'שמע ישראל אתם קרבים היום' – מסירות נפש לה' סוד הזכיה ביומא דדינא
- אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד - כדאי אתם שיושיע אתכם
- תקעו לפני בשופר של איל ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
- ועשיתם עולה לריח ניחוח לה'
- ועם נברא יהלל י-ה
- הבא ליטהר - מסייעין אותו
- וכי יבוא הלוי מאחד שעריך
- לא תשחית את עצה
אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד - כדאי אתם שיושיע אתכם
כי תצא למלחמה על אויבך וכו'. והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אליהם, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם'. וברש"י (פסוק ג ד"ה שמע) 'שמע ישראל - אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם'. ויש לבאר מדוע זכות קריאת שמע לבדה, די בה כדי להיוושע מן האויבים ולנצח במלחמה.
ונראה לבאר זאת עפ"י המובא בתשובות הרש"בא (שו"ת חלק ה סי' נה), 'והכלל, שצריכין אנו לקבוע בנפשנו הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הקריאת שמע, שאנו מסכימין למסור כל תאוותנו וחשקי לבבנו וכל נפשנו, מן האברים - ועד נטילת נפש והממון - על יחוד קדושת שמו וקבלת מלכותו, ושנראה בציור הלב כאילו באנו לידי כך וקיימנו. והוא אומרו (תהלים מד כג) 'כי עליך הורגנו כל היום'. וכי אפשר ליהרג בכל יום. אלא שבכל יום שאנו קורין בקריאת שמע 'ובכל נפשך' ומסכימים על כך, הרי הוא כאילו הורגנו באותה שעה עליו ית', כי כל המסכים על זה כאילו עשאו'. ולפי זה מובן שפיר מדוע זכות קריאת שמע לבדה מועילה לנצח במלחמה. מפני שגדולה ורבה מעלת מסירת נפש לעורר את מידת הרחמים ולבטל כל קטרוג ואשמה.
תקעו לפני בשופר של איל ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
אחר הקדמה זו נראה לומר, שסוד הזכיה ביומא דדינא בא מכח מסירות נפשם של אברהם אבינו ויצחק בנו וכל זרעם אחריהם – עבור רצון ה', וכפי שיבואר להלן.
הנה מובא בגמ' (ראש השנה טז.) 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל. אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני'. ויש ללמוד מדברי ר' אבהו, שתקיעת שופר בראש השנה מחשיבה אותנו כאילו נעקדנו על גבי המזבח ואפרנו צבור לפניו ית', ומעתה ואילך אנו נכנסים לקראת השנה חדשה כבריה חדשה - בדומה ליצחק אבינו ע"ה שבשעת העקידה פרחה נשמתו וחזר לחיים חדשים יב.
אמנם בפשטות יש לתמוה, הא כיצד תקיעה בשופר של איל מחשיבה אותנו 'כאילו עקדתם עצמכם לפני', הלא 'עקידת יצחק' היה הנסיון הקשה ביותר, לקחת 'את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' – להעלותו לקרבן עולה בלי להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה, ומדוע איפוא תקיעה בשופר של איל לבדה, נחשבת 'כאילו עקדתם עצמכם לפני'.
אכן, מצינו באבודרהם (סדר תפלת ראש השנה) שהרגיש בקושיא זו ומיישב זאת, ואלו הם דבריו 'ואמרינן בפרק קמא דראש השנה (טז:) 'אמר ר' אבהו: למה תוקעין בשופר של איל. אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני'. כלומר, שכל אחד ואחד חייב לכוף נפשו ויכוין לבו ויזמין עצמו לעשות רצון יוצרו, ומעלה עליו כאלו עקד עצמו לפניו'.
והיינו שכל יהודי ויהודי בתקיעת שופר, מעורר זכות אבות ובד בבד מצטרף ומזמין את עצמו לעשות רצון יוצרו במסירות נפש, וכיון שכך, הרי זה כמו המסירות נפש שבקריאת שמע, ש'כל המסכים על זה - כאילו עשאו', ולפיכך הוא 'מעלה עליו כאילו עקד עצמו לפניו' יג.
