לדבר בלשון נקיה ויפה

הגמרא במסכת פסחים (ג.) אומרת: אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם [הוסיף] הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר: (בראשית ז-ח) "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה", רש"י מסביר: (ד"ה אשר איננה טהורה). "לא כתוב הבהמה הטמאה כדרכו, הרי שמונה אותיות עקמה [הוסיפה] התורה, 'הטמאה' חמש אותיות הן, 'אשר איננה טהורה' שלש עשרה אותיות, וההפרש ביניהם 8 אותיות.

רב פפא אמר תשע אותיות שנאמר (דברים כג-יא) "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה". רש"י מסביר: היה צריך לכתוב 'איש טמא' וגם אם תכתוב 'טהור' ללא ו' יש תוספת תשע שהרי שתים עשרה יש וטמא אינו אלא שלש.

רבינא אמר עשר אותיות, ו' דטהור (שהרי כותבים טהור מלא ו'). רב אחא בר יעקב אמר 16 אותיות שנאמר (שמואל א כ-כו) "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור" (היה מספיק לכתוב טמא) הגמרא אומרת למסקנה כשגודל האותיות שווה במילים התורה מדברת בלשון נקיה. וכשהאותיות רבות יותר בלשון טהרה התורה מדברת בלשון קצרה (טמאה) שלעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה וכאן שינתה התורה ללמדנו לחזר על לשון נקיה.

אנו רואים שהתורה הוסיפה אותיות כדי לדבר בלשון נקיה, על אף שהתורה מדקדקת מאד באותיות. לפעמים מאות אחת אנו דורשים תלי תילים של הלכות, ללמדנו עד כמה צריך לדבר בלשון נקיה ויפה.

פה האדם מסגירו מיהו ומהו ומה מעלתו: הגמ' שם אומרת שהיה אדם שאמר דונו את דיני אמרו אם כן משבט דן הוא שכתוב "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" וכן היה אדם שאמר: על חוף ים ארמונות בדקו שמשבט זבולון הוא שכתוב "זבולון לחוף ימים ישכון":

דיבור האדם מעיד על דרגתו: הגמרא שם מביאה מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי תַלְמִידִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְלוֹמְדִים בִפְנֵי הֶחָכָם. הָאֶחָד אָמַר: עָשְׂתָה אוֹתָנוּ הַהֲלָכָה הַזֹּאת כְּמוֹ חֲזִיר עָיֵף, וְהַשֵנִי אָמַר: עָשְׂתָה אוֹתָנוּ כְּמוֹ גְּדִי עָיֵף. וְכַוָּנָתָם הָיְתָה, שֶׁהֵם הִתְיַגְּעוּ וְעָמְלוּ הַרְבֵּה לְהָבִין אֶת הַהֲלָכָה. וּלְפִי שֶׁהַתַלְמִיד הָרִאשׁוֹן הוֹצִיא דָבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו לְדַמּוֹת הַדָבָר לַחֲזִיר, לָכֵן שׁוּב לֹא דִבֵּר הֶחָכָם עִם הַתַלְמִיד הַזֶּה. (פסחים ג:) וכן שני תלמידים ישבו לפני הלל ואחד מהם רבן יוחנן בן זכאי ואמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.

מסופר בגמרא שֶׁיָשְׁבוּ שְׁלשָׁה כֹּהֲנִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְסִפֵּר כָּל אֶחָד עַל הַקָּרְבָּן שֶׁאָכַל בְּאוֹתוֹ יוֹם. הָאֶחָד אָמַר שֶׁהִגִּיעַ לוֹ כְּשִׁעוּר פּוֹל, וְהַשֵנִי אָמַר שֶׁהִגִּיעַ לוֹ כְּשִׁעוּר זַיִת, וְהַשְׁלִישִׁי אָמַר שֶׁהִגִּיעַ לוֹ כְּשִׁעוּר זְנַב הַלְּטָאָה. וּלְפִי שֶׁזֶה הָאַחֲרוֹן דִבֵּר בְּלָשׁוֹן מְגֻנָּה, נִכְנַס הַדָבָר בְּלֵב חֲכָמִים, וּבָדְקוּ אַחַר מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמָצְאוּ שֶׁאֵינוֹ כֹּהֵן אֲמִתִּי. שואלת הגמרא הרי אם התחיל לעבוד במקדש בוודאי נבדק שהוא כהן מיוחס תירצה הגמרא שהיה רק 'שחץ' פסול תירוץ שני שהוא קלקל עצמו.

