מאת הר' יחיאל יעקובוביץ
חיים גאולה בתכל'ס
הכל בראש. כאשר נאחזים בתודעה של גאולה ונושמים אותה אל תוך המוח והלב – גם נחשולי מבול הגלות הסוער הופכים למקווה טהרה של הכנה למשיח.
מעשה באחד מחזניה המדופלמים של קהילת-קודש פרנקפורט-דמיין, אשר היו הבריות מרננים בשמועות בלתי-נאות שיצאו אודות הנהגתו ויראת-השמיים שלו. הגיעו הדברים לאוזנו של רב העיירה, והוא גמר אומר בעצה אחת עם פרנסי הקהילה - לשחרר את החזן לקריירה מוזיקלית ההולמת את רמתו ומעמדו, ולאתר בעל-תפילה חדש, הגון ומקובל על הציבור.
החזן, שלא אבה לוותר על כבודו הרם, החל להתגונן ולהצטדק בתואנות והוכחות משכנעות: "לא ראיתם כיצד התקבלו בשמיים סלסוליי המעוררים בתפילת הגשם"? טען כמנצח, "רק קראתי משיב הרוח ומוריד הגשם - ומיד התכסו השמיים בעבים ומטר כבד ניתך ארצה"!
נענה רב הקהילה והשיב לעומתו: "ומה פלא בכך? הלא מלומדים אנו עוד מימי נח - כי אנשים כמוך מסוגלים להביא אפילו מבול לעולם"...
גשם או מבול?
לאחר תקופת התרעה ממושכת של מאה ועשרים שנות קריאה לחזרה בתשובה, נפתחות ארובות השמיים ועל הארץ ניתך... מבול, או בעצם – גשם? הפסוקים מציגים תמונות סותרות לכאורה: בתחילה נאמר "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה", ולאחר מספר שורות – "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ"!
רש"י תולה את יישוב הסתירה בחסדו וברחמיו הרבים של הבורא יתברך: "כְּשֶׁהוֹרִידָן – הוֹרִידָן בְּרַחֲמִים, שֶׁאִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְרָכָה. כְּשֶׁלֹּא חָזְרוּ – הָיוּ לְמַבּוּל". השאלה היא, באיזו נקודת זמן בדיוק יכלו המים להתהפך מגשם מבורך למבול הרסני? אם עד ליום הארבעים המתינו המים בסבלנות להופעת גלי החזרה בתשובה – לא ניתן לתאר את כל ארבעים הימים כימי "מבול", ואם כבר ביום הראשון בעבעו המים בגופרית הקטלנית המיוחסת למבול – כיצד ניתן לצפות מהגופות המתות לחזור בתשובה?
לדעת איך לחיות
ההסבר הפנימי לכך, טמון בסודה הרוחני של תיבת נוח – אותה חממה מוגנת בה התגוררו בהרמוניה ובשלווה חיות טרף רעבתניות לצד יצורים רכים ועדינים, בשלום אמיתי של ימות המשיח:
אווירת הגאולה ששררה בתיבה, נלקחה היישר מאותם ימים עליהם התנבא הנביא: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ... לא ירעו ולא ישחיתו בכָל הר קָדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כל מה שהבדיל בין התיבה היבשה למבול הסוער – היה ה"דעה": תודעה אלוקית של גאולה, שכובשת את המוח ומחלחלת אל הלב, עד לפריצה מלאה אל הרובד המעשי – בו מתגלה כי הסערות הגלותיות אינן אלא מקווה טהרה אחד גדול, ששוטף את העולם ומנקה אותו מכל וכל.
התודעה הגאולתית לא נותרה בין חומותיה ההרמטיות של התיבה, אלא בקעה וחלחלה מחוצה לה: מי שנצמד בכוחותיו האחרונים אל קירות התיבה, נאחז בציפורניו ברעיונות המשיחיים ונדחק לנשום בקצה חוטמו מהאוויר האלוקי שבפנים – חווה את המבול עצמו כגשם ברכה צונן ומרענן, ונשאר בחיים גם בעולם החדש והטהור שאחר כך.
אוויר לנשימה
התיאור המדרשי מתייחס במקורו לעוג הענק מנפילי דור המבול, אך הוא מהווה מסר רוחני ישיר עבור כל אחד המנסה למצוא את מקומו הרוחני תחת סערת המים הרבים השוטפים ומאיימים לכבות את אש האהבה האלוקית:
אם רק ניצמד לעולם התוכן של ימות המשיח, נמלא את הראש בתודעה אלוקית של גאולה ונפנים אותה אל הלב וכלי המעשה – נוכל גם אנו לנשום מעט מאותו אוויר משיחי, להתרומם אל ההרמוניה הקסומה של גן החיות הגאולתי, ולהשיג שלום אמיתי גם בין הזאב והכבש שבליבנו פנימה אשר ישלבו ידיים בכוחות משותפים למימוש הרצון האלוקי.
עם תודעה שכזו, מתגלה כי כל מי המבול הגלותי, על סערותיו השוצפות ולהטיו הגופריות – הינם בפנימיותם מים מבורכים וטהורים, שכל מטרתם אינם אלא לטהר ולנקות אותנו לקראת התגלות משיח צדקנו בחסד וברחמים..
על פי לקוטי שיחות חלק כ"ה, שיחה ב' לפרשת נח והנסמן שם