מצות תמים תהיה עם ה' אלקיך

• מצות 'תמים תהיה עם ה' אלקיך' כוללת כמה ענינים
• התהלך עמו בתמימות
• ותצפה לו
• ולא תחקור אחר העתידות
• כל מה שיבא עליך קבל בתמימות
• ואז תהיה עמו ולחלקו
• תמים תהיה עם ה' אלקיך - בין כשמתנהג עמך במידת הרחמים ובין במידת הדין

מצות 'תמים תהיה עם ה' אלקיך' כוללת כמה ענינים

'תמים תהיה עם ה' אלקיך' (יח יג). וברש"י (ד"ה תמים) כתב לפרש 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'. הנה המתבונן בדברי רש"י יבחין בחמשה דברים ששייכים אל התמימות עם ה'. הא': 'התהלך עמו בתמימות'. הב': 'ותצפה לו'. הג': 'ולא תחקור אחר העתידות'. הד': 'כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות'. הה': 'תהיה עמו ולחלקו'. ונראה להרחיב בכל אחד ואחד מהדברים, להבין ולהשכיל במשמעותן ואופן עבודתם.

התהלך עמו בתמימות

היסוד הראשון היא האמונה בה' בפשטות ובשלימות, כדרך שנאמר בנח (בראשית ו ט) 'איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח'. שלא כמו אנשי דורו - דור המבול, שהיו רשעים ומושחתים בכל הענינים שבין אדם לחברו, ולא היו מתייראים לא מהקב"ה ולא מבשר ודם, ואילו נח התהלך באמונת ה' בשלימות בלי התפעלות משאר בני העולם.

יתר על כן נאמר באברהם אבינו 'התהלך לפני' (בראשית יז א). 'אשר התהלכתי לפניו' (בראשית כד מ). וברש"י (ד"ה את האלקים התהלך נח) ביאר את ההבדל בין נח לאברהם, וזו לשונו 'נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו'.

ויש לומר, שמשמעות הציווי 'התהלך עמו בתמימות', היינו שבכל עת – משעת הקימה בבוקר עד שעת השכיבה בערב (ועד בכלל), איש יהודי צריך לחיות את מציאות ה' – 'התהלך עמו', לחשוב מחשבות של אמונה ולהתהלך עמו בכל מקום ובכל מצב, הן כשהוא בעסקיו והן כשהוא יושב בביתו, תמיד יחיה את מציאותו ית' אשר מלא כל הארץ כבודו.

ולמעשה, אחד מן הדברים המסייעים בעדנו לחיות ולזכור את האמונה בכל עת ושעה, היא המזוזה שקבועה בכל מקום שאנו מסתובבים בו, כמובא ברמב"ם (סוף הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ו הי"ג) 'חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם - שמו של הקב"ה, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים'.

עוד יש לפרש במשמעות 'התהלך', שלא ימתין אדם עד אשר תתרגש עליו צרה חלילה, ואז ירוץ אל בית המדרש, לפתוח את ספר תהלים ולומר פרקי תהלים בכוונה. אלא קודם שתתרגש לבוא עליו הצרה חלילה, יקדים רפואה למכה וימנע מעצמו עגמת נפש - על ידי שיתהלך עמו ית' ויחיה את מציאותו ית' שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה.

וזו עצה וסגולה נפלאה לבטל ולהסיר את הדינים, כמובא בנפש החיים (שער ג' פרק יב). וזו לשונו 'ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים - שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' - הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל. והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא ית' בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל וכו''.

