ימי הרחמים והסליחות וימי רצון
א. מר"ח אלול ואילך הם ימי הרחמים והסליחות וימי רצון, ויש לכל אדם לעורר לבו בתשובה ולעשות לכפר את אשר חטא על הנפש מיום היותו, ולמען יזכה בהשפטו כשבת המלך על כסא דין ביום הרת עולם".
תקנת חז"ל לתקוע בד"ח אלול
ב. מר"ח אלול ואילך התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בכל יום בשחרית אחר גמר התפילה תקיעה א' של תשר"ת, ויש שתוקעין [וכן הוא מנהגינו לתקוע] תשר"ת תש"ת תר"תי, ועיקר התקנה היה על ר"ח אלול לבדוי ומ"מ מנהגינו לתקוע כן אף בכל חודש אלול.
א. לשונו של המט"א בר"ס תקפ"א.
ב. עיי' בב"ח סו"ס תקצ"ב שהיה ראוי לתקוע באלול תשר"ת תש"ת תר"ת וכדי שלא יבואו לטעות בתקיעת המצוה, ואולם כתב דאין המנהג כן רק סומכין על שי' ר"ת שאף בר"ה יוצאין בתשר"ת, ואמנם המנהג בהרבה מקהילות החסידים כסברת הב"ח בתחילה.
ג. בפרקי דר"א פמ"ו "ובר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר העגל, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר שנא' עלה אלוקים בתרועה ד' בקול שופר, ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח בכל שנה ושנה" ע"כ. והמבואר דתקנת חכמים היא לתקוע בר"ח אלול לבדו וזכר לשופר שתקעו במחנה בר"ח אלול ושעליו נא' עלה אלוקים בתרועה.
והרא"ש בסוף ר"ה הביא דברי המדרש הנ"ל בלשון אחר וז"ל, בר"ח אלול וכו' וכך התקינו חכמים שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה שנא' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכדי לערבב את השטן שלא ישטין על ישראל ע"כ, וכן נהגו באשכנז לתקוע כל חודש אלול בוקר וערב אחר התפילה עכ"ל. וצ"ב שפתח בהטעם דזכר לתקיעה שתקעו במדבר כשעלה משה להר וסיים בהטעם לעורר את ישראל לתשובה וכדי לערבב השטן, ולפנינו במדרש ליתא להטעמים האחרים, גם מה שסיים וכן נהגו באשכנז וכו' אין לו מובן שהרי עד השתא לא מיירי אלא בתקיעה בר"ח ולא בכל החודש ומאי וכן.
ועיי' בחי' מהרל"ח שבאמת ב' דינים שנו כאן, היינו דינא חדא לתקוע בר"ח אלול לבדו וזכר להתקיעה שתקעו במדבר, ב' תקיעה בכל חודש אלול כדי לעורר את ישראל לתשובה וכדי לערבב את השטן, ומשמע שהדין השני אינו מעיקר תקנ"ח רק ממנהגא שהרי לא נזכר בפרקי דר"א. וכן הוא בלשון השלה"ק ר"ה פרק תורה אור אות ג' "וכל אדם יתעורר מאד בהתקיעות 'של ר"ח אלול' שהיה שלא יטעו עוד לחטוא וכו', אח"כ 'בהתקיעות בכל יום ויום' יקיים אם יתקע שופר בעיר ויהיה חרד לעורר בתשובה.
אי מתחילין ביום א' דד"ח או ביום ב'
ג. יש המתחילין לתקוע כבר מיום א' דר"ח, ויש שאין מתחילין רק ביום ב' דר"ח וכן המנהג במקומינו".
הטעם שתוקעין בשופר
ד. ומצינו בזה ד' טעמים אמאי נהגו לתקוע בשופר, [א] זכר לתקיעות שתקעו בשופר בארבעים ימים הללו", [ב] לעורר העם לתשובה, [ג] לערבב השטן', [ד] להתרגל לתקיעה של מצוה בר"ה'.
