Skip to content
להחיות

א צוקלאפטע הושענא

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

מי יניח את הכתר לראשו של משיח? | מה מקומה האמיתי של הערבה החבוטה, חסרת הטעם והריח? | סוד דרכו של משיח

מים זרמו בעוז במורד הנהר, את גדותיו פיארו בצפיפות ערבות נחל גבוהות ונאות שהתנענעו קלות לרוח היום. הערבות הנאות צדו את עינו של נער צעיר שטייל בסביבות הנהר, 'ערבות אלו', חשב לעצמו, 'נאות הן לאגדם עם הלולב והאתרוג'.

הערבה, לא טעם לה ולא ריח, נקטפה באבחת סכין ממקום גידולה ונלקחה למיון, לאחר מספר שעות כבר נחה בדוכן הערבות שבשוק ארבעת המינים לצד חברותיה. אברך עבדקן התקרב לדוכן, בחן את הערבות אחת לאחת. לאחר בחינה מדוקדקת בחר את הערבה ושילם את מחירה.

ערב חג הסוכות הגיע ובא, הערבה נאגדה לצד האתרוג הלולב וההדסים. היא הביטה סביבה נפעמת, טעמם כה ערב וריחם כה נעים, והיא, הערבה, נעדרת טעם ונעדרת ריח. לא האמינה כי יבוא היום ומקומה יהיה בין הגידולים הנאים כל כך. הכיצד עלתה משפלותה ומבדידותה עד שתשכון לצד חברות כה נכבדות?

למחרת עם בוקר נלקחה הערבה בצוואת עם חברותיה אל בית הכנסת, רגשותיה גאו בה לנוכח הכבוד הרב שנפל בחלקה. היא, הערבה הפשוטה תיקח חלק במעמד כה מרומם בצוואת עם האתרוג והלולב, לא יאומן כי יסופר!

מתפללי בית הכנסת הביטו בה, ופניהם הביעו הפתעה רבה, הכיצד הצטרפה הערבה לחבורה כה נכבדת וחשובה. והיא, הערבה החלה לחוש שלא בנוח, 'כיצד יכולה היא לשהות בחברתם, הלא כה פשוטה היא, לא טעם לה ולא ריח?'

בחלוף הימים גברה בה אי הנעימות, ורגשות אשם צפו בה, 'למה אין בי כלום? הנה לצידי חברותיי כה מוצלחות ומלאות חן, עריבות, וניחוחן כה ערב, ואני כה פשוטה. למה? וכי אינני יכולה גם אני להדיף ריחות ערבים? או למצער שיהיה לי טעם כלשהו...'.

לאחר שבעה ימים בהם התהלכו יחד הערבה וחברותיה הגאות והמוצלחות, ניכרה תכונה בבית הכנסת. אגודת המינים הונחה בצד, ואגודות חדשות ורעננות נלקחו בידיהם, ובאגודות אלו היו לא פחות ולא יותר - הערבה.

ילדים כמבוגרים עמדו הכן ואגודות הערבה בידיהם, לאחר המתנה דרוכה ניתן האות:

המתפללים כולם נטלו את הערבה, והחלו חובטים אותה בכח על הקרקע, חבטה אחר חבטה. הערבה המבוהלת לא הבינה את אשר ארע לה, 'מה קרה, על מה ולמה חובטים אותי כל כך?!'

החובטים לא הותירו אותה תמהה, "וכי מה את חושבת, שבעה ימים, שבוע שלם הנחנו לך להתהלך בחברתם של האתרוג והלולב, ולאחר כל הימים הללו נשארת כמו שהיית, ולא ננסך בך מעדינותן של חברותייך החשובות ולא כלום, ועוד יכולה את לחשוב שאת שייכת לחשובות והנכבדות. חבוט נחבוט בך, למען תביני את מקומך האמיתי! חבוטה ומרוטה על הקרקע".

אנחותיה החרישייות של הערבה דממו, הכאב מילא אותה מעבר אל עבר. היא שכבה חבוטה ונבולה על הרצפה הקרירה, הרהור נוגה חלף בה, 'כך ראוי לי, אין לי שום זכות קיום בעולם, צריכה אני להיחבט עוד ועוד. אין בי כלום. עלובה הייתי, וכנראה גם כך אשאר'.

גם הוא חש כמו הערבה, חבוט וחסר ערך.

יתכן שאם היה נשאר בין עלובי החיים ונעדרי התקווה, לא היה הצער שובר את לבו כל כך. אך ברגע בו התגלה אליו אור העולם ונגלו לעיניו היפים והטובים בשיא הצלחתם, הלכה דמותו וקמלה בעיניו. כיעורו בלט לעומת יופיים של חבריו, כאבו אל מול חוסר הצלחותיו פצע את לבו שוב ושוב. כיעור, שלעולם יבלוט - -

בטוח היה כי אחר שזכה לחסות בצילו של הצדיק האמת, ודאי שההצלחה תלווה אותו, אך המציאות המרה טפחה על פניו, הנה, אין בו כלום, לא טעם ולא ריח, והצדיק, הלא הבטיח לתקן את המראה, את הטעם, את הריח, וָאַיִן...

