הקדמה
בעזרת השי"ת, הנה באנו בשערי "עיר הקודש טבריא" תובב"א. בפרק זה נבוא לבאר ענינים נשגבים ומרוממים במעלת העיר הקדושה הזאת, מתוך דברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ובמדרשים, ורזין טמירין מספר הזוהר הקדוש; הן בענין שמה של העיר הנקרא 'טבריא', והן בענין שמו של הים הנקרא 'כנרת', מה טעם קראו לו בשם זה.
עוד נבאר ענין המקומות הנקראים 'גינוסר' ו'בית שאן' הסמוכים לה, ונראה טעם שמותיהם.
כמו כן מצינו בדברי רבותינו כי 'בארה של מרים' נגנז בתוך ימה של טבריא. ובספר 'טבור הארץ' מהרה"ק רבי משה קליערס זי"ע, רבה של טבריא, איתא כי זהו הטעם שמתיקות פירות טבריא והגליל מפורסמת בכל העולם, לפי שהם יונקים ונהנים ממימי הכנרת ששם גנוז בארה של מרים.
עוד מובא בפירוש רד"ל על פרקי דרבי אליעזר (פרק כ), כי טעם מתיקות הפירות הוא לפי שהם עומדים "על פתחו של גן עדן".
דברי הגמרא במסכת מגילה: "חמת", "רקת" ו"כנרת"
ראשית דבר נפתח בדברי הגמרא במסכת מגילה (ה, א): "אמר רבי יוחנן". הנה ידוע כי רבי יוחנן הוא התנא של 'תלמוד ירושלמי' ומחברו, ומקום מושבו היה בעיר טבריא, ושם מנוחת כבודו סמוך לחלקת רבי יוחנן בן זכאי.
כה אמר רבי יוחנן: "כי הוינא טליא" – בעודני נער, "אמינא מילתא דלא שאילנא לאבא" – אמרתי דבר תורה מעצמי, ולאחר זמן שאלתי את הזקנים "ואשתכח כוותייהו" – ומצאתי שכיוונתי לדעתם של התנאים הקדושים. וזהו הדבר: בכתוב נאמר (יהושע יט, לה) על חלוקת הארץ לשבט נפתלי: "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת".
והנה דנה הגמרא שם בענין קריאת המגילה בטבריא, האם נחשבת היא "מוקף חומה מימות יהושע בן נון" אם לאו. ולכאורה הרי מפורש בכתוב שהיו אלו ערי מבצר, ואם כן הרי היא מוקפת חומה מימות יהושע.
ועל זה אמרה הגמרא כי אמת הדבר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע, אלא שהספק הוא מפני שצד אחד של העיר לא היה לו חומה ממש, אלא הים הוא שהיה לו לחומה, והוא ים כנרת. ועל דא נפל הספק האם דין ים כדין חומה אם לאו.
ועל זה אמר רבי יוחנן, כי מה שנאמר בכתוב "חמת", הכוונה היא לעיר טבריא. ושאל רבי יוחנן: "ולמה נקרא שמה חמת?" והשיב: "על שם חמי טבריא". שכן מפורסמים הם המעיינות החמים בטבריא, שהם שיריים שנשארו מזמן המבול, והוא גם 'פתחו של גיהנם' כדאיתא לקמן, ועל כן המים חמים ביותר.
עוד אמר רבי יוחנן: "רקת זו ציפורי". והיא העיר הסמוכה לטבריא. "ולמה נקרא שמה רקת? משום דמדלאה כרקסא דנהרא" – לפי שהיא שוכנת במקום גבוה על ההר, וככשם ששפת הנהר גבוהה מן הנהר עצמו, כך העיר ציפורי גבוהה מן הים ומכל הערים שסביבותיה. וזהו פירוש "רקת", מלשון "רקסא דנהרא", שהוא שפת הים.