ד. הנה הפדר"א כתב ר"ח סתם, ובמטה משה בשם מהרי"ל דיש להתחיל מיום א' דר"ח שהם מ' יום קודם יוהכ"פ שאז עלה משה להר וכ"ה בלבוש ובשל"ה, והמג"א בסק"ב כתב דלדברי התוס' בב"ק פ"ב א' משה עלה ביום ב' דר"ח שעיברוהו לאלול, וא"כ אין לזוז מהמנהג שמתחילין ביום שני, וכ"ה בדה"ח ובמט"א שכן עיקר, ועיי' בפמ"ג שכל אחד יעשה כמנהגו, וגם במ"ב סק"ג הביא את ב' המנהגים.
ה. כ"ה בחיי"א כלל קל"ח ס"א וז"ל ולפי שכשעלה משה תקעו בשופר במחנה להודיע לישראל שלא יטעו עוד לכן גם אנחנו נוהגין לתקוע בשופר בכל יום מר"ח אלול וכו' ע"כ, וצ"ב שהרי טעם זה לא נזכר בפדר"א אלא על ר"ח בלבד ולא על כל חודש אלול, ועיי' בספר פרדס אליעזר שהביא מספר הרוקח הגדול שאכן משה רבינו ציוה לתקוע בכל יום מהארבעים יום כדי שלא יטעו לעשות העגל, וכ"ה בפי' הרד"ל על פדר"א אות ח"י.
ו. כ"ה בטור, וענין ערבוב השטן הנה הב"ח פירש דהוא כדי שלא יהא נודע לו מתי ראש השנה, ובלבוש הוסיף עוד שעל ידי קול השופר הוא מתערבב לפי שזוכר גם את יום דינו.
ז. כ"ה בלשון המנהגים של המהר"ם מרוטנבורג "כדי ללמוד ולחנך במצוות דאמר מר שואלים בהלכות הרגל קודם לרגל ל' יום", וצ"ב דלא מצינו כן בשאר מצוות שהצריכו להתרגל בהם קודם זמנם, וצ"ל דשאני הכא שהיא מצוה הצריכה הרגל כדי לקיימה כדבעי.
בעמידה או בישיבה
ה. המנהג לעמוד בשעה שתוקעין בשופר בחודש אלול ויש למנהג זה על מה שיסמוך".
יחיד או ציבור שלא שמעו תקיעת שופר
ו. המנהג ביחיד שלא שמע תקיעת שופר שאינו צריך לחפש אחר מי שיתקע לפניו כדי לשמוע תקיעת שופר, ואולם ציבור שלא שמעו תקיעת שופר בשחרית וכגון שלא היה לפניהם שופר או שלא היה שם בעל תוקע צריכים לחזר אחר מי שיתקע לפניהם במנחה כדי לשמוע תקיעת שופרט.
תקיעה על ידי קטן
ז. לכתחילה אינו נכון שיתקע קטן בבית הכנסת מפני כבוד הציבור אבל בשעת הדחק מסתבר ששפיר יוצאים אף בתקיעת קטן'.
ח. הנה הגם שמעיקר הדין אף בתקיעת שופר של ר"ה יכולים לצאת יד"ח בישיבה וכך גם שמם 'תקיעות דמיושב', מכל מקום יש לומר דכיון שכבר נהגו לעמוד בר"ה בשעת התקיעות על כן נהגו גם כן אגב זה אף בהתקיעות של חודש אלול, וביותר להטעם המבואר לעיל דהוא כדי להרגיל עצמו לתקיעה של מצוה דמסתבר שיש לקיימה באופן הראוי לכתחילה, [ובדרך רמז יש להביא סמך לדבר שהרי ענין התקיעה הוא לעוררו משנתו לקום ולעמוד על משמרתו, וכדברי מהרי"ל (ימים נוראים אות ה') וז"ל ודרש מהר"י סגל טעם התקיעה משנכנס אלול כדאמרינן משנכנס אלול מרבין בתשובה, וסמך לדבר ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול, ולכך תוקעין להזהיר ולהזריז את העם לתשובה, משל למלך כשבא לצור על עיר וכן הצופה על המגדל כשרואה חיילות באים על עיר דרכם להריע לתקוע להזהיר את העם 'שיהיו עומדים על משמרתם'].