ועשיתם עולה לריח ניחוח לה'
והנה בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"ח) מובא מר' לעזר בי ר' יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא, לדייק מה שבכל הקרבנות נאמר 'והקרבתם', ואילו בקרבנות של ראש השנה נאמר (במדבר כט ב) 'ועשיתם', ולכאורה מה החילוק ביניהם. ומבאר זאת וזו לשון הירושלמי 'אמר להן הקב"ה: מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה'. אך השאלה היא, מה באמת הדרך לצאת בשלום בדין של ראש השנה, הלא כבר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמג ב) 'ואל תבוא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי'.
ויש לומר, שלשם כך תוקעים בשופר של איל, כדי להזכיר זכות אבות וכדי לעורר בנו את ההסכמה והרצון למסור את נפשותינו על קדושת שמו ית', שמתוך שאנו מסכימים ומוסרים את נפשותינו לה', הרי זה נחשב לנו כאילו עקדנו את עצמנו על גבי המזבח ומתנו על קדושת שמו ית' ומכאן ואילך אנו בריה חדשה כיצחק אבינו בשעתו - 'מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה'.
וזהו סוד הזכיה בדין לחיים טובים ולשלום, כמובא בקדושת לוי (דברים לראש השנה ד"ה באין מליץ) בזו הלשון 'וזהו 'באין', במדה שאדם מחזיק עצמו ל'אין', זה גופא 'מליץ יושר' יד.
ועם נברא יהלל י-ה
והנה מובא במדרש תהלים (מזמור קב) על הפסוקים (תהלים קב יח - יט) 'פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה'. 'אמר ר' יצחק: כלפי הדורות אמרו, שאין להם לא נביא ולא כהן מורה צדק, ולא בית המקדש שיכפר עליהם, אלא תפלה אחת נשתיירה להן, שהם מתפללין בראש השנה וביום הכפורים, אל תבזה אותה מהם, שנאמר (כי) 'ולא בזה את תפלתם'. 'תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה'. וכי עד עכשיו עתידה אומה אחרת להבראות - שהוא אומר ועם נברא וכו' (בתמיהה). ורבנין אמרו, אלו הדורות שחייבין במעשיהם הרעים, ובאין ועושים תשובה ומתפללין לפניך בראש השנה וביום הכפורים. ולפי שהם מחדשים את מעשיהם, הקב"ה בורא אותם ברייה חדשה'.
ונראה לומר עפ"י האמור, שעיקר עבודת התשובה בדורות ש'חייבין במעשיהן הרעים', היא עזיבת החטא עד מסירות נפש לה', כיצחק אבינו שהסכים להיות קרבן עולה לרצון ה', בבחינת מה שנאמר (במדבר כט א-ב) 'ובחודש השביעי באחד לחדש וכו' ועשיתם עולה לריח ניחח לה''. וממילא כשיהודי מוסר את נפשו לה', הגם שהוא נשאר באותה צורה חיצונית כמקודם, אך אין זה אלא בחיצוניותו אבל בפנימיותו הוא נעשה לבריה חדשה ממש – 'ואתה בורא אותם בריה חדשה'.
ומה רבה וגדולה מתנת ההתחדשות, שהזוכה לה צריך להודות על קימתו לתחייה ובריאתו מחדש, כמובא בהמשך דברי הילקוט 'ומה להם לעשות. ליטול לולבין והדסין ולהלל אותו, הוי 'ועם נברא יהלל י-ה'' טו.
הבא ליטהר - מסייעין אותו
וכאשר יהודי מתחדש כבריה חדשה ומכאן ואילך רצונו להיות עבד ה' כל ימי חייו, מתקיים בו מאמר חז"ל (מכות י:) 'בדרך שאדם רוצה לילך בה - מוליכין אותו', ומן השמים יסייעוהו ללכת ולעלות בדרך העולה בית א-ל.
ובמהרש"א (חידושי אגדות שם ד"ה בדרך) כתב על דברי הגמ' הללו חידושים נפלאים מכבשונו של עולם, וזו לשונו 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כו'. עיין בזה במפרשים, ואענה גם אני חלקי. דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה, אלא 'מוליכין אותו'. והוא ע"פ מה שכתבנו בכמה מקומות, שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו - אם לטוב אם לרע, ועל כן אמר: 'בדרך שאדם רוצה לילך' - שהרשות בידי האדם ממנו ית' ברוך הוא, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו וכו'. ואמר, דכתיב (ישעיהו מח יז) 'אנכי ה' אלקיך מלמדך להועיל' וגו', כי כל מצותיו ית' ברוך הוא, אינו מלמדך רק להועיל ולטוב לך, אבל 'מדריכך' - הוא מלאך שאתה מדריכו, בדרך זו תלך כפי דעתך ורצונך' טז.