וכך הם תדיר חייו של השוחה בתוך ביצת ההצלחות והכישלונות. הוא רודף כל חייו אחר היצר הרע הקדוש שמדרבן אותו לחקור ולדרוש, האם כבר זכיתי או שעדיין לא? האם כבר הגיעו אליי הימים הטובים? ומתי הם יגיעו?

אך לכשהגדיל, הבין - חדל לך מלהתרוצץ כעכבר במאורתו סביב עצמך,

"וְעַל כֵּן בְּסְכּוֹת עוֹסְקִים בְּיוֹתֵר בְּעַרְבוֹת הַנַּחַל, כִּי עִקֵּר הַיְגִיעָה הוּא בִּשְׁבִיל בְּחִינַת הָעַרְבֵי נַחַל, וּבִפְרָט בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּא בְּסוֹף סְכּוֹת, שֶׁנּוֹטְלִים הָעַרְבֵי נַחַל בִּפְנֵי עַצְמָם".

"כִּי הָעִקָר מְרַמִּזִים לְכָל אֶחָד שֶׁלֹא יִתְיָאֵשׁ, כִּי הֵד' מִינִים מְרַמְזִים עַל כָּל הַכְּתּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, וְאוֹנְגְדִים כַּלָּם יַחַד. וְעַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁל כָּל יְמֵי הַסָּכּוֹת עִם הד' מִינִים שֶׁקֶשְׁרוּ הָעֲרָבָה לְמַעְלָה, פָּעֲלוּ הַצַדִּיקִים שֶׁעַתָּה יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תִּקּוּן גָּדוֹל עַל יְדֵי הָעַרְבֵי נַחַל לְמַעְלָה אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם בִּפְנֵי עַצְמָם".

"וְעַל כֵּן צְרִיכִים הָעֲרָבוֹת חֲבִיטָה בַּקַרְקַע כְּדֵי לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים, שֶׁעוֹשִׂים תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים עִם הָעֲרָבָה בְּעַצְמָהּ שֶׁנּוֹטְלִים אָז, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ מֵהֶם בְּעַצְמָם שַׁעֲשׁוּעִים לִפְנֵי השי"ת, כְּדֵי שֶׁתִּתְפָּאֵר בָּהֶם הַשְׁכִינָה בְּעַצְמָם – חָזִי בְּמָה בָּרָא קָאתִינָא לְגַבְּךָ".

(ליקו"ה נט"י ה"ו – שַׁבָּת ה"ז – סְעוּדָה ה"ד)

סביב הצלחותיך או כשלונותיך. לגדולה מזאת נועדת, תפקידך גדול הוא בהרבה. כל תיקון העולם, הגאולה השלימה, תקוות כל עם ישראל, תלוי הוא בך, ורק בך. ואתה עומד ומתבכיין על הצלחה כזאת או אחרת. בוש והכלם.

מה לך אם אתה אתרוג או ערבה חבוטה, מאחר שייעודך להיות שליחו של המלך הגדול להמליך אותו בכל קצוות תבל. האם יאה לו לשליח המלך להתאונן על חוסר הערכה מצד השרים ועבדי המלך?!

נאמניו של הרועה הרחמן אין פניהם מועדות אל הצלחות קטנטנות שכאלו, נפשם משוועת להמליך את מלכם בכל פינה חשוכה, ובכל מדרגה נפולה, אין מעלה כמעלתם, ואין גדולה כגדולתם!

והיה ביום ההוא

הערבה החבוטה תתכנס עם כל אתרוגי ולולבי והדסי העם אל מעמד המלכתו של המלך המשיח, תפארתו תתגלה לעין כל, והוא ישב בהדרו על כסא מלכותו. אך יחסר לו עדיין דבר אחד - הכתר.

המלך המשיח יֵשֵׁב לו על כסא מלכותו, אך נעדר כתר מלכות לראשו. על אתר יצוצו להם אתרוגים או לולבים שיחפצו להתכבד בהנחת הכתר המפואר לראשו, והמלך המשיח יניד להם בראשו, "לא ולא".

"את הכתר לראשי תענוד אך ורק הערבה. אכן, הערבה החבוטה והמרוטה, היא, ורק היא, היא זו שתענוד לראשי את הכתר" (עי' כו"א סיפורים נפלאים ד).

המעמד הנאדר יסתיים, והערבה, ליבה יתרונן מאושר ושמחה, 'הנה באו הימים הטובים, יכירו וידעו כל העולם את גדולתי ומעלתי'.

אך, לא, הערבה תסיים להניח את הכתר לראשו של מלך המשיח - ותשוב למקומה, בשולי ארמונו של מלך המשיח, בין תנור לכיריים...