לא טוב לומר שמועה רעה: רב כהנא חלה שלחו חכמים לר' יהושע בנו של רב אידי אמרו ליה תבדוק את שלומו בא ומצא שנפטר קרע בגדיו והחזיר הקרע לאחוריו ובכה והולך אמרו ליה שרב כהנה נפטר אמר להם לא אני אמרתי שהרי כתוב מוציא דיבה הוא כסיל וכן נפסק להלכה שאין צורך לספר על פטירת אדם ל"ע אפילו לקרובו.

צריך אדם לשמור פיו שיהיה נקי ובפרט שיזהר מאד לנבל פיו: הגמרא מאד מאד מחמירה בזה והמנבל פיו מביא עליו דברים קשים ל"ע, וְלֹא הַמְנַבֵּל פִּיו בִּלְבַד אָמְרוּ שֶׁרָאוּי לְעֹנֶשׁ גָּדוֹל כָּזֶה - כִּי גַם הַשּׁוֹמֵעַ נִבּוּל פֶּה וְשׁוֹתֵק נֶעֱנָשׁ. (תוכחת חיים, בראשית עמ' נא)

מעשה בבחורה שקיבלה על עצמה מגיל בת מצווה לא לשמוע דברים אסורים, לשון הרע, ניבול פה ושאר מריעין בישין. בשעה טובה ומוצלחת לאחר שהשתדכה נסעה יום אחד מביתה לטבריה הנהג הפעיל רדיו ונשמעו ניבולי פה היא ביקשה לכבות את הרדיו אבל הנהג לא הסכים. היא בקשה לרדת למרות ששילמה על נסיעתה וירדה ב'צומת מגידו', שם עלתה עם מונית אחרת. והנה לידה ישבה זקנה שסיפרה לה שהיום הילולת רבי מאיר בעל הנס וכיון שאביה לפני שנים רבות היה עני מרוד ונסע לרבי מאיר והתפלל על פרנסה טובה וזכה לעושר מאז יש למשפחה קבלה לעלות לרבי מאיר בעל הנס, לכן ביקשה את עזרתה ללוות אותה לציון לעזור לה לעלות והבחורה הסכימה בשמחה. במהלך ההליכה לציון הבחורה סיפרה שהיא השתדכה והיא נוסעת לדודתה לספר לה על כך. אמרה לה אותה אישה וכן קבלנו מאז שהתפילה התקבלה בציון רבי מאיר לעזור לכלה הזקוקה לעזרה, אם כן אין לך מה לדאוג בקשר לצורכי החתונה, שכירות דירה לשנה, מוצרי חשמל, ריהוט וכל הנלווה לחתונה, הכל עלינו. בזכות ששמרה על עצמה מלשמוע דבורים אסורים וירדה מהמונית היא נפגשה עם אותה אישה ששילמה לה את כל הוצאות החתונה.

צְרִיכִים הַהוֹרִים לִזָּהֵר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַיֶּלֶד בּוֹכֶה, לֹא לְהַפְחִידוֹ וְלוֹמַר לוֹ: הַכֶּלֶב אוֹ הֶחָתוּל יָבֹאוּ וְיַחְטְפוּ אוֹתְךָ, אוֹ לִקְרֹא להם לְקַחְתּוֹ, מֵחֲשַׁשׁ מַזִּיקִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ, וְנֶחְשָׁב כְּנוֹתֵן לָהֶם רְשׁוּת לָבֹא וְלָקַחַת הַתִּינוֹק, וְנֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עֲלוּלָה לִפָּגַע עַל יָדָם. (מעם לועז דברים א עמ' רלו. צפורן שמיר אות קפט)