ט. הנה מצינו באחרוני זמנינו שכתבו לדון גבי תקיעת שופר דאלול אם היא חובת יחיד או חובת ציבור, ונפ"מ ליחיד שלא התפלל בציבור אם חלה עליו חובת תקיעת שופר, וכן יל"ע גבי ציבור שלא שמעו ונתפזרו באופן שכבר אינם נחשבים כציבור רק כהרבה יחידים די"ל שהחיוב הוא רק על ציבור כשהם ציבור ולא אחר שנתפזרו, ומאידך י"ל דאחר שחל עליהם החיוב שוב חל הוא על כל אחד ואחד וכיון שחל תו לא פקע, ומעולם לא שמענו על יחידים שיתחייבו להביא לפניהם אחד לתקוע להם בשופר ופק חזי מאי עמא דבר, ועכ"פ בציבור שלא שמעו בשחרית מסתבר שיש להם חיוב להשלימו במנחה שהרי גם אם הוא חובת ציבור הרי יש לפנינו ציבור שלם שלא שמעו.
י. הנה במצוה שהיא חיוב גמור מדרבנן נחלקו הפוסקים אי יכולים לצאת על ידי קטן דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן, ועיי' במ"ב תרפ"ט סק"ו דבמקום הדחק יכולים לצאת על ידי קטן שהגיע לחינוך, והנה כל זה הוא אף בחיוב גמור אבל במנהגא שאין אחד יוצא בזה ידי חובתו מסתברא שאין לחלק בזה, גם י"ל שיש לתלות דבר זה אם הוא חובת יחיד או חובת ציבור דאם הוא חובת ציבור י"ל שהחובה הוא רק שיתקיים כן בציבור ואין נפ"מ מי עושה כן. ועיי' במנח"י ח"ו לענין הדלקת נ"ח בביהמ"ד שמכיון שאין אחד יוצא בזה אלא המנהג שבכל ביהמ"ד יודלק נ"ח שפיר יש לדון דאפשר על ידי קטן ועיי"ש עוד.
לתקוע באמצע פסוקי דזמרה או בדכת ק"ש
ח. יל"ע בציבור שגמרו להתפלל ואין ביניהם אחד שיכול לתקוע, אם מותר לאדם המתפלל במנין אחר ואוחז באמצע פסוקי דזמרה או ברכות קר"ש לתקוע להם, ונראה להקל בשעת הדחק "א.
לכוין לשמוע תקיעה באמצע שמו"ע
ט. מי שאוחז באמצע שמונה עשרה ושומע קול שופר, אם לא יוכל אח"כ לשמוע התקיעות יש להתיר לו להפסיק כדי לשמוע התקיעה דהוא מנהג קדמון וצורך מצוה "ב.
לבדוק התפילין והמזוזות
י. מעיקר הדין צריך כל אדם לבדוק את המזוזות שבפתחו פעמיים בשבע שנים, דהיינו כל ג' שנים ומחצה. ותפילין שהוחזקו בכשרות ומניחן תדיר אין צריכים בדיקה לעולם, ואם מניחן רק לפרקים צריך לבודקן פעמיים בז' שנים כמזוזה, ומכל מקום מן הנכון לבדוק אף את התפילין פעם בכמה שנים דאפשר שנתקלקלו מפני הזיעה". ומנהג חסידים ואנשי מעשה להיות בודקים ובוחנים בכל שנה בחודש זה את התפילין והמזוזות".
