[א] בנטילת ידיים צריך שיתכוון הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה, ולכן לא ייטול ידיו מקוף או מקטן פחות משש שאין לו כוונה. לא יסיח דעתו משמירת ידיו זמן מרובה ואם הסיח דעתו אף על פי שאינו יודע שנגעו ידיו במקומות מטונפים עם כל זה צריך לחזור וליטול, באופן שצריך להיות משים דעתו וכונתו על טהרת ידיו כל משך סעודתו, מפני שעיקר גירוש הסטרא אחרא היתה על ידי כונתו, ולכך ראוי שלא יסיח דעתו מטהרה זו כל זמן שאוכל. גם התורה שנמשלה לאכילה ושתיה דכתיב "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" הסח הדעת מזיק בה.
[ב] שנוי מקום מעכב לברכה, לכן אם אכל פת במקום אחד ושינה מקום אכילתו לבית אחר ואפילו לא הניח אדם בשלחן, אם הסיח דעתו מלאכול יברך על דברים שאינם מחמת הסעודה, בין שאוכלם בבית השני בין שאוכלם במקומו הראשון לאחר שחזר אליו, אבל דברים הבאים מחמת הסעודה לא יברך עליהם בין בבית השני בין בבית הראשון ואף על פי שהסיח דעתו מלאכול: וכל זה בעבר ושינה מקומו, אבל לכתחילה צריך ליזהר שלא לעקור מסעודתו עד שיברך ברכת המזון, אפילו אם הניח מקצת חברים על השולחן: וכל זה שלא היה בדעתו כשבירך המוציא לאכול במקום אחר אבל אם כשברך המוציא היה בדעתו לגמור בבית אחר מותר לברך שם כמו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם כיון שלכך נתכוונו מתחילה שלא לקבוע מקום לאכילתם במקום שברכו בו המוציא:
במה דברים אמורים שמותר לעקור ממקומו הראשון כשגומר סעודתו במקום השני, אבל אם הולך למקום הב' על דעת לחזור למקומו הראשון לגמור סעודתו אין זו עקירה אפילו לא הניח מקצת חברים, ומכל מקום אסור לעשות כן שמא ישכח מלחזור למקומו לברך, ולא התירו לעשות רק שהולך לבית אחר ואוכל שם, שכיון שאוכל שם, ודאי לא ישכח הברכה ולא שכיח שיקום וילך לדרכו בלא ברכה, ולכך אמרינן ודאי כשיקום אחר אכילה מבית השני יחזור למקומו הראשון כדי לברך, ומכל מקום טוב שגם בכהאי גוונא יזהר לכתחלה להניח אחד על השלחן במקום הראשון כאשר הולך משם למקום השני, ואפילו אם לא נזדמן לו אדם שיאכל עמו שם יניח אדם אחר אף על פי שלא אכל עמו שם: וכל זה כשהולך לדבר הרשות, או אפילו לדבר מצוה שאינה עוברת, אבל לצורך מצוה עוברת מותר לכתחילה כגון מצות לויה וכיוצא, או להתפלל בציבור, ואפילו לא הניח מקצת חברים על השולחן [ה"ע מותר לצאת גם לצורך מצווה שאינה עוברת].
[ג] מיני מזונות, יין, פירות משבעת המינים שברכתן האחרונה היא מעין שלש, דינם כפת לענין עקירת מקום שאסור לעקור ממקומו עד שיברך מעין שלוש, ולכן אם עמד ממקומו הראשון והלך לחצר אחרת אין עמידתו נחשבת גמר סעודתו אף על פי שהסיח דעתו מלאכול, מפני שצריך לחזור למקומו לברך ברכה אחרונה ולכן כשחוזר ואוכל ושותה אפילו במקום אחר על דעת סעודתו הראשונה הוא עושה לסיים סעודתו, וכל שכן אם חוזר למקומו הראשון ואוכל שאין צריך לברך ברכה ראשונה, אפילו לא הניח מקצת חברים:
[ד] אוכלין ומשקין שברכתם האחרונה היא בורא נפשות רבות, רשאי לברך שלא במקום אכילה, לפיכך עמידתו ממקומו לילך זהו גמר סעודתו, וכשאוכל במקום השני צריך לברך ברכה ראשונה, ואף על גב דלא בירך ברכה אחרונה על אכילה דמקום הראשון, ואפילו היה בדעתו במקום הראשון ללכת למקום השני ולאכול שם עם כל זה מאחר ששינה מקומו מבית זה לבית אחר צריך לברך על מה שאוכל בבית השני, וכן אם אחר שהלך לבית השני חזר למקומו הראשון ואכל צריך לברך על מה שאוכל: ודווקא מבית לבית, אבל מחדר לחדר בבית אחד ודעתו מעיקרא לאכול בחדר הב' אין צריך לחזור ולברך, ואם לא היה בדעתו מעיקרא לאכול בחדר הב' צריך לחזור ולברך ואפילו לא היה דעתו לאכול מעיקרא בחדר השני אם רואה מקום הראשון אינו חוזר ומברך, וכל שכן בחדר אחד מפינה לפינה דאינו חוזר ומברך אפילו לא היה דעתו מעיקרא על זאת, שיש תרתי לטיבותא שהם חדר אחד וגם רואה את מקומו הראשון, מיהו יש חולקים בזה וסבירא ליהו דחשיב שינוי אפילו מפינה לפינה אם לא היה דעתו לכך וכל שכן אם אין רואה מקום הראשון, לכן לכתחילה יזהר שלא לשנות כלל, וזה שכיח צריך שימת לב [ה"ע אפילו לא היה דעתו מעיקרא מחדר לחדר ולא רואה את מקומו הראשון לא יברך משום סב"ל ואם נכנס לשירותים יברך. מי שאכל פחות משיעור כזית, ויצא לחוץ וחזר, והשלים אכילתו לכזית, הכל מצטרף לחיוב ברכה אחרונה, ובלבד שלא שהה יותר משיעור אכילת פרס מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו].
