וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וגו' (ח, י"א)
בגמ' עירובין די"ח ב' אמרה היונה לפני הקב״ה, רבש"ע, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם.
לפי פשוטם של דברי הגמ׳, העלה לא נלקח עבור נח, אלא היה בפיה של היונה כששבה אל התיבה. אולם במד״ר שהביא הרמב״ן נאמר שנפתחו לפני היונה שערי גן עדן, ומשם הביאה את עלה הזית. והקשה רבי אבהו, מדוע לא הביאה דבר משובח יותר כגון קינמון או פלסמון? ותירץ, שבכך נרמז היסוד שאמרה היונה: 'מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך'.
ונראה שעומק כוונתו, שאכן הביאה היונה את הדבר המשובח ביותר, שכן לא את העלה לבדו הביאה מגן עדן, אלא גם מוסר נעלה שנולד באווירת גן עדן עצמה: מוטב להסתפק במועט הבא מידו של הקב״ה אף אם מר הוא כזית, מלהתענג על שפע מתוק התלוי בבשר ודם. זהו שפי' רש״י על 'בפיה' שהוא לשון מאמר. היונה אמרה: 'יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב״ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם'. נמצא שהעלה לא היה עיקר המתנה, אלא המאמר שנשאה היונה בפיה.
אכן, בגן עדן היו פירות משובחים ובשמים יקרים, ואף פרי הזית משובח מן העלה. אולם היונה הביאה לנח מתנה יקרה מהם: השקפת חיים של ביטחון בה׳, שאין ערך לשפע ולמתיקות הכרוכים בתלות בבשר ודם. וכדברי המהרש״א, שהעלה מר והפרי מתוק, ובכך רמזה היונה שעל האדם להסתפק במועט הבא מידו של הקב״ה ולא לרדוף אחר המותר הבא מידי בשר ודם, וכמאחז״ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. וכ"פ הרמב״ם (פ"י ממתנות עניים הי״ח) לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ועליו ועל כיוצ"ב נא' ברוך הגבר אשר יבטח בשם.
היונה פתחה לנח צוהר לגן עדן, אך לא הביאה משם את מתיקות פירותיו אלא את הלקח הטמון בעלה המר. טוב המעט הבא מידו של הקב״ה מן השפע המתוק התלוי בבשר ודם.