו.
העובדה שהתיבה הספיקה לכל בעלי־החיים ודי היה בנח ובבניו כדי לטפל בכולם, מוכיחה שבתיבה היו תנאים שונים לחלוטין מן הקיימים כיום בין החיות והבהמות, כפי שנאמר על תקופת הגאולה: "וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיה יא,א).
כאן רואים את החיבור – התמוה לעיתים – בין טוב מופלא ביותר ובין מצבים של צער וחורבן. הגילוי המופלא הזה, שהאיר בתיבת נח, התקיים דווקא בשעה שהעולם כולו נשטף ונהרס. חיבור זה מעיד על הכוונה הפנימית, הנסתרת, של החורבן – ליצור תנאים להתגלות עצומה לאין ערוך.
המבול היה הכנה לקראת הגאולה. העולם שלפני המבול לא היה ראוי להשראת הקדושה האלוקית, ועל־ידי המבול נעשתה הכשרתו הראשונית, שכאשר יהודים ילמדו תורה ויקיימו מצוות, תוכל הקדושה להיתפס גם בתוך המציאות הגשמית של העולם, ובכך יתקדש העולם ויוכשר לקראת תכליתו העתידית.
לכן דווקא בשנת המבול האירה בתיבת נח הארה מעין זו שתאיר בימות המשיח, כדי לבטא את ייעודו העיקרי של המבול – טיהור העולם והכשרתו לקראת הגאולה, שהקדושה האלוקית תקיף אותו "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם ט).