ב' חלקים בפרשה של חג הסוכות בפרשת אמור
- Shemini Atzeres
- 5787
- Hebrew
ב' חלקים בפרשה של חג הסוכות בפרשת אמור
באמור כייג-לייט באמצע מצוות סוכה מתחיל שוב: אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את־חג־ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. מה הטעם שהתורה כותבת פעמיים באותה פרשה על חג הסוכות? הפרשה מתחילה בכל המועדות עד סוכות ושמיני עצרת, ואחר כך התורה מתחילה עוד פעם בפסוק לייט ייאך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו', בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', די מינים וישיבת סוכה כתובים אחרי החיתום של הפרשה של המועדות?
ויש בזה הרבה דרכים, ונראה להציע בזה עוד דרך בסייד - המועדים שבתורה נקבעו על פי שני דברים, יש את הקביעות על פי התאריכים טו' בניסן חג המצות, חמישים יום לעומר חג השבועות, טו' בתשרי חג הסוכות. אבל יש עוד קביעות על פי עונות - חג האביב, חג הקציר וחג האסיף. וכשנתבונן בפסוקים נראה שהשמחה הגדולה במועדות היא על עניני חקלאות, באספכם את תבואת הארץ וכיוצא בזה, והחינוך כותב שודאי שעיקר השמחה במועדות היא ינגילה ונשמחה בך', לשמוח עם הקבייה שמחה של מצוה, אלא שהקבייה עשה שהמועדות יהיו בזמן שהלב של האדם פתוח ושמח מקניני החומר וכשהלב רחב משמחה על קניני החומר זה פתח לשמוח עם הקבייה. יש קדושת הזמן ויש קדושת התקופה. פרשת המועדים כתובה בתורה בחמש מקומות ואם נעקוב אחרי הפרשיות נראה שכשהתורה מתייחסת לחלק של השמחה ביוייט וכל מה שנולד מהשמחה שזה עלייה לרגל, עולת ראיה, שלמי חגיגה, בכל המקומות האלו התורה תולה את זה בשמחה של התבואה האביב הקציר והאסיף, וכל פעם שהתורה מתייחסת למצוות היום כאיסור מלאכה, מקרא קודש שזה כולל קדשהו באכילה ושתיה וכסות נקיה, והמוספין, בזה התורה מייחסת את היוייט לתאריכים בלוח השנה ניסן סיון ותשרי. בפרשת משפטים, פרשת כי תשא, וסוף פרשת ראה, בשלשת המקומות האלו לא מוזכר ענין המוספין ולא המקרא קודש, רק שמחה ולחוג לפני ה'. בפרשיות האלו התורה כותבת חג האביב הקציר והאסיף.
ואילו בפרשת פנחס ובפרשת ראה, שבהם התורה מדברת על מצוות היום ואיסור מלאכה, ובפרשה שלנו (אמור) שהתורה מדברת על הקרבנות המיוחדים עומר ושתי הלחם, באלו התורה כותבת בחודש הראשון בחודש השביעי, ולכן בפרשיות האלו מוזכרים גם ראש השנה ויום כיפור, כי זה שייך לימים טובים שנקבעו לפי התאריכים ואין להם שייכות לאביב קציר ואסיף.
ולפי זה תבואר הפרשה שלנו פלאי פלאות - הפרשה מתחילה בקידוש החודש ייאשר תקראו אותם במועדם, ובפרשה הזו שתלויה בתאריך של החודש נאמר בה האיסור מלאכה, מקרא קודש והמוספין. ואחרי סוכות ושמיני עצרת התורה חותמת את הפרשה בייאלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודשיי והפרשה הזו כוללת את כל הקרבנות, ואחרי זה התורה חוזרת ואומרת שיש עוד ענין ביוייט של שמחה שזה לא קשור בטייו בחודש אלא ליבאספכם את תבואת הארץ' ובחלק הזה של היוייט נאמר יושמחתם לפני הי אלוקיכם שבעת ימים' והדי מינים וישיבת סוכה שייכים לחלק של השמחה ביום טוב.
(המצוה של ספירת העומר כתובה בתורה פעמיים, גם בפרשת אמור וגם בסוף פרשת ראה בפרשת אמור כתוב 'תספרו חמישים יום' ואילו בפרשת ראה כתוב ישבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה', בפרשת אמור הספירה מתייחסת לימים, ובפרשת ראה הספירה מתייחסת לשבועות. ומה הטעם בחילוק הזה? הגמרא בראש השנה אומרת מנין שיש לשבועות תשלומים כל שבעה, אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש מנה ימים וקדש עצרת, מה חודש למנויו אף עצרת למנויו, כמו שחודש מונים ימים ומקדשים יום כך בעצרת מונים שבועות ומקדשים את השבוע. מבואר כאן בגמרא שהמנין של הימים זה לקדש את היום של עצרת, והמנין של השבועות זה לקדש את השבוע.
