אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו (ו, ט)
בפירש״י יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כ״ש שאילו הי׳ בדור צדיקים הי׳ צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו הי׳ צדיק ואילו הי׳ בדורו של אברהם לא הי׳ נחשב לכלום עכ״ל. ומקור הדברים בגמ׳ סנהדרין דק״ח א׳ 'בדורותיו' רבי יוחנן אמר 'בדורותיו - ולא בדורות אחרים' וריש לקיש אמר 'בדורותיו - כ״ש בדורות אחרים'. וצ״ע מנ״ל לרש״י להרחיק לכת בלשון ר' יוחנן ולומר 'לא היה נחשב לכלום', אחר שהתורה מעידה עליו 'נח איש צדיק תמים'.
ונראה דודאי לכו״ע אילו הי' נח בדורו של אברהם הי' מתעלה יותר, שהרי אף בדור רשע הי' צדיק תמים ופשיטא שלא היה ממעט בעבודתו בדור זכאי וצדיק. אלא שנחלקו ריו״ח ור״ל באלו מעשים מתגלית מעלתו של נח, ולד' ר״ל מעלתו מתגלית במעשים המעולים שעשה בפועל בתוך דורו הרשע, וכ״ש שאילו הי' בדור צדיקים היו מעשיו מעולים יותר, ואילו לריו״ח המעלה מתגלית במעשים שהי' נח עושה אילו חי בדורו של אברהם, אלא שתנאי דורו לא אפשרו לו להוציאם מן הכוח אל הפועל. נמצא שאין המחלוקת במדרגתו של נח, אלא באלו מעשים יש לראות את גילויה, במעשים שעשה בפועל בתנאי דורו או במעשים שהי' עושה בתנאים נעלים יותר.
ויסוד הדברים, שאין מעלת האדם נמדדת לפי מעשיו בפועל בלבד, אלא אף לפי התביעה המוטלת עליו ותנאי החיים שבהם נדרש לעמוד. משל למלך שציוה את עבדו להביא ק' מטבעות והביא חמישים, אף שהביא חמישים לא קיים את ציווי המלך שהרי אין המעשה נמדד לעצמו אלא ביחס לתביעה שהוטלה על עושהו. ומאידך גיסא, אין לדון אדם לפי מדרגתו של חברו בלי להכיר את כחותיו ותנאי חייו, ע״ד שאחז״ל אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. מקומו של אדם כולל את מוצאו ותכונותיו, פרשות הדרכים שעמד בהן, מצבו הרפואי ויכולתו הגופנית עד שא״א להשוות שום ברי׳ לחברתה. רק היודע את כל אלה ושוקל את מעשיו של כל אדם לפי מידתו, יכול לדון דין אמת, וכמאחז״ל עליונים למטה ותחתונים למעלה, וזהו ״עולם ברור״ דאי׳ בגמ׳.
וכ"נ ללמוד במ״ש האריז״ל בשער הגלגולים (הקדמה לח): דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ מש״כ בדורות ראשונים, ואילו הייתי בדורות הראשונים, היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים, ושחז״ל על נח תמים היה בדורותיו ואילו הי' בדורות צדיקים הי' יותר צדיק וכו' עי"ש, הרי שמעלת הנפש נמדדת אף לפי הזמן והדור שבהם נעשו המעשים, ואין לדון את האדם במנותק מן התנאים שבהם פעל.