והוסיף רבי יוחנן: "כנרת זו גינוסר", שהיא סמוכה לטבריא. "ולמה נקרא שמה כנרת? דמתיקי פירותיה כקלא דכינרא" – לפי שפירות גינוסר מתוקים וערבים כקולו של הכינור.
"מתיקי פירותיה כקלא דכינרא" – בענין התחלפות החושים
והנה כתב המהרש"א הקדוש, שאף שמדובר כאן במתיקות הפירות, כוונת הגמרא לומר שהנאתם גדולה כשם שנעים וערב לשמוע קול 'כינור'.
ובזה מצינו דבר פלא מהגאון הקדוש רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'גליוני הש"ס'. והקשה שם: הנה קול הכינור הערב נתפס בחוש השמיעה שבאוזניים, ואילו מתיקות הפירות שייכת לחוש הטעם. ואם כן, מהו פשט דברי הגמרא שדימתה מתיקות הפירות לקול הכינור, והרי אלו שני חושים נפרדים?!
וביאר רבי יוסף ענגיל על פי דברי הגמרא במסכת ערכין (י, ב), שם שאלו למה נקרא ה'חליל' שבבית המקדש בשם זה, והשיבו: "דחלי קליה". ופירש רש"י: "קולו מתוק לשמוע". הרי לן שגם על קול הנשמע באוזן משתמש רש"י בלשון 'מתיקות', אף שבאמת שייך ענין זה ל'חוש הטעם'.
וביאר הענין על פי דברי ה'אבן עזרא' בקהלת (יא, ז) על הפסוק "וּמָתוֹק הָאוֹר". והקשה שם: כיצד שייך לומר על האור שהוא "מתוק", והלא האור שייך לחוש הראיה והמתיקות לחוש הטעם? והביא האבן עזרא עוד מקומות שבהם מצינו כהאי גוונא. ביעקב אבינו כשהלך לקבל הברכות נאמר (בראשית כז, כז): "וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'". הרי שהשתמש יצחק אבינו בלשון 'ראיה' השייכת לחוש הראיה, על ענין של 'ריח' השייך לחוש הריח.
עוד הביא ממה שנאמר במתן תורה (שמות כ, יד) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וגו'". הנה השתמשו ב'חוש הראיה' על קולות השייכים ל'חוש השמיעה'. ובאמת כבר אמרו חז"ל במסכת שבת (פח, ב) שהיה זה למעלה מהשגת אנוש, שהיו "רואים את הנשמע".
ומזה הסיק האבן עזרא, כי בהרבה מקומות בתנ"ך מצינו שמשתמשים בחוש אחד כנגד חברתו, כגון חוש הראיה על חוש השמיעה, או חוש הטעם על חוש השמיעה. והטעם בזה הוא, לפי שכל חמשת החושים שורש אחד להם. וגילה האבן עזרא סוד, ששורש כל החושים הוא ב'חוש המצח', היינו במוח, ששם מתקבצים כל החושים יחד. וכיון ש'שורשם חד', יכולים להשתמש בלשון חוש אחד על חברתו. ועל כן גם בגמרא דידן דימו מתיקות הפירות – שהוא חוש הטעם – לקול הכינור הנשמע.
(ורבי יוסף ענגיל האריך שם במראי מקומות, והביא גם תשובת התשב"ץ בענין זה של "התחלפות החושים", עי"ש באריכות).
"רקת זו טבריא": אפילו ריקנין שבה מלאים מצוות כרימון
מ"מ, נחזור לענין דברי הגמרא. הנה רבי יוחנן מבאר לפנינו טעמי שמותיה של העיר טבריא. ויש להעיר בזה מה שהקשה הרש"ש, דהנה במדרש רבה (כג, א) איתא דנקראת טבריא על שם הקיסר הרומי "טבריא" (טיבריוס בלע"ז), שקרא שם העיר על שמו.