[ה] כל שמברכין עליו ברכת מעין שלש דינם כפת, היינו דוקא כשאוכל כזית שנתחייב בברכה אחרונה אבל אם לא אכל כזית דינם הוי כדברים שברכה אחרונה שלהם בורא נפשות דאין טעונים ברכה אחרונה במקומן. אפילו אוכל מהם כזית אם מתחלה לא כיון לקבוע מקום לאכילתו אלא אוחזם בידו את המיני מזונות או שאר פירות ואוכל והולך בדרך הילוכם, בתוך הבית מחדר לחדר אין בזה דין שינוי מקום והרי זה מברך ברכה אחרונה במקום סיום אכילתו, שגם בפת נוהגים הולכי דרכים לאכול בדרך הלוכם ומברכים במקום סיום אכילתם, [ה"ע אכל פת או מיני מזונות או פירות שבעת המינים ובאמצע אכילתו יצא חוץ לביתו וחזר למקומו הראשון וממשיך באכילתו אין צריך לחזור ולברך ומכל מקום אם חוזר ומברך יש לו על מי לסמוך].
[ו] מי שאכל פת או שאר דברים דברכתן מעין שלש שדינו שאינו רשאי לכתחילה לילך לגמור סעודתו במקום אחר קודם שיברך ברכה אחרונה, אם עבר על דעת חכמים ויצא ממקומו ולא בירך, בין אם יצא במזיד או בשוגג יחזור למקומו ויברך אם אין המקום רחוק כל כך שיש חשש שעד שיחזור יתעכל המזון במעיו, ולאכול כזית פת במקום השני ויברך שם אין לעשות שנכנס בזה בספק בברכת המוציא, ויכול לתקן כך שיהיה אדם אחר אוכל כזית פת ויברך המוציא ויכוון לפטור אותו, ואם אי אפשר לו בכך צריך לחזור למקומו ויברך [ה"ע בשוגג יכול לברך במקום שנמצא והמחמיר תבוא עליו ברכה ובפת הבאה בכיסנין ותבשיל ממיני דגן וכל שכן מפירות שבעת המינים רשאי לברך ברכה אחרונה במקום אחר]: במה דברים אמורים שאפשר לו לחזור, אבל אם הולך בדרך ואין ממתינין לו, יצא אפילו במזיד ואין צריך לחזור מקומו, שהרי בדיעבד אם בירך במקום שנזכר קיימא לן דיצא בכל גוונא ושעת הדחק כדיעבד דמי, וכן נמי אם מקום הראשון שאכל בו אינו נקי ואי אפשר לו לנקותו, יכול לילך לחוץ ולברך אף על גב דאינו אוכל במקום הב', וגם בזה אם יזדמן לו במקום השני אדם שיאכל ויברך ויכוין עליו הנה מה טוב ומה נעים:
[ז] אפילו מחמת סיבה קטנה מותר לעבור במקום אחד בתוך ד' אמות ולברך, שכל ד' אמות חשובים מקום אחד בכמה דברים אבל חוץ לארבע אמות אין לברך בשביל סיבה קטנה אלא דוקא בסיבה גדולה והכרח רב המכריחו על כך, והנזהר גם תוך ד' אמות תבא עליו ברכה:
[ח] הנצרך לנקביו בתוך סעודתו לא נחשב הפסק, ואין צריך לברך כשחוזר ואוכל, וגם ברכה של נטילת ידיים אין צריך לברך משום דיש פלוגתא בזה וסב"ל, ורק יהרהר ברכת על נטילת ידיים בלבו:
[ט] הפסיק בסעודה להתפלל אף על גב דלא חשיב הפסק לענין ברכה, מכל מקום יטול ידיו בלא ברכה דנטילת ידיים, משום שיש פלוגתא בזה.
