ליבו של דניאל גולדמן, תלמיד ישיבה צעיר, נמשך אל ההרים. ככל שטיפס לגבוהים וראה רחוק יותר, כך חש השראה רבה יותר.
הוא אהב את ירושלים, עם ההמולה הקדושה שבה, אך יותר מכך אהב את ההרים והגבעות הסובבים אותה. בכל הזדמנות נהג לטפס למקומות גבוהים, שמהם היה יכול להביט להרחוק ללא גבול – מזרחה לעבר מדבר יהודה, מערבה לעבר הים התיכון, צפונה ודרומה. הוא נהג לשהות בצימאון את אורה ואת ריווחה של ארץ הקודש, בטרם שב אל הישיבה.
וכך, בכל פעם שהדבר התאפשר לו, נהג לארוז תיק ביום שישי אחר הצוהריים ולנסוע לשכונת רמות פולין שבצפון ירושלים, לעשות שם את השבת. הנוף והאוויר היו נהדרים, והכנסת האורחים הייתה למופת.
למעשה הוא הכיר משפחות רבות כל־כך באזור שרק לעיתים נדירות תכנן איפה לסעוד את סעודת יום שבת קודש.
הוא נהג לאכול ולישון אצל משפחה אחת ביום שישי בערב, ולאחר סיום התפילה למחרת בבוקר להחליט את מי ממכיריו יבקר לסעודת היום.
אף שהיה אורח בלתי־צפוי, מארחיו תמיד שמחו לראותו וסידרו לו ברווחה מקום על שולחנם. דניאל היה מלא רעיונות חסידיים למבוגרים וסיפורים מרתקים לילדים.
בוקר שבת בהיר אחד בשלהי חודש ניסן, שליח הציבור כבר עמד בסוף תפילת מוסף בבית המדרש החסידי המרכזי של רמות פולין, ודניאל כבר שקל את החלופות העומדות לרשותו לסעודת יום שבת. לאחר שנאמר הקדיש האחרון יצא מבית הכנסת ופנה שמאלה, לעבר בית חברו, שמעון אבידוב. הוא לא ראה את שמעון כבר כמה שבועות, ותמיד היה נלהב לראות אילו ספרי קודש חדשים קנה, ולשמוע באילו רעיונות חדשים הוא הוגה.
בערך באמצע הדרך לשם, עצר לפתע. 'אני באמת רוצה ללכת לבית של שמעון?', חשב. 'בעצם אני לא כל־כך בטוח... אולי כדאי ללכת למקום אחר?'.
דניאל עמד שם רגעים אחדים, עבר בזיכרונו על רשימת חבריו, ולא היה בטוח לאן לפנות – ימינה, שמאלה, קדימה ואולי ללכת בחזרה. אף שכבר התחיל ללכת בכיוון אחד, רוח חדשה החלה מנשבת בתוכו.
'לא', החליט לבסוף. 'מתאים לי לבקר דווקא את הרב שטרן'.
הרב אברהם שטרן היה המשגיח שלו בישיבה, ותמיד הייתה חוויה מיוחדת לשהות במחיצתו בשבת.
הרב שטרן התגורר במרחק חמש דקות הליכה בכיוון ההפוך. דניאל הסתובב והחל ללכת דרך הסמטאות המפותלות של רמות פולין, בין וסביב הבניינים המוזרים בעלי הכליסות המחומשות.
כשהגיע לבניין של הרב שטרן טיפס שני גרמי מדרגות והקיש בדלת. אחת מבנותיו הצעירות של הרב שטרן פתחה את הדלת וקידמה אותו בחיוך.
בדיוק באותו רגע נשמעה זעקה מרה מהמטבח.
"נחום, מה קרה לך?!", נשמע קול זעקתה המבועתת של הרבנית שטרן, ומיד: "הצילו! הצילו!".
דניאל שעט במהירות לעבר המטבח. הוא ראה את נחום, בנו בן השנתיים של הרב, ידיו מושטות קדימה, עיניו בולטות ופניו מכחילות. הוא הבין שהילד נחנק מדבר מה שנכנס לפיו.
הרב שטרן ואשתו לא ידעו מה לעשות. הם עמדו שם קפואים, מוכי הלם ותדהמה.
דניאל מעולם לא ביצע קודם לכן תמרון היימליך (פעולה לפתיחת נתיב אוויר החסום על־ידי גוף זר באמצעות הפעלת הלחץ בחלל הבטן ובבית החזה), אף שראה כרזות גדולות ובהן הדרכה על כך בקירות של מסעדות. אבל הוא הבין שצריך לעשות משהו כאן ועכשיו, בטרם יחלוף זמן יקר.
הוא אחז בנחום הקטן והפך אותו וגבו אליו. את ידו האחת קפץ לאגרוף והציב אותה ברום בטנו של הפעוט. בידו השנייה לחץ לחיצה חזקה על אגרופו. לחיצה אחת, שנייה ושלישית.
חלפו כמה שניות מורטות עצבים, ופתאום נפלט קפץ ואדום גזרה מפיו של נחום אל הרצפה. הפעוט חזר לנשום. כששבה אליו נשימתו, החל לייבב בבכי. דניאל הרים אותו ומסר אותו לאימו. הצבע חזר ללחייו של הילד והמתח ששרר בחדר התפוגג בבת אחת. עיניהם של ההורים הוצפו דמעות של הודיה והקלה.
"דניאל!", קרא הרב שטרן נרגש, ולחץ את ידו בחוזקה. "לא היה לנו מושג שאתה כאן הצלת את חייו של נחום! זה ממש נס מן השמיים! האם באת אלינו לסעודת השבת?".
"זו הייתה התוכנית המקורית שלי", השיב דניאל בחיוך, "אבל נראה שמן השמיים הובילו אותי לכאן בעבור מטרה אחרת".