יש רגעים שנדמה כי העולם עצר ושינה את פניו. כך בשעת הכניסה לסוכה בליל ט"ו תשרי. מביטים סביב, ואותם הבתים והחצרות שהכרנו מתמיד, נראים כ"כ שונים מתמיד. לא עברנו למקום אחר, ובכל זאת במשך שבעה ימים נפתחת בפנינו דלת לעולם שבו החיים עצמם מקבלים גוון אחר.
זהו עניינו של ה״צילא דמהימנותא״. לא רק צל המגן מן השרב והשמש, אלא צל שמכניס אותנו למרחב שבו אפשר לראות את החיים באור אחר. האדם יוצא מבית הקבע ונכנס לדירת עראי, ולהפתעתו הוא מגלה שם תחושה עמוקה יותר של בית.
ובמחיצת רבינו שליט״א התחושה הזאת מקבלת משמעות מיוחדת. כאן בתוך הסוכה, מפעמת ההכרה כי תורה ותפילה, אמונה ושמחה אינן עניינים נפרדים, אלא מסכת אחת של חיים שהן עצם מציאותם.
חדר תלמודו של מרן שליט״א מלא מתפללים עטופים בטליתות צחורות, ארבעת המינים בידיהם, קול ההלל הולך ומתגבר, ונענועי ההושענא הופכות את הבית לתנועה אחת גדולה של תפילה ושמחה. בתווך עומד רבינו שליט״א, והתפילה מקבלת עומק אחר של תורה ודבקות.
ואחר כך הסוכה. קטנה יחסית למספר האנשים העוברים בה, אבל דומה שאינה קטנה כלל. ספרים פתוחים, דברי תורה, שיחות, ברכות ושירה. גדולי תורה ומרביצי תורה עוברים בסוכה, יהודים מכל גווני עולם התורה נכנסים להקביל פני רבינו, ילדים ממתינים לברכה, ולרגע נדמה שהסוכה הקטנה נעשתה מקום המכיל עולם שלם: תורה, מסורת וקשר חי בין רב לתלמיד.
ילד ממתין בסבלנות לרגע שלו, נכנס ומקבל את ברכתו של רבינו שליט״א. עוד יהודי נכנס ועוד יהודי יוצא. בתוך התנועה הזאת מורגש קשר מיוחד בין רבינו לבין הציבור, תנועת נפש מלב אל לב.
ויש גם רגעים של שקט. רבינו שליט״א יושב ואומר פרקי תהלים, ומסביב ממשיכים האנשים לנוע, להיכנס ולצאת, לדבר ולהמתין. אבל בתוך כל ההמולה נשמע קול מזמורי התהלים, והכל מתכנס לנקודה אחת. ברגע כזה אין צורך להסביר מהו ״צילא דמהימנותא״. די להביט. כאן הדברים אינם נשארים רעיונות, הם נראים בפועל.
ודווקא משום כך, כשהחג מתחיל להסתיים, מתחדדת השאלה: מה אנחנו נושאים איתנו ממחיצת רבינו שליט״א? הרי המראות הללו מבקשים להיכנס איתנו אל החיים. ומה ניקח? את היסודות הפשוטים שראינו במוחש: שהתורה היא כל מציאותו של אדם, שהתפילה היא עמידתו לפני קונו, שהשמחה צומחת מתוך קרבת אלוקים, ושקשר של רב ותלמיד הוא מהלך שבו התורה עוברת דרך הלב.
זאת ניטול אל ימי החול, אל הבית והרחוב, אל סדר היום והעיסוקים הקטנים. נכניס משהו מן החיים שראינו: ללמוד עם יותר בהירות, להתפלל ביתר ישוב הדעת, לשמוח במה שיש בו קדושה, ולבקש שגם החיים הרגילים יקבלו משהו מן האור שדלינו במחיצת רבינו שליט״א.
הסוכה התקפלה, החג עבר, והרחובות חזרו למראה הרגיל שלהם. אבל אנו זכינו לקבל שאיפה שנכנסת איתנו אל הבית, אל הרחוב ואל ימי החול, לחיות "בצילא דמהימנותא" גם כשהסוכה כבר איננה.