וכן צריך להזהר לא לקלל שום יהודי והמקלל יהודי עובר על לאו "לא תקלל חרש" לָאו דַוְקָא אִם מְקַלְלִים אֶת הַחֵרֵשׁ, אֶלָּא אִם מְקַלְלִים כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל. וְזֶה שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה (ויקרא יט, יד) "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ", כְּדֵי לְלַמְּדֵנוּ עַד כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר בִּכְבוֹד חֲבֵרוֹ - שֶׁאֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ עֶלְבּוֹנוֹ וְאֵינוֹ מִצְטַעֵר, מִכָּל מָקוֹם מֻזְהָר הָאָדָם מִלְּקַלְלוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹמְעִים וּמִצְטַעֲרִים. וְכָל הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִמְצָא שָׁם אוֹ שֶׁהוּא יָשֵׁן, הֲרֵי הַמְקַלֵּל עוֹבֵר עַל מִצְוַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. (מעם לועז ויקרא עמ' רג)

וכן לֹא יְקַלֵּל אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נֶחְשָׁב שֶׁהוּא מְקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ, כִּי הִיא חֵלֶק מִגּוּפוֹ. וְכֵן לֹא יְקַלֵּל שׁוּם אָדָם, כִּי הוּא חֵלֶק אֱלֹהַּ מִמַּעַל כִּבְיָכוֹל, וְנִמְצָא מְגַדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה, חָלִילָה. (מרן החיד"א בצפורן שמיר אות קפג)

כָּל אָדָם הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ, פּוֹתְחִים בַּשָּׁמַיִם פִּנְקָס וּמִסְתַּכְּלִים אִם רָאוּי אוֹתוֹ אָדָם שֶׁקִּלְלָתוֹ תִּתְקַבֵּל וְיֵעָנֵשׁ חֲבֵרוֹ עַל יָדוֹ, וְאִם בּוֹדְקִים וְרוֹאִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכָךְ, נֶהְפֶּכֶת הַקְּלָלָה שֶׁקִּלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ - וְהוּא עַצְמוֹ וּבָנָיו מִתְקַלְּלִים בָּהּ, וְלָכֵן אַל יוֹצִיא אָדָם קְלָלָה מִפִּיו.

לֹא יְקַלֵּל אָדָם אֶת עַצְמוֹ, שֶׁכֵּן יֵשׁ רוּחַ רָעָה שֶׁתַּפְקִידָהּ לִשְׁמֹעַ קְלָלָה שֶׁמְּקַלֵּל אָדָם אֶת עַצְמוֹ. כְּמוֹ שֶׁרְגִילִים אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם צָרוֹת שֶׁל פַּרְנָסָה, מְקַלְּלִים אֶת עַצְמָם וְאוֹמְרִים: יְמִיתֵנִי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶנָּצֵל מִצָּרָתִי. אוֹ שֶׁאוֹמְרִים כְּעֵין שְׁבוּעָה בְּלָשׁוֹן זוֹ: אֶטְבַּע בַּיָּם אִם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ שֶׁקֶר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאָז שׁוֹמֶרֶת הָרוּחַ מוֹצָא פִיו וּמְקַיֶּמֶת הַכֹּל. לֹא יוֹצִיא קְלָלָה מִפִּיו אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ, אִם לוֹמֵד בִּפְנֵי אָדָם אַחֵר, אֶלָּא יְכַנֶּה בִּלְשׁוֹן נִסְתָּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כִּמְקַלֵּל לַחֲבֵרוֹ, וְכֵן כְּשֶׁלּוֹמֵד לְעַצְמוֹ יְכַנֶּה בִּלְשׁוֹן נִסְתָּר, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כִּמְקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ. (אורח מישרים סי' י סעי' י, ובביאור שם אות יד)