וכתב בזה היעב"ץ, דאף שהקיסר הרומי הוא שנתן את השם טבריא, מכל מקום גלגלו מן השמים שיהא שמה נקרא כן, לפי שגנוזים בה סודות עמוקים וסיבות קדושות. ונמצא שהקיסר דימה בנפשו שהוא הקורא שם העיר על שמו, אך באמת מן השמים הוסב הדבר לרמז על ענינים קדושים ונשגבים. וכפי שראינו, אמר רבי יוחנן דבאמת שמה "חמת" על שם חמי טבריא, ולהלן נראה עוד טעמים על שם טבריא.
והנה אמר רבא בגמרא טעם אחר בשמות הערים חמת וטבריא, והוא חולק בזה על דברי רבי יוחנן ונוקט במהלך אחר בשמות הערים. ואמר רבא: "חמת זו חמי גרר, רקת זו טבריא". הרי שרקת אינה ציפורי אלא היא טבריא. וכנרת זו גנוסר. ומבאר רבא: "למה נקרא שמה רקת" – מפני מה נקרא שמה של טבריא בשם רקת? "שאפילו ריקנין שבה מלאים מצוות כרימון", דהיינו שאפילו החוטאים שבעיר טבריא מלאים הם מצוות כרימון.
וכתב המהרש"א, דבתיבת "רקת" כשלעצמה אין רמז לזה שיהיו מלאים מצוות כרימון, אלא שהדבר מוסב על הכתוב בשיר השירים (ו, ז) "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ". ואיתא בגמרא במסכת חגיגה (כ, א): "אל תקרי רַקָּתֵךְ אלא רֵיקָנֵךְ", שדרשו חז"ל על פסוק זה שאפילו פושעי ישראל, שהם ה"ריקנין" שבך, מלאים הם מצוות כרימון. וע"כ קראו לשם העיר "רקת", לרמז על פסוק זה שבשיר השירים.
והקשה בזה ה'טורי אבן': למה נתנו שם זה "רקת" דוקא לעיר טבריא מחמת שריקנין שבה מלאים מצוות כרימון? והלא דבר זה, שאפילו הריקנים שבכלל ישראל מלאים מצוות כרימון, נאמר על כללות כנסת ישראל כולה ולאו דוקא על העיר טבריא בלבד?
מהלכי המפרשים מדוע דוקא בטבריא הריקנים מלאים מצוות כרימון
הנה ישנם כמה מהלכים נפלאים המובאים במפרשים בענין זה.
מהלך א': ידוע אשר רבי מאיר טמון בעיר טבריא, וידוע כי רבו של רבי מאיר היה 'אחר' (אלישע בן אבויה), ועליו אמרה הגמרא "תוכו אכל וקליפתו זרק". עוד איתא בגמרא כי רבי מאיר התפלל על 'אחר' שישוב בתשובה, ולבסוף אכן הועילה תפילתו ושב 'אחר' בתשובה. ועל כן רצו לרמז בזה "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון", כדי להורות על פסק ההלכה של רבי מאיר.
מהלך ב': ידוע כי רבי מאיר טמון בטבריא, ואחד מן הטעמים בזה - כפי שהאריך בזה ה'בן איש חי' על פי דברי תשובות הרשב"א - הוא משום ש"רבי מאיר חייש למיעוטא". פירוש הדבר, שרבי מאיר סובר כי המיעוט אינו בטל. ובזה רמז רבי מאיר, כי אפילו הריקנין שבך, שהם ה'מיעוט' שבכלל ישראל, גם הם סופם לעשות תשובה.
עוד מהלך שהביא הבן איש חי על פי הרשב"א: הנה ידועה המחלוקת שבין רבי יהודה לרבי מאיר על הפסוק (דברים יד, א) "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם". רבי מאיר סובר "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", בין בשוגג ובין במזיד. וביאור הדבר, שאף כאשר בני ישראל אינם נוהגים כהוגן, מכל מקום סובר רבי מאיר ששם "בנים" עלינו, ונשארנו בנים למקום. וזהו שבאה הגמרא לרמז לנו, שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.