ובזה נבין דברי המד' (ב״ר לט, מד׳ רות ח) במשל המלך שנפלה מרגלית מעל ראשו. צבר המלך את העפר והביא מכברות, וכיבר את הא׳ ולא מצאה, ואת הב׳ ולא מצאה, עד שבשלישית מצאה. אמר המלך מצאתי את מרגליתי. כך אמר הקב״ה לאברהם: 'לך לך' אתה הייתי מצפה. מה צורך הי"ל לייחס שם ארפכשד שלח עבר נחור ותרח, אלא בשבילך שנא׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וכן בדוד: מה צורך הי"ל לייחס פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד וישי, אלא בשבילך שנא׳ מצאתי דוד עבדי ע״כ. והדברים מפליאים, וכי שם ועבר אבות העולם ומעמידי התורה, נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים, בועז גדול הדור וישי שעליו אמרו חז״ל שמת בעטיו של נחש, אינם אלא ציבור עפר שבתוכו נמצאה המרגלית? ולמה נמעיט כ״כ בערכם מפני מעלתם של אברהם ודוד. ולהנ״ל י״ל שאין כל הדורות חסרי ערך מצד עצמם, אלא שביחס לתכלית שאליה מכוון המהלך הם נידונים גם מצד תפקידם בהבאתה לידי גילוי.
ובאמת יל״ד בלשון המד׳ הנז׳, שהתחיל בשם וארפכשד וכו׳ ולא משת ואנוש ושאר הדורות שקדמו לנח, והנה גם נח עצמו לא נזכר שם. ואכן לשון המשנה באבות (ה, ב) 'עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח עד אברהם'. וגם שם יל״ד כיון שנכלל נח בעשרת הדורות הראשונים ואח״כ מתחיל למנות משם, א״כ למה אמרו 'עשרה דורות מנח ועד אברהם'. ומכ״ז מבואר מעמדו המיוחד של נח שנטל שכר עשרת הדורות הראשונים כמ״ש באדר״נ, וגם שימש נקודת ייחוס לעשרת הדורות שאח״כ עד אברהם. אבל הוא עומד בפני עצמו. אין הכרח שמעלת שם ועבר פחותה ממעלתו של נח, ויתכן שהיו גדולים ממנו, ומ״מ יש להבחין בין מעלת האדם שנבחנת מצד עצמה במקומו ובדורו, למעלתו ביחס לתכלית שאליה מכוון המהלך.
ות״ל שמצאתי הדברים כמעט להדיא בתנחומא וישב: משל למלך שהיתה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות, הוצרך המלך לפשפש בעפר ובצרורות להוציא המרגלית מתוכן. כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית. כך נתעסק הקב״ה בדורות לשעבר וכללן ומניחן: אדם שת אנוש, קינן מהללאל ירד וגו׳, וכן בי׳ דורות השניים: שם ארפכשד שלח וגו׳, והתינוק נוטל את הספר וקורא י׳ דורות מאדם עד נח בב״א, כשהגיע להי' דורות שמנח ועד אברהם כמו כן קוראם בב״א, כשהגיע למרגליות אברהם יצחק ויעקב התחיל מתעסק עי״ש. הרי שחלוקים הדורות לב׳ קבוצות של עשרה דורות, מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם, כל אחת מהן קורא התינוק 'בבת אחת', עד שמגיע לאברהם יצחק ויעקב שהם המרגליות, ומתחיל להתעסק בהם. ולכאו׳ אם כל הדורות שקדמו לאברהם אינם אלא עפר וצרורות ביחס למרגלית, למה לא כוללם כא׳ מאדם ועד אברהם.
ונראה שהמפתח הוא במעמדו של נח שמסיים את י' הדורות הראשונים וג"כ פותח את המהלך שמוליך לאברהם. בדורו הי' נח המרגלית שעל ידו ניצל העולם ונבנה מחדש, והוא האיש הראוי לאותה שעה ולתפקידה, אלא שאי"ז תכלית המהלך כולו, כי שימור הבריאה והעמדתה הי' כדי שתגיע לתכליתה באברהם יצחק ויעקב ובנין עם ישראל, וביחס לתכלית זו נח עצמו ג"כ נכלל בעפר ובצרורות שביניהם נמצאה המרגלית. אין הדבר גורע ממעלתו של נח מצד עצמו, אלא מגלה את ההבדל בין מי שתפקידו לשמר את הבריאה ולהכשירה לתכליתה, לבין מי שמגלה את תכליתה.