ותצפה לו

מצינו אצל דוד המלך ע"ה, שדימה את עצמו לתינוק הסמוך על אמו, אשר כל ציפייתו אליה וכל תקוותו ממנה, וכפי שאמר (תהלים קלא ב) 'אם לא שוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי'. והמשמעות בזה, שהתינוק אין לו משל עצמו מאומה, ולכאורה היה לו להיות דואג וחרד על גורלו, שהרי הוא אינו יכול לדבר או ללכת ברגליו, ומאין יבוא עזרו - לאכול לשתות וללבוש וכו'. אך מכיון שהוא גמול עלי אמו, הריהו משליך עליה את כל יהבו שהיא תמלא את כל מחסורו אשר יחסר לו, וממילא דאגתו סרה מלבו. וכך המשיל דוד המלך את חייו, שאין לו משל עצמו מאומה, ומן הסברא הפשוטה היה לו לדאוג על גורלו כל ימיו, אלא שמתוך בטחונו המוחלט באבינו אב הרחמן הכל יכול, אשר מידו הרחבה והמלאה ימלא את מחסורו שלא יחסר לו, מסר את עצמו בידיו של הקב"ה כתינוק המוטל בחיק אמו. וכפי שפירש"י (שם) במתק לשונו 'הנני עליך כמי שאין לו ידים ורגלים, כגולם מוטל לנגדך. שויתי ודוממתי - עליך נפשי כגמול (אותיות גולם) שהוא נתון עלי אמו'.

ובאמת, האם יש מישהו אחר לצפות אליו ולישועתו זולת ה', הלא אין לו לאדם לצפות לעזר ומשען מבן אדם שנאמר עליו (תהלים קמו ג) 'אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה'. וכפי שאמר ישעיהו הנביא (ישעיהו ב כב) 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא'.

וכך צריך לגשת לתפילה, מתוך ציפייה לרחמי שמים כעני העומד בפתח ואין לו משל עצמו מאומה, זולת מה שהוא סומך על רחמיו וחסדיו של בעל הבית. ותפילה כזו, רב כוחה לבקוע רקיעים, כמובא בזוה"ק (פר' בלק קצה. בתרגום ללשון הקודש), על דוד המלך ע"ה, שראה ששערי שמים נפתחים למסכנים, ואין בכל התפילות בעולם תפילה שהקב"ה מקשיב לה כמו תפילת המסכן. כיון שראה כך, עשה את עצמו לעני ומסכן, ופשט מעל גביו את מלבושי המלכות שהיו עליו וישב על הארץ כאחד המסכנים, והתפלל תפילה ואמר: 'תפלה לדוד, הטה ה' אזנך ענני'.

ואם תאמר מדוע. מפני 'כי עני ואביון אני' (תהלים פו א). אמר לו הקב"ה: דוד, הלא מלך אתה ושליט על מלכים תקיפים, ואתה עושה את עצמך לעני ואביון (בתמיהה). מיד החזיר את תפילתו ועזב את דברי האביון והעני, ואמר: 'שמרה נפשי כי חסיד אני'. אך עם כל זאת, הכל היה בו בדוד. כלומר, אעפי שדוד היה מלך וחסיד, הוא הרגיש את עצמו כעני – שאין לו משל עצמו מאומה כג.

עליו באהבה, וידע כי היא טובתו וכפרת עונותיו, וכי זה לתועלתו יותר מאשר הוא מבקש, כי הוא אינו יודע הטוב לנפשו, ונאמר (איוב ב י) 'גם את הטוב נקבל מאת האלוקים' וכו'. ואם הון ועושר בביתו, כל מה שיהנה ממנו, יקבל בכל שעה במתנת חסדיו, כי יודע כי אין לו כל מאומה בעשרו ולא בכחו, כענין שנאמר (דברי הימים א' כט יד) 'ומידך נתנו לך' וכו'.

כג. זו לשון הזוה"ק 'דוד חמא דכל כוין וכל תרעי שמיא כלהו זמינין לאפתחא למסכנא, ולית בכל צלותין דעלמא דקודשא בריך הוא אצית מיד כצלותא דמסכנא, כיון דחמי האי, עבד גרמיה עניא ומסכנא פשט לבושא דמלכותא ויתיב בארעא כמסכנא, אמר תפלה דכתיב (תהלים פו א) 'תפלה לדוד, הטה ה' אזנך ענני', ואי תימא אמאי, בגין 'כי עני ואביון אני'. אמר ליה קודשא בריך הוא, דוד, ולאו מלכא אנת ושליטא על מלכין תקיפין ואת עביד גרמך עני ואביון, מיד אהדר צלותיה בגוונא אחרא ושבק מלה דאביון ועני ואמר 'שמרה נפשי כי חסיד אני', ועם כל דא כלא הוה ביה בדוד'.