אִם יִשְׁאַל הָאָדָם מַדּוּעַ יֵשׁ לִדְאֹג וּלְפַחֵד מִקְּלָלָה, וַהֲרֵי מִמַּה נַּפְשָׁךְ - אִם הַמְקֻלָּל חָטָא בְּאֵיזֶה חֵטְא, גַּם אִם לֹא יְקַלְּלוּהוּ לֹא יִנָּצֵל הוּא מִקְּלָלָה, וְאִם הוּא נָקִי וְצַדִּיק, מַדּוּעַ יֵשׁ לוֹ לְפַחֵד מֵהַקְּלָלָה, וַהֲרֵי הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם וּמִן הַשָּׁמַיִם יַצִּילוּהוּ? הַתְּשׁוּבָה לְכָךְ: לְפִי שֶׁמִּדָּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְהַאֲרִיךְ אַפּוֹ לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, וּמִדָּה זוֹ הִיא אַחַת מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה, וְנוֹהֶגֶת תָּמִיד - זוּלַת בְּעֵת אֲשֶׁר יִזְעַם ה', שֶׁאָז מִתְגַּבְּרִים הַדִּינִים עַל הַנִּתְבָּע בַּמִּשְׁפָּט בְּאוֹתוֹ זְמַן וְלֹא תִתְנַהֵג מִדָּה זוֹ שֶׁל אֶרֶךְ אַפַּיִם. וּכְמוֹ כֵן כְּשֶׁיְּקַלֵּל אָדָם אֶת חֲבֵרוֹ, תְּסוֹבֵב הַקְּלָלָה, שֶׁעֲוֹנוֹתָיו אֲשֶׁר ה' מַאֲרִיךְ לוֹ אַפּוֹ עֲלֵיהֶם, יְמַהֵר לִפָּרַע מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם אֵין לוֹ עָוֹן, לֹא תוֹעִיל קִלְלַת הַמְקַלֵּל כְּלוּם. (אור החיים במדבר כג, ח)

מסופר שבְּעֶרֶב שַׁבָּת הַגָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר נִבְדְּקוּ כְּבָר רֹב הַחֲדָרִים וְהֻכְשְׁרוּ סוֹפִית לְפֶסַח, וְעַל הַיְלָדִים נֶאֱסַר לְהַכְנִיס חָמֵץ לַמְּקוֹמוֹת הַלָּלּוּ. אַחַד הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים לֹא נִזְהַר דַּיּוֹ, וְלַמְרוֹת הָאַזְהָרָה שֶׁל הַהוֹרִים, וְהַפֶּתֶק בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ לְבָנָה שֶׁנִּתְלָה עַל הַדֶּלֶת וּבוֹ הוֹדָעָה שֶׁהַחֶדֶר כָּשֵׁר כְּבָר לְפֶסַח, נִכְנַס הַיֶּלֶד אֶל הַחֶדֶר כְּשֶׁכֻּלּוֹ מָלֵא בְּפֵרוּרֵי חָמֵץ. הָאָב, שֶׁמִּן הַסְּתָם הָיָה לָחוּץ מְאֹד בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הִתְרַגֵּז עַל הַיֶּלֶד הַקָּטָן, וְכַעֲסוֹ גָּבַר בּוֹ, עַד שֶׁהִתְחִיל לִצְעֹק בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל, טָרַק אֶת דַּלְתוֹת הַבַּיִת בְּחָזְקָה, וְעָשָׂה רֹשֶׁם כְּמִי שֶׁאִבֵּד שְׁלִיטָה עַל עַצְמוֹ. מַה צְּרִיכָה לַעֲשׂוֹת עֲקֶרֶת בַּיִת הָרוֹאָה אֶת בַּעְלָהּ בְּמַצָּב כָּזֶה? - לְהַרְגִּיעַ אֶת הַבַּעַל, לֹא לְהָרִים אֶת קוֹלָהּ, לֹא לְהַמְשִׁיךְ וְלִצְעֹק אַף הִיא עַל הַיְלָדִים, וְכַמּוּבָן לֹא לְהָגִיב בִּדְבָרִים חֲזָקִים נֶגֶד בַּעְלָהּ. אֲבָל עֲקֶרֶת הַבַּיִת, בִּרְאוֹתָהּ אֶת בַּעְלָהּ מִתְרַגֵּז וְכוֹעֵס בְּצוּרָה חֲמוּרָה שֶׁכָּזוֹ, הֵגִיבָה אַף הִיא בְּחָזְקָה כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל לֹא הִסְתַּפְּקָה בִּתְגוּבָה סְתָמִית, אֶלָּא הוֹסִיפָה מִשְׁפָּט שֶׁנִּפְלַט מִפִּיהָ: 'אִם אַתָּה מִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ שֶׁכָּזוֹ כְּלַפֵּי הַיְלָדִים, לֹא מַגִּיעַ לְךָ יְלָדִים!'