והנה ישנו מהלך מעניין להגאון המהרש"ם בהגהותיו על הש"ס, וזה תוכן דבריו: ידוע מה שאמרה הגמרא במסכת שבת (לט.), כי 'חמי טבריא' חמים הם מפני שהם עוברים על פתחו של גיהנום. ואמר בזה, שאם כן היו בני טבריא נותנים אל לבם תמיד את ענין פתחו של גיהנום, ומתוך כך היו כל ימיהם בתשובה. וזהו שאמרה הגמרא, שאפילו הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, מפני שהיו עוסקים בתשובה תדיר.
אולם בעצם הקשה הבן איש חי קושיא: אם הריקנים מלאים הם מצוות כרימון, מדוע זה נקראים הם בשם "ריקנים"? ובפרט לפי דברי המהרש"ם שהיו מהרהרים בתשובה תמיד, קשה הדבר טובא.
וביאר הבן איש חי, כי דברים אלו אמורים על ה'עשירים', שהיו מחזיקי תורה ותומכי תורה. שאף שהיו מלאים מצוות כרימון והחזיקו תלמידי חכמים בממונם, מכל מקום הם בעצמם לא עסקו בלימוד התורה. וממילא, מחד גיסא מלאים הם מצוות כרימון, אך מאידך גיסא "ריקנים" הם מן התורה. ועל כן נקראו "ריקנים שבך", ואף על פי כן היו "מלאים מצוות כרימון".
טבורה של ארץ ישראל
איתא בגמרא: "רבי ירמיה אמר רקת שמה". טבריא היא רקת. "ולמה נקרא שמה טבריא? שהיא יושבת בטבורה של ארץ ישראל". ופירש רש"י: "באמצעיתה" - שטבריא היא מרכז ארץ ישראל.
והנה יש להבין בזה, שהרי בספר 'כפתור ופרח' (פרק י"א) - אשר ה'בית יוסף' מביאו כמה פעמים בספרו - וכידוע שהוא אחד מהמקורות הגדולים בענייני קברי צדיקים וגבולי ארץ ישראל - הקשה קושיא עצומה בזה:
ראשית לכל, אי אפשר לומר שטבריא היא באמצע הארץ כשמודדים מצפון לדרום, שהרי טבריא שוכנת בגליל העליון שבצפון, ואינה באמצע הארץ. ואם נמדוד ממזרח למערב, הרי ידוע לנו שטבריא שוכנת ממש סמוך לגבול המזרחי. ואם כן, מהו הביאור בזה שטבריא היא "באמצעותה של ארץ ישראל"?
וביאר ה'כפתור ופרח' בדרך זו, שחשבון זה הוא כשמודדים את טבריא כנגד 'עכו' מצד מזרח, ואחר כך מחשבים את 'הור ההר', ומדרום מחשבים את 'נחל מצרים'. ולפי חשבון זה עולה שטבריא היא אכן הטבור של ארץ ישראל.
והנה ידועה הגמרא במסכת סנהדרין (לז.) על הפסוק (שיה"ש ז, ג) "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר", שלשכת הגזית - מושב הסנהדרין של כלל ישראל - יושבת "בטבורו של עולם". ואם כן יש להבין, אם ירושלים היא טבורו של עולם, איך יתאימו הדברים עם דברי הגמרא כאן האומרת כי טבריא היא "בטבורה של ארץ ישראל"?
ותירץ המהרש"א תירוץ נפלא: ירושלים היא הטבור של כל העולם כולו, אולם טבריא היא הטבור המיוחד של ארץ ישראל.
ובאמת התוס' במסכת ראש השנה (כג: ד"ה קמא) הקשו קושיא זו: איך ייתכן שירושלים היא אמצע ארץ ישראל, והרי ארץ ישראל היא ארבע מאות פרסה, וירושלים אינה רחוקה מגבול המזרח אלא מהלך יום אחד בלבד?
