בפרשת אמור כייג-מי בדעת זקנים מבעלי התוס' מביא: פרי עץ הדר. ארבעה מינין הללו יש מהן שיש בו טעם וריח כמו אתרוג והוא כנגד הצדיקים שיש בהם ריח תורה וטעם של מעשים טובים. באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח וכנגדו הבינונים של ישראל שיש בהם טעם של מצות ואין בהם ריח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם והוא כנגד אותם שיש בהם ריח תורה ואין בהם מצות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח וכנגדן עמי הארץ שאין בהם לא ריח תורה ולא טעם של מצות ואנו אוגדין הארבעה ביחד רמז שאין הקבייה מתרצה לישראל עד שיהיו כולם לאגודה אחת שנאי הבונה בשמים עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה אימתי הקבייה מתעלה בזמן שכלנו נעשים אגודה, ונייל שלכך אנו אומרים ברייה ויעשו כלם אגודה אחת, עכייד.
ואולי אפשר לפרש את הדמיון בין ריח לתורה, וטעם למצוות ומעשים טובים על ב' דרכים :
א' על פי הגמרא בסוטה כייא. את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: ייכי נר מצוה ותורה אוריי, תלה הכתוב את המצוה בנר, ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה - אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם - אף תורה מגינה לעולם. אמר רב יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה - מגנא ומצלא. ריח הולך למרחוק ותורה מגינא ומצלא בין בעידנא דעסיק ובין בעידנא דלא עסיק ביה, טעם הוא בגוף האוכל וכן מצוות מצלי רק בעידנא דעסיק ביה.
ב' תורה היא רוחני וריח הוא גם רוחני, אין בו ממשות ולא רואים אותו, מה שאין כן הטעם שנמצא בתוך האוכל שהוא גשמי ומעשי המצוות הם גם גשמיים.
עוד יש לדייק בדברי הדעת זקנים שמביא די מדריגות בכלל ישראל אבל רק לג' מהם יש לו שם ותואר או הגדרה, צדיקים, בינונים ועמי הארץ. אבל אלו שיש להם תורה ואין להם מעשים טובים אין לו שם בשבילם כי הוא מופרך. הוא לומד ואינו עושה? מה תירוץ יש לו שאינו עושה? אבל אצל הבינונים, אולי קשה להם ללמוד אבל לפחות הם עושים מעשים טובים.