לְאַחַר מִכֵּן יֹאמַר לָהּ בַּעְלָהּ, שֶׁכְּבָר בָּרֶגַע שֶׁהוֹצִיאָה אֶת הַמִּלִּים הַלָּלּוּ מִן הַפֶּה, הִרְגִּישׁ מְאֹד לֹא טוֹב... 'הַרְגָּשָׁתִי הָיְתָה שֶׁלֹּא יִרְחַק הַיּוֹם וְהַמִּלִּים הַלֹּא טוֹבוֹת הַלָּלּוּ תִּפְעַלְנָה אֶת פְּעֻלָּתָן!' וְהַיּוֹם הַהוּא הִגִּיעַ הַרְבֵּה יוֹתֵר מַהֵר מִכְּפִי שֶׁחָשְׁבוּ. הָאִשָּׁה הָיְתָה הָרָה, וְהִנֵּה לֹא עָבְרוּ מִסְפַּר יָמִים, וּבְעִצּוּמוֹ שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח - נִפְטַר הָעֻבָּר שֶׁלָּהּ, בְּאֹפֶן פִּתְאוֹמִי לַחֲלוּטִין, וְשָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי, לְלֹא כָּל סִבָּה רְפוּאִית נִרְאֵית לַעַיִן. אֵיךְ אָמְרָה הָאִשָּׁה: 'לֹא מַגִּיעַ לְךָ יְלָדִים'!!! הֵם לֹא הָיוּ צְרִיכִים יוֹתֵר מִזֶּה, הָרֶמֶז הָיָה שָׁקוּף וּבָרוּר! בְּנֵי הַזּוּג הִגִּיעוּ לְבֵיתוֹ שֶׁל מָרָן הַגְּרַ"ח קַנְיֶבְסְקִי, וְסִפְּרוּ אֶת שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם. הַגָּאוֹן הִבִּיעַ אֶת הִשְׁתּוֹמְמוּתוֹ כֵּיצַד מוֹצִיאִים מִלִּים שֶׁכָּאֵלּוּ בְּבַיִת יְהוּדִי, וְאָמַר שֶׁבְּוַדַּאי הָעֹנֶשׁ בָּא עֲלֵיהֶם בִּגְלַל זֶה, וּכְשֶׁשְּׁאָלוּהוּ מָה הַתִּקּוּן לְכָךְ, אָמַר בִּפְשָׁטוּת 'תְּקַבְּלוּ עַל עַצְמְכֶם לֹא לוֹמַר שׁוּב שְׁטֻיּוֹת שֶׁכָּאֵלּוּ'...

הָרַבָּנִית קַנְיֶבְסְקִי זצ"ל הוֹסִיפָה וְאָמְרָה שֶׁ'אִם אַתְּ רוֹאָה אֶת הַכֹּחַ הָאַדִּיר שֶׁיֵּשׁ לָךְ בַּפֶּה, תְּנַצְּלִי זֹאת לִדְבָרִים חִיּוּבִיִּים, וְתִתְפַּלְּלִי עַל דְּבָרִים שֶׁהִנָּךְ זְקוּקָה לָהֶם'. הָאִשָּׁה שָׁמְעָה וְקִבְּלָה עַל עַצְמָהּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. וְהִנֵּה, בְּנֵי הַזּוּג לֹא נִפְקְדוּ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת בִּילָדִים, וְחָשְׁשׁוּ שֶׁלְּאַחַר פְּטִירָתוֹ הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל הָעֻבָּר, לֹא יִפָּקְדוּ שׁוּב לְמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה. עַתָּה, לְאַחַר שֶׁשָּׁמְעָה הָאִשָּׁה עַל הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בְּפִיהָ, עָמְדָה וְהִתְפַּלְּלָה לְבוֹרְאָהּ שֶׁיִּפְקְדֶנָה בִּילָדִים נוֹסָפִים, וְהִשְׁקִיעָה מְאֹד בִּתְפִלּוֹת אֵלּוּ. לֹא עָבְרָה תְּקוּפָה קְצָרָה וְהָאִשָּׁה נִפְקְדָה וְיָלְדָה תְּאוֹמִים. [הסיפור מהגדת אור דניאל]