יא. הנה מצינו להא"א מבוטשאטש שכתב להדיא להקל בזה וז"ל, גם בימי אלול נראה שמותר לתקוע מי שעומד בפסוקי דזמרה, ואולי גם כשעומד בברכת קרי"ש, כי אין זה הפסק כלל, והוא רק כמנשים נשימות בלי שום הברה ובלי שום אות כלל, והקול נעשה רק ע"י השופר ומצידו אין כאן רק כנשימה בלי שום הברה ע"כ, והנה יש להעיר על מאי דפשיטא ליה דיש איסור רק להפסיק בדיבור אבל בלא דיבור אין כאן הפסק כלל, דעיי' בשו"ת שלמת חיים סי' מ"ט שנשאל אם מותר לכתוב באמצע פסוקי דזמרה והשיב דמעשה חמיר מדיבור וכיון שדיבור אסור כ"ש לכתוב, ועיי' בכה"ח סי' נ"א סקי"ז דאסור לרמוז בעיניו ולקרוץ בשפתיו תוך פסוד"ז, וצע"ב. ושו"ר בשם שו"ת מהר"ם בריסק ח"ג סכ"ו שהיקל ג"כ לתקוע בין הפרקים ומשום כבוד הציבור. ועיי"ע במ"ב סי' ס"ו סקכ"ג שהיקל למי שעומד בק"ש וברכותיה להפסיק ולקרות בתורה מפני כבוד התורה.
יב. הנה לכאו' גם שאלה זו מיתלא תליא אם הוא חובת יחיד או חובת ציבור, דאם הוא חובת יחיד הרי הוא מחוייב בכך ושפיר שרי להפסיק, ומשא"כ אם הוא חובת ציבור דסגי בכך שתוקעים בציבור ואינו חיוב על כל יחיד ויחיד לשמוע [וכדמצינו כעי"ז גבי קריאת התורה ואכמ"ל] ועכ"פ בודאי אינו חיוב באופן שהוא אנוס שהרי הוא באמצע שמו"ע, ונראה דיש לדון עוד ששמיעת קול שופר אינה הפסק בתפילה שהרי לא בעינן כאן לדין שומע כעונה רק סגי בעצם השמיעה ושמיעה לחודא אינה הפסק.
יג. שו"ע יו"ד סי' רצ"א ס"א, ואו"ח סי' ל"ט ס"י ובמ"ב שם סקכ"ו.
יד. מט"א סי' תקפ"א ס"י וקיצור שו"ע קכ"ח ס"ג, ועיי' בברכ"י ובערוה"ש ר"ס רצ"א שבמדינותינו שהלחלוחית מצויה יש לבדוק המזוזות תדיר לכל הפחות א' בשנה.
לאחל לחבידו כוח"ט
יא. משנכנס אלול ועד יום הכיפורים כשכותב אדם אגרת לחבירו, מוסיף לכתוב לו כתיבה וחתימה טובה, לרמז בו שהוא מבקש עליו ומברכו שיזכה בימים הבאים להכתב ולהחתם בספר חיים טובים טו.
אמידת תהילים
יב. מר"ח ואילך נוהגים להרבות בציבור באמירת תהילים כל אחד כפי מנהגו, ויש הנוהגים לומר עשרה פרקי תהילים בכל יום לבד משבת, ומתכוונים לגמור ב' פעמים את כל התהילים קודם ראש השנה, ועולה ג' מאות פרקים כמנים כפ"רט, ואף ת"ח ולומדים ימעטו קצת מלימודם וירבו באמירת תהילים", וטוב מעט בכונה מהרבות שלא בכוונה יח.
טו. מהרי"ל הובא בא"ר ר"ס תקפ"א, ומט"א ס"ט ועוד, ובליקוטי מהרי"ח הביא רמז לזה מן הפסוק ו'ישאלו א'יש ל'רעהו ל'שלום ר"ת אלול. ובענין מעלת וסגולת הברכה שמברכים א' לחבירו, כבר מצינו בחז"ל רות עהפ"ס ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל, דאלמלא ברכתן של אותן זקנות כבר נתקעקעה ביצת מלכות בית דוד בימי עתליהו. ובשם הרה"ק מרוזין זיע"א ד'וכל מאמינים שהוא עונה לחש' היינו שהקב"ה עונה אמן על הברכות שמברכים א' לחבירו.