[י] אם אכל פירות בגן אחד והלך לגן אחר צריך לחזור ולברך אפילו סמוכים, ואפילו אם כשבירך היה דעתו על זה, והוא הדין בגן אחד אם לא היה דעתו מתחלה על הכל, צריך לברך על כל אילן ואילן הנמלך לאכול ממנו, ואפילו אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך אם לא היה דעתו מתחלה לכך, ולאו דוקא מפירות הגן אלא כל שאוכל שם דברים שאינן צריכין ברכה במקומן דינא הכי: במה דברים אמורים כשהגן מוקף מחיצות, אבל אם אינו מוקף מחיצות אין דעתו מועלת לכל האילנות אלא הדבר תלוי ברואה את מקומו הראשון, שאם במקום השני רואה מקומו הראשון אינו מברך, ואם אינו רואה הן מחמת ריחוק הן מחמת איזה הפסק שיש ביניהם הרי זה מברך, ואם אינו רואה כל מקומו אלא מקצתו מועיל, אם רואהו כשהוא עומד ואינו רואהו כשהוא יושב יש לעיין מה הדין והיכא דעומד ואוכל לא קמבעיא לן, אך מבעיא לן כשהוא יושב ואוכל ואינו רואהו, אי אמרינן כיון דאם יעמוד רואהו מהני, או שאולי לא מהני ואת"ל כיון דאם עמד היה רואהו מהני, הנה אם היה עומד בתוך גומא ואינו רואהו, ספיקות אלו נסתפקא הגמרא לגבי רואה את ירושלים נשארה בספק והוא הדין כאן ולכן לא יברך, כיצד יעשה מביא אדם אחר שיברך ויכוין לפטרו ואז יאכל. ספיקות אלו כולם שייכים בדין המגילה בסי' תרצ"ח גבי כרכים המוקפים חומה דכפרים הנראין עמהם קורין כמותם ועיין בבא"ח.
[יא] גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, וכן הוא הדין אם אמר הב לן ונבריך אף על פי שלא נטל ידיו עדיין, אינו יכול לאכול ולשתות עד שיברך ברכת המזון משום ספק ברכות, אם לא נטל ידיו ולא אמר הב לן ונבריך אלא רק גמר בלבו שלא לאכול, או שסילק את השלחן או שאמר תנו וניטול ידינו ולא אמר ונבריך, אז לכולי עלמא מותר לאכול דברים הצריכים ברכה לפניהם כגון להביא פירות או משקין שלא בירך עדיין עליהם בתוך הסעודה ולברך עליהם, אבל דברים שבירך כבר עליהם בתוך הסעודה לא יאכל משום סב"ל, וכל זה כשגמר בדעתו שלא לאכול, אבל אם אמר הב לן ונבריך והיה בדעתו להיות אוכל עד שיביאו לו מים ליטול ידיו הרי זה מותר לאכול לכולי עלמא ולא יברך, ומי שסומך על שלחן אחרים אפילו אמר הב לן ונבריך לא הוי הסח הדעת אם לא רצה בעל הבית, דמסתמא דעתו תלוי ברצון בעל הבית, מיהו אם בעת שאמר כן הסיח דעתו בבירור שגמר בדעתו שאפילו בעל הבית לא ירצה בכך ויבקש ממנו לאכול ולשתות עוד הוא יעשה לו התנצלות ולא יאכל וישתה, הרי זה חשיב הסח הדעת, ואם אמר בעל הבית הב לן ונבריך ושתקו והסכימו כולם לדבריו חשיב הסח הדעת לכולם, אבל אם אחד מהם לא הסכים לדבריו והיה בדעתו לאכול עוד לא חשיב הסח הדעת לזה האדם ויוכל לאכול ולשתות:
[יב] אם מנהג המדינה כשיש חבורה אוכלים ושותים ובא אחד מבחוץ ונכנס אצלם שמושיטין לו כל אחד כוס, לא יברך אלא על כוס ראשון דמסתמא כשבירך דעתו על כל מה שיתנו לו, ומיהו טוב לכוין בפירוש מתחלה כשיברך לפטור כל כוסות שיתנו לו אחר כך.