ולא תחקור אחר העתידות

ונראה לומר, שדברי רש"י – 'ולא תחקור אחר העתידות', הם המשך ותוצאה מהצפיה כגמול עלי אמו, שמגודל אמונתו והשלכת יהבו על ה', ממילא הדאגה והחקירה על העתיד, מיותרת בלא תועלת ואף יכולה לגרום לנזק והפסד, וכפי שהאריך הדברי ישראל (פר' ויקרא ד"ה והנה על הכתוב) בפירוש דברי רש"י הנזכרים. וזו לשונו 'רצונו לומר, שלא תדאג בחקירות ועצות על דאגת מחר, ו'דאגה בלב איש ישיחנה' (משלי יב כה), יסיח דעתו ממנה (עיי"ש בסוטה מב:), ו'ברוך ה' יום יום' (תהלים סח כ). כמשל תינוק שאביו מאכילו ומשקהו, כלום ידאג על יום מחר, הלא בטוח הוא אשר רחמי אב על בנו, וכמו שמפרנסו היום, כן בודאי גם למחר, ומשליך כל יהבו על אביו מבלי חשוב מאומה.

על אחת כמה וכמה אבינו מלכנו אב הרחמן, הזן ומפרנס את כל העולם כולו בטובו, צריך שיהיה האדם בעיני עצמו כילד קטן לפניו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלא ב) 'אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו' וגו', וכערך שמהלך עמו בתמימות ומצפה לו, אינו חוקר מאומה ומשליך על ה' יהבו - כן הוא באמת יכלכלהו'.

המורם מדבריו, שהשפעת הטובה על האדם תלויה לפי גודל וערך אמונתו ותמימותו עם השי"ת, וכשהאדם דורש וחוקר ודואג, לא רק שהוא אינו מועיל ומטיב לעצמו, אלא אדרבה, החקירה והדרישה גורמת לו את היפך הטובה חלילה כד.

כד. מסופר על החכם צבי זצ"ל שהיה במדרגה גבוהה ונשגבה של אמונה בלא שום דאגה מהעתיד. כאשר היה לו שק של זהובים היה נוהג לחלק ממנו מטבעות לעניים. כל אימת שהגיע עני, היה החכם צבי שולח אותו אל הרבנית שתתן לו זהוב. פעם חזר אליו אחד העניים ותלונתו בפיו על כך שהרבנית אינה מוכנה לתת לו. שאל אותה החכם צבי: מדוע אינך נותנת עוד. השיבה לו הרבנית, שנשארו בשק רק עשרים זהובים וחייבים להשאיר משהו עבור בני המשפחה.

קרא החכם צבי את דברי רש"י 'ולא תחקור אחר העתידות', והזכיר את מה שנאמר 'וכי תאמרו מה נאכל למחר' - שאומרים קטני אמנה. וסיים ואמר לרבנית, איני רשאי לדור עמך עוד בכפיפה אחת, ויצא מביתו ולא הצליחו להשפיע עליו לחזור בו ולשוב לביתו.

עד שהגיע הגאון בעל פני יהושע זצ"ל, ואמר להחכם צבי: ראה, הכל לפי המדרגה, אי אפשר לדרוש מאשה שתהא במדרגת האמונה שלך. על פי מדרגתה היא צודקת כשהיא שומרת קצת מהמעות עבור בני הבית. מתוך כך נרגע החכם צבי מסערת רוחו וניאות לשוב לביתו (מעשה זה שמעתי מפ"ק של מרן אדמו"ר מתולדות אהרן שליט