טז. ובגודל מעלת אמירת תהילים כבר האריכו בספה"ק ואכ"מ, ורק נוסיף לציין בזה לדברי רבינו אפרים בפי' עה"ת שהפסוק "תכו לרגליך ישא מדברותיך" שבפ' האזינו ר"ת תלים, וסמיך ליה תורה ציוה לנו משה וגו', ללמד שכל האומר תהילים כאילו קיים כל התורה כולה.
יז. עיי' שע"ת סק"א בשם ברכ"י וז"ל וכן ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עוסקים בגופי הלכות וחיבורים ובחודש אלול היו מניחים מקצת לימודים לעסוק בתפילה ובתחנונים.
יח. א"ר סי' א' סקי"ב ומקו"ח שם ס"ט.
אמידת לדוד ד' אודי
יג. מיום ב' דר"ח ואילך ועד שמיני עצרת נוהגים לומר אחר התפילה בשחרית ובערבית המזמור לדוד ד' אורי וישעייט, ועניינו עפ"י המדרש דאורי זה ר"ה וישעי זה יוהכ"פ וכי יצפנני בסכה זהו סוכותי.
התרת נדרים
יד. נהגו להתיר נדרים בחודש אלול, ודורשי רשומות מצאו רמז בהכתוב "לא יחל דברו ככל" ס"ת אלול, דהיינו שבסוף אלול מתירין הנדרים, ומכאן יצא המנהג להתיר את הנדרים בערב ר"ה כא.
להדבות בצדקה
טו. המנהג להרבות בצדקה בימים אלו, שהרי תשובה תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והראשונים מצאו רמז לזה בהכתוב "איש לרעהו ומתנות לאביונים" דהוא ר"ת אלול כב.
יט. מקור מנהג זה קדום מאד והובא בספה"ק שם טוב קטן שאסף ממנהגי וכוונות האריז"ל, וכ"ה בסידור רבי שבתי שהפליגו מאורי הדורות מאד בחשיבות דבריו עפ"י רז וסוד, והנה מנהג החוזה הק' מלובלין והרה"ק מראפשיץ ומצאנז ועוד היה שלא לאמרו, ומקובל לומר שטעמם משום שמקור המנהג לאמרו בימים אלו אחר התפילה הוא מספר חמדת הימים שכבר יצאו עליו עוררין, וצ"ע שהרי כבר נזכר מנהג זה בספרים הנ"ל שקדמו לספר חמה"י, והגר"ם הלברשטאם אמר בזה שאף שהספה"ק הנ"ל הזכירו חשיבות הענין שבאמירת מזמור זה, מ"מ לא הוזכר בהם לאמרו בציבור, וכל המנהג לאמרו בציבור אחר התפילה הוא רק מס' חמדה"י, וע"ז הקפידו הגדולים הנ"ל שלא לעשות כן וכדי שלא ליתן תוקף לספר חמדה"י.
כ. והטעם שר"ה נקרא אורי ויוהכ"פ ישעי, לפי שבר"ה נכתב לטובה והיינו 'אורי' שיוצא בזה מחשיכה לאורה, ואמנם עדיין לא נחשב שנושע כי עדיין זקוק הוא לחתימה, וע"כ יוה"כ נקרא 'ישעי' שאז נגמרה ישועתו שנחתם לטובה.
כא. ברכ"י סו"ס תקפ"א בשם הש"ך עה"ת, ושע"ת סק"א, ובקיצוש"ע סו"ס קכ"ח דלכך נהגו לעשות התרה בער"ה.
כב. בא"ר ר"ס תקפ"א בשם ספר אמרכל, ועיי"ש במ"ב.