"למה?" תזעק הערבה, "למה עשיתם לי כך?! תמיד זה כך", תמשיך הערבה ליילל, "אני מרגישה ניחוח של התחלה, שנה חדשה מוצלחת ופורייה ממשמשת ובאה, ה'גאלדינע נעכט' החורפיים כבר ממתינים לי בכליון עיניים. פריחת הקיץ קוראת לי לערוג כאיל. אין כמו התחלה חדשה ומרעננת.

התחלות רבות אני חווה בימי חיי, ישנן התחלות עמוקות יותר ועמוקות פחות, אך כולן התחלות שמחות ומלאות תקוה לעתיד טוב!

אבל, כיצד אקח כח מן ההתחלה הזו, אל ימי השיגרה הארוכים, המשמימים?

לימים בהם שוב אחזור למקומי הקרירה? כיצד אזכור בשלהי כסלו, או במעמקי אייר שאני יכולה להתחיל, ולהתחיל, ולהתחיל?!"

אך מלך המשיח לא יניח לה לתהות יתר על המידה, הוא יעטוף אותה באור אינסופי, "תביני, זה התפקיד שלך, זה המקום שלך, ודעי לך שרק אותך חובטים בגלל שאת הכי חשובה - כמו שאת, ועל שכמך את נושאת את נטל כל העולמות כולם".

"הבנת", ימשיך מלך המשיח, "את, הערבה, את יוצרת את הדבר העיקרי, את ממליכה את ה', במקום הכי נפלא, במקום שאת נחבטת על הקרקע".

הערבה תאזין בדריכות למוצא שפתיו, דיבוריו המנחמים יעטפו אותה כמגן רב עוצמה, ויעניקו לגווה השחוח עוז ותעצומות חדשות.

אך כהרף עין תיזכר כי הנה בעוד זמן לא קצר שוב תשוב למקומה העלוב והנחות, ואז כבר לא תחוש את דבריו הנעימים ואת עוצמתה וחשיבותה. ומבעד למסך דמעותיה תשמע שאלתה נוקבת, "אבל אחר כך אני לא מרגישה את מה שאתה אומר?"

"אכן כך", יהנהן המשיח בראשו, "אך האם יודעת את מה ההבדל בין נאמניי שמוסרים את נפשם וחייהם למעני, לבין שאר האתרוגים והלולבים -

הם מרגישים טוב מאוד עם עצמם - ויודעים על שפלותם. ואתם נאמניי, יודעים על גדלותכם העצומה - אך מרגישים שפלים ונדכאים.

והעיקר, זכור תזכרי כי אין זה ענינך האם את מרגישה טוב או לא, ומתי בדיוק תרגישי טוב, העסק שלך הוא לתקן את כל העולם, 'רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה'..."

אשרייך ערבה, שאת עולה על כולן. והראיה היא - שרק אותך שוב ושוב חובטים

כך גם עם אותה נשמה שחשה כמו הערבה החבוטה:

ישנה התחלה אחת מיוחדת, שהיא מנת חלקם של אלו שהקב"ה בחר בהם שיזכו להתקרב לאור האורות. תחילת ימי ההתקרבות. הם ימים של ביטול הבחירה כפשוטו, ההתבודדות מלאה ערגה וכיסופים טמירים. כל 'מקורב' יוכל להעיד על אותם ימים נפלאים, אך מאידך אומר כל 'מקורב' מי יתנני ירחי קדם, כיצד אוכל לחזור ולהתחבר לימים מתוקים אלו?

ר' שמואל שפירא, אשר תמצית חייו הייתה מסירות נפש וביטול כל כוחותיו והרגשותיו, גם הוא חווה את מסכת ההתקרבות הנפלאה הזו. והוא מצא את הדרך, כיצד להאיר מימי ההתחלה הנעלים - לימי החשכות, לימי מסירות הנפש:

בתחילת התקרבותו הוא התעלה להתפשטות הגשמיות ממש, אולם גם באותם ימים הכיר שעיקר העבודה אינה זו המוארת, אלא העיקר הוא המלחמה שלאחריה, המלחמה הנואשת אל מול היצר וחילותיו המבקש להפיל את האדם לשינה של שבעים שנה, היא היא העבודה האמיתית. וכה היה חוזר ואומר: "עיקר עבודת ה' היא - כשכל האור האינסופי נעלם, רק אז מתחילה העבודה האמיתית".

לא באור המתגלה נבנית המלכות, כי אם דווקא במקום שבו נדמה כי אין ולא כלום. ר' שמואל שפירא ידע זאת בבדידות מלחמתו החשוכה, והערבה החבוטה ידעה זאת בעודה נחבטת - שניהם, כל אחד במקומו, גילו כי דווקא שם, במקום שהאור נעלם, שם ממתין הכתר.

לכן זכתה הערבה, ורק היא, לענוד את הכתר לראשו של מלך המשיח - כי היא ידעה את הסוד הזה: החביטה עצמה היא ההכתרה, החשיכה עצמה היא האור, ודווקא הנחבט והנשכח - הוא זה שממליך.

זהו סוד דרכו של משיח - - -

More in this printout

View the whole printout