וכי יבוא הלוי מאחד שעריך
וראה את המובא בחתם סופר (פרשתן ד"ה וכי יבוא) על הפסוק 'וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' וגו'' (יח ו). וזו לשונו 'יאמר נא, מי שדרכיו מקולקלים והוא הלוי - הנלוה ונדבק לאחד משערי העולם ולא במקום אשר בחר ה'. אם דעתו של זה לשוב, אזי העיקר הוא החשקות והתאוה רבה שבוער בקרבו לשוב, ואז מיד תקובל תשובתו, כדכתיב (דניאל י יב) 'כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך', ומאז יבוא בכל אות נפשו וחשקו הרב אל המקום אשר יבחר ה' - המדריגה העליונה של כל הצדיקים. ובישרו הכתוב 'ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה'', כאותם הדבקים ונלוים שם לפני ה' - כן יהיה הוא'.
לא תשחית את עצה
אכן, החכם עיניו בראשו לקבל עצמו מה שמתאים עבורו, באופן שיעלה מעלה ולא יפול בריסוק איברים מחמת שעלה למקום שאינו לפי כוחותיו, וכלשונו הזהב של בעל החובות הלבבות (שער אהבת ה' פרק ז) 'והתנהל לאט ובמתון בקנות המדות הטובות, כפי שיסבלהו ענינך. והזהר מן הרבוי וההפלגה מבלי הדרגה פן תאבד, כי רוב השמן בנר - היא הסבה לכהות אורו' יז.
ובשפתי צדיקים (פרשתן ד"ה בפסוק כי) הזהיר בזה את המוכיחים וצדיקי הדור, שידריכו בנחת את תלמידיהם שיעבדו את ה' בלב שלם דרגה בתר דרגה ולא להכביד עליהם למעלה מכוחותיהם. וזו לשונו 'בפסוק (כ יט) 'כי תצור אל עיר להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה' כו'. נראה על פי מה שכתב קהלת (ט יד) 'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. וכתבו המפורשים דזה קאי על גוף האדם, שדומה לעיר קטנה ואנשיה בה מעט, הם האברים כו' ע"ש. ולי נראה דקאי על כל ישראל שהם כולם כגוף אחד, אף שהם הרבה כחול אשר על שפת הים, כמו שמצינו בירושלים עיר הקודש שאין לנו קיבוץ גדול ממנה, שהיתה מחזקת את כל ישראל ונשיהם וטפם, ועם כל זה נקראת עיר, כשם קיבוץ קטן שנקרא גם כן עיר.
וכאן הזהירה התורה הק' את הצדיק שבדור המנהיג אותם ורוצה להדריכם בדרך התורה ולכבוש אותם לעבודת הבורא ית' באמת ובלב שלם, שצריך להנהיג אותם בנחת ובלאט בהדרגה, ולא יכביד עליהם לשוב אל ד' בתעניתים וסיגופים מה שלא יוכלו שאת, שאם יחלוש את גופן פתאום יהא דומה כאלו הרגו ח"ו, רק יתן עצה הגונה לכל נפש לפי ערכו שילכו בהדרגה, היינו בתחילה יפרישו עצמם מכל איסור אפילו מחשש איסור, ואחר כך ימעט בתאות הגוף בכל פעם יותר עד שיבוא לתכלית השלימות וכו'.
ועל פי זה יובן משמעות הכתוב 'כי תצור אל עיר להלחם עליה לתופשה', ר"ל כשתרצה לתופשה לעבודת הבורא ית' ולהפרישם מכל תאות הגוף, שזה הוא המלחמה הכבידה שעם היצר הרע. אזי 'לא תשחית עצה לנדוח עליו גרזן', ר"ל לא תשחית עצתו ליתן לו עצה שאינה הוגנת לענות נפשו בסיגופים.
וזהו 'לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות', ר"ל שתי טובות יהיה לך אם תעשה כן. אחד הוא, כי ממנו תאכל בעולם הזה כנ"ל. והשני כי לא תכרות אותו מחיי עולם הבא, שעל ידי זה יהיה גם טוב לך בעולם הבא.