ועל זה עמדו ה'פני יהושע' וה'ערוך לנר' במסכת ראש השנה והקשו קושיא גדולה, כקושיית המהרש"א אצלנו. וביארו שמה שאמרה הגמרא על ירושלים שהיא האמצע, אין הכוונה לאמצע ארץ ישראל, אלא שהיא "טבורו של עולם" – האמצע של העולם כולו. אבל האמצע של ארץ ישראל ממש, זוהי דוקא טבריא.
(אולם הריטב"א במסכת תענית (י.) נקט כשיטת התו' בראש השנה, שירושלים אינה רק טבורו של עולם, אלא היא גם האמצע של ארץ ישראל. ואיך יתיישב זה עם המציאות, הוא ענין לאריכות דברים, ועוד חזון למועד).
"טובה ראייתה": התורה
איתא בגמרא: "רבה אמר רקת שמה" – שטבריא נקראת 'רקת'. ומפני מה ניתן לה השם טבריא? אמר רבה: "שטובה ראייתה" – שהראיה, עצם המבט על העיר טבריא, יפה ונעים הוא מאד לעינים.
ובפשטות, בשיטת התוס' ושאר מפרשים, פירשו לשון זה "שהיו שם גנות ופרדסים". כי עיר טבריא מלאה היא גנות ופרדסים, ועד היום הזה גדלים שם בכל סביבות טבריא כל מיני פירות, וכדמצינו בגמרא בענין "פירות גינוסר". והבא לטבריא מצד 'בית שאן', ואף הנכנס לתוך העיר, רואה תמרים וכל מיני פירות בגנות נפלאות. וזהו "טובה ראייתה", שכאשר מביטים על טבריא נגלה מראה נחמד ויפה.
והנה המהרש"א הקדוש, לאחר שהביא פשט התוס', כתב: "ועוד יש לומר טובה ראייתה בחכמים שהיו יושבים שם סנהדרין בימי רבי, כדאמרינן סוף פרק ב' במסכת ראש השנה דף ל"א ע"ב". נמצא לפי זה דנקראת "טובה ראייתה" על שם תלמידי חכמים ששכנו בה.
והגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל ב'גליוני הש"ס' ציין לדברי המהרש"א, דהוא כעין מה שמצינו בדוד המלך ע"ה (שמואל א טז, יב) "יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי", שפירשוהו שהיה 'יפה תואר'. והענין בזה, שראיית תלמידי חכמים וצדיקים היא המראה היפה ביותר בעולם.
וה'שפתי חכמים' פירש בזה פשט נפלא. דהנה ידוע שרבינו הקדוש סידר וחיבר את ה'משניות' בטבריא, וכן רבי יוחנן שחיבר את התלמוד 'ירושלמי' עשאו בטבריא. [ויש להוסיף בזה ענין רבי חייא ובניו שעלו מבבל, ואמרו עליהם "אלמלא רבי חייא ובניו נשתכחה תורה מישראל", שהיו מחזרים מעיר לעיר להרביץ תורה כדאיתא בבבא מציעא (פה, ב) – ואף רבי חייא מטבריא היה]. וזהו פשט דברי המהרש"א "טובה ראייתה", שהתלמידי חכמים הם הם יפיה ושבחה.
וכתב השפתי חכמים, שמכאן יצא ה"אור התורה" לכלל ישראל, ועליה נאמר "כי נר מצוה ותורה אור" ו"מצות ה' ברה מאירת עינים". התורה המאירה את העינים יצאה מעיר טבריא.
"טובה ראייתה": ומשם עתידין ליגאל
עוד פירש השפתי חכמים פשט נפלא: הנה איתא בגמרא בראש השנה (לא, ב) בשם רבי יוחנן: "ומשם עתידין ליגאל" – שמטבריא תהיה הגאולה, "שנאמר (ישעיה נב, ב), הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי". והיינו מהמקום הנמוך ביותר, שהוא המקום האחרון שגלתה שכינה, משם תהיה התחלת הגאולה.