הגייר מאיר שמחה זצ"ל אומר לפי זה דבר נפלא מאד - יש מחלוקת ראשונים האם ספירת העומר בזמן הזה שאין הקרבת העומר, היא דאורייתא או דרבנן. [ויש שנזהרו מחמת זה לא לומר בילשם יחודי לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה כו', כי לפי השיטות שזה דרבנן יש בזה איסור של בל תוסיף, והעצה לזה היא לומר ילקיים המצוה וכמו שכתוב בתורה' שנוסח זה יכול להפרש גם על מצוה דרבנן שהם תיקנו אותה כמו שכתוב בתורה].
והרבינו ירוחם עושה פשרה במחלוקת הזו - שהמצוה למנות ימים היא דאורייתא והמצוה למנות שבועות היא דרבנן, ולכאורה זה דברי נביאות, מהיכן מגיעה החלוקה הזו? אומר ר' מאיר שמחה פלאי פלאות - הרי למדנו בגמרא שהמצוה למנות ימים היא לקדש את היום, והמצוה למנות שבועות היא לקדש את השבוע ומכיון שגם בזמן הזה יום החמישים קדוש מדאורייתא אז המצוה לקדש ימים היא גם דאורייתא, אבל השבוע השמיני שזה קדוש לענין עלייה לרגל שלא נוהגת בזמן הזה, גם המצוה למנות שבועות לא נוהגת בזמן הזה. ופרשת אמור שמדברת על החלק של מצוות היום, שזה כולל את האיסור מלאכה והקרבנות של היום, בפרשה הזו התורה כותבת את המצוה למנות ימים, כי הקדושה של היום החמישים היא לענין קרבנות היום ומקרא קודש, אבל המצוה למנות שבועות שהיא לענין עליה לרגל שזה מדיני השמחה, זה כתוב בפרשת ראה ששם התורה מייחסת את זה לחג הקציר. בפרשת אמור כתוב שהמצוה לספור היא ימיום הביאכם את עומר התנופה' ואילו בפרשת ראה התורה כותבת ימהחל חרמש בקמה', ונחלקו הראשונים בפירוש המילים ימהחל חרמש בקמה', ובאמת זה מחלוקת בין התרגומים, האונקלוס מתרגם ימשריות מגלא בחצד עומראי שזאת אומרת ממתי שמקריבים את העומר וזה ממש כמו שכתוב בפרשת אמור, ולמה התורה שינתה? כי בעומר יש שני חלקים גם שזה קרבן עומר וגם שזה מתיר את החדש באכילה, והתרגום יונתן כותב ימזמן דתשרון למשלח מגלא למיחצוד בחקלא בתר חצד עומראי ממתי שתתחילו לקצור את השדות שלכם אחרי הקרבת העומר, ומה נשתנה? למה בפרשת אמור התורה מייחסת את התחלת הספירה לזמן ההקרבה לגבוה, ואילו בפרשת ראה התורה מייחסת את זה לזמן שההדיוט מתחיל לקצור? כי התורה מקשרת את שבועות לפסח שהוא צריך להיות חמישים יום אחרי פסח, ולפי מה שדיברנו יש בפסח שני חלקים, החלק של קדושת היום שזה מתייחס לתאריך, והחלק של תקופת השנה שזה מתייחס לזמן האביב.
ונראה לפי זה איך הפסוק מדוקדק באופן נפלא - בפרשת אמור שהתורה מדברת על קדושת היום שזה כולל את כל קרבנות היום, והתורה מדברת על ספירת הימים שהיא לקדש את היום, שם התורה מייחסת את הספירה להקרבת העומר שזה מענין קרבנות היום, וגם הקדושה שיש מכח המנין הזה, זה קדושה של יום טוב שהיא מחמת היום, אבל בפרשת ראה שהתורה מדברת על קדושת המועדות לפי תקופות השנה, ובזה נכלל השמחה שיש במועדות שהיא באה מכח השמחה שעל ידי התבואות, וגם הקדושה שבאה על ידי הספירה הזו היא קדושה של שבועות לענין עליה לרגל והקרבת שלמי שמחה ועולת ראיה, שם התורה כותבת ימהחל חרמש בקמהי ממתי שמותר להדיוט לאכול, כי הספירה הזו מקדשת את המועדות לפי תקופות ותבואות השנה.)
(הג"ר אליהו דיסקין שליט"א)