ואם תאמר, מה איכפת לי, אני אומר לו שיעשה תשובה כהוגן בתעניתים וסיגופים והוא יעשה כרצונו, כי לא אבא עליו בחרב או בחנית. על זה השיב הכתוב ואומר 'כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור', ר"ל דע שכל אדם מישראל נשמתו חצובה מן השדה היינו חקל תפוחין קדישין ויש עליו מורא מהצדיק שבדורו ורוצה לשמוע בקול דברו. וזהו 'לבא מפניך במצור', אפילו תאמר לו לצער עצמו, בודאי כאשר תאמר לו - כן יעשה, על כן תן לו עצה הוגנת לטוב לו כל הימים'.
יב. מחמת שפרחה נשמתו של יצחק אבינו ע"ה בשעת העקידה, משום כך תיקן את ברכת 'מחיה המתים', כמובא בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית טו א) 'ובשעה שנעקד יצחק פרחה נשמתו ועלתה למרום וחזרה לגופו והחיהו, לכך התקין 'מחיה המתים''.
יג. ויתכן לרמז זאת בפסוק 'שמע ישראל אתם קרבים היום', שכידוע מילת 'היום' רומזת ליומא דדינא (עיין בזוה"ק פר' בא לב: ובפר' פנחס רלא.). ולפי זה יש לומר, שהתורה רומזת לנו 'שמע ישראל', שבזכות מסירות נפש שבקריאת שמע 'אתם קרבים היום' – 'מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני'. 'היום' – ביומא דדינא. וככל דברינו תראה בייטב פנים (מאמר אבני זכרון אות סד), עיי"ש ותמצא נחת.
יד. עוד למדנו על סגולת השופר להביא התחדשות בחיי האדם, באמצעות 'שמיעת' קול השופר ולא רק מצד התקיעה בשופר, וכמובא בשם משמואל (פר' ראה) בשם אביו הק'. וזו לשונו 'וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דכמו בראשית הבריאה, דכתיב (בראשית ב ז) 'ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה', כן הוא קול השופר, בכל שנה מעורר חיים חדשים בלב ישראל וכאילו באותו יום מתחילין לחיות, עד כאן דבריו הקדושים'.
טו. להבין את ענין נטילת הד' מינים בשעת ההודאה, נעתיק את דברי המדרש רבה (פר' אמור ל ב) ''שובע שמחות', אל תהי קורא כן, אלא 'שבע' שמחות, אלו שבע מצות שבחג. ואלו הן: ד' מינים שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. אם שמחה למה חגיגה, ואם חגיגה למה שמחה. אמר ר' אבין, משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם 'ולקחתם לכם ביום הראשון''. הרי ששמחת נטילת ד' מינים אצל עם נברא, יש בה הלל והודאה על הניצחון כנגד כל המקטרגים, שבנטילת הד' מינים אנו מראים לכל – 'דידן נצח'.
טז. וראה את המובא באגרא דפרקא (אות שעט) 'בימי אלול אנחנו אומרים בנוסח תפלותינו בסליחות: 'לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך', דהנה חדשי תמוז ואב הקודמים המה נקראים כעת בעוונותינו הרבים 'דלים' ו'רשים'. דהנה (תיקוני זוהר נט.) י"ב אתוון דמילוי שם אדנ"י כזה: אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, מתחלקים לי"ב חדשי השנה. הנה בניסן מתחיל להאיר הא', באייר הל', בסיון הפ', עד בתמוז הד', ובאב הל', הנה יצורף בהם 'דל', ובהגיע אלול הנה יצורף להם הת' ומתהווה 'דלת' פתוחה לשבים, על כן הוא ימי רצון גם כעת בימי דלותינו. (ומפורש אצלינו בפסוק ארוממך י"י כי דליתני וכו') [לעיל רמז ר"מ].
יז. הרה"ק ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב זיע"א נתן רמז לזה (ישועות מלכו פרשתן) במה שנאמר בפרשתן (טז כ) ''צדק צדק תרדף למען תחיה'. וזו לשונו 'הכלל הוא, כשם שהיצר הרע מפתה את האדם לעבירה ר"ל, כך הוא מפתה אותו שיהיה צדיק יותר מדאי. וזהו פירושו 'צדק צדק', דהיינו יותר מדאי. 'תרדוף' - תברח מזה, רק 'למען תחיה', היינו שתלך בדרך הממוצע (רזין דאורייתא)'.