נמצא, שאנו מצפים ומביטים בעינינו, "ועינינו תראינה מלכותך כדבר האמור בשירי עוזך". וכשאנו מצפים לישועה ומייחלים לביאת המשיח, עינינו נשואות לטבריא שהיא המקום הראשון לגאולה. וא"כ "טובה ראייתה" – שיש לטבריא עין טובה, שכל ישראל מביטים עליה בעין טובה ומצפים שממנה תצמח הישועה.
בענין טובה ראייתה של טבריא - ראיית "בארה של מרים"
בספר 'באר יוסף' פירש בזה פשט נפלא, על פי מה שידוע ש'בארה של מרים' נגנזה בתוך ים כנרת. והנה על הפסוק (במדבר כא, כ) "וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" מביא רש"י מה'מדרש תנחומא': "דבר אחר, 'ונשקפה' - הבאר על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והוא הבאר. כך דרש רבי תנחומא".
וכן איתא בגמרא במסכת שבת (לה, א): "הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים".
ואף שאי"כ המקום להאריך בבירור השיטות השונות במקום גניזת הבאר, מ"מ לשיטת המדרש שהעומד על פני הישימון רואה אותה, פירשו המפרשים שצריך לעלות על ההר הסמוך לכנרת. ולפי זה יש לומר שמה שאמרו בגמרא "ראש הכרמל" היינו "ראש הישימון". (ועיין בספר 'טבור הארץ' להרה"ק רבי משה קליערס זי"ע, רבה של טבריא, שהביא שיטת רבינו חננאל שראש הישימון וראש הכרמל הר אחד הם). נמצאנו למדים, שכאשר עומד אדם על ההר בטבריא, הרי הוא רואה את בארה של מרים.
וכן מצינו בלשון המדרש ב'ויקרא רבה' (כב): "והיכן היא בארה של מרים? אמר רבי חייא בר אבא, כתיב 'ונשקפה על פני הישימון', שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים טבריא, זהו בארה של מרים".
הרי מבואר בכל המדרשים, שבעלות האדם על ההר בטבריא והוא מביט אל הים, רואה הוא את בארה של מרים. ובזה יובן היטב מה שאמרו "טובה ראייתה", שראייה טובה ומבורכת היא זו, שזוכה לראות מתוך טבריא את בארה של מרים.
ראיית "משכן שילה" מסביבות העיר טבריא
פשט נפלא נוסף מובא בספר 'יד אליהו', וזה תוכן דבריו:
איתא בגמרא במסכת זבחים (קיח, ב), שבזמן שהיה "משכן שילה" קיים, היו קדשים קלים נאכלים "בכל הרואה" – היינו בכל מקום שממנו ניתן לראות את משכן שילה. ומבארת הגמרא שזכה לכך יוסף הצדיק לפי ששילה היתה בחלקו, ובשכר שלא זנו עיניו ממה שאינו שלו - כדכתיב (בראשית מט, כב) "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" - זכה שנאכלו קדשים בחלקו בכל מקום שהעין שולטת לראות.
והגמרא שם מבקשת לברר עד היכן הוא גבול המקומות שניתן לראות מהם את המשכן ועל כן מותר לאכול שם קדשים קלים, ומביאה הגמרא: "בי כנישתא דמעון" – היינו בית הכנסת של מקום הנקרא מעון.
והנה בגמרא במסכת שבת (קלט, א) איתא: "הוה עובדא בבי כנישתא דמעון בי רבי יוחנן". ומאחר שנודע שרבי יוחנן היה בטבריא, נמצא שבית הכנסת של מעון שהיה בו רבי יוחנן, מקום הוא הסמוך לטבריא. ומשם העידה הגמרא שניתן לראות את משכן שילה.
וזהו שאמרו "טובה ראייתה" של טבריא, שיש לה מראה טוב ומעלה יתירה, שממקום מעון הסמוך לטבריא היו יכולים לראות את משכן שילה ולאכול שם קדשים קלים.
ויהי רצון שנזכה למה שאמרו חז"ל "ומשם עתידין להיגאל", אמן!