וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה (ט, כ"ג)
פירש״י: אין כתיב כאן 'ויקחו' אלא 'ויקח', לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת ע״כ. מבואר מדבריו, שאף שיפת הי' שותף למעשה המצוה, לא הי' חלקו כחלקו של שם שנתאמץ במצוה יותר ממנו. לפיכך תלתה התורה את עיקר הלקיחה בשם, ונאמר 'ויקח שם' ולא 'ויקחו', אף שבסיום הפסוק נזכרו שניהם. הרי שהתאמצותו של שם העניקה לו מעלה מיוחדת במצוה.
מכאן ילמד האדם שלא להסתפק בעצם קיום המצוה, אלא להוסיף בה יגיעה והשתדלות. אי"ז תוספת צדדית למעשה המצוה, אלא מעלה בפני עצמה, הנזקפת לזכותו של המתאמץ. ושמעתי מפי מו״ח רבינו הגדול ראש הישיבה זצ״ל, בשם מרן הגרי״ז מבריסק זצוק״ל, שהי' מקובל בבית אבותיו עד רבינו הגר״ח מוולוז׳ין זצ״ל, שאשת הגאון מוילנא זצ״ל היתה גבאית צדקה יחד עם אשה נוספת מנשות וילנא, ושתיהם תקעו כף ביניהן, שמי שתסתלק ראשונה מן העולם תבוא אל חברתה בחלום ותספר לה מה נעשה עמה בעולם העליון. לימים נפטרה אותה אשה ובאה אל חברתה בחלום, וא"ל כי מן השמים אין מרשים לגלות דבר ממה שנעשה שם, אלא כיון שנתחייבתי לך בתקיעת כף, ניתנה לי רשות לספר מעשה א' בלבד. והזכירה לה שהלכו יחד לאסוף צדקה ובאו לבית אשה פלונית ולא מצאוה, ואח"כ אשת הגאון הבחינה בה בצדו השני של הרחוב ותורה עליה באצבעה, והלכו אלי' לקבל תרומה לצדקה. ואמרה לה הנפטרת: דעי לך, שאותה הנתינה נזקפת בשמים לזכות שתינו בשוה ככל המעשים שעשינו יחד, אולם לזכותך נרשם דבר נוסף, והוא עצם ההוראה באצבע לכך שאותה אשה נמצאת שם. ע"כ כפי ששמעתי ממור"ח מרן זצוק״ל.
ות״ל מצאתי לכך יסוד נפלא בדברי חז״ל במד"ר (ויחי) עה"פ 'ויבואו עד גורן האטד', א"ר יהודה בר שלום: הראו באצבע ואמרו 'אבל כבד זה למצרים' והרי דברים ק"ו, ומה אלו שלא הלכו לא בידיהם ולא ברגליהם, אלא ע"י שהראו באצבע ניצולו מן הפורענות, ישראל שעושין חסד עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם וברגליהם עאכו"כ ע"כ, הרי שאף הוראה באצבע, פעולה קטנה המסייעת למעשה החסד, יש בה זכות בפ"ע, ומכאן נלמד עד כמה יקרה לפני הקב״ה כל תוספת של השתדלות במצוה. לא רק גוף המעשה נזקף לזכות האדם, אלא אף הפעולה הקטנה המסייעת לו. זהו עומק דברי רש״י על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, כי ההתאמצות אינה רק הדרך לקיום המצוה, אלא היא עצמה חלק ממעלתה.