סליחה, עכשיו בונים
ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות משחזרים חשבון מופלא מתקופת המדבר. כך הופכת התשובה ממילים ומחשבות לבניית המשכן
יש ימים בלוח השנה היהודי שבהם הרחוב עצמו מחליף קצב. רק לפני שעות אחדות עמדנו בבית הכנסת עטופים בטלית, מכים על חטא ומבקשים סליחה. עסקנו בחרטה, בווידוי ובקבלה לעתיד.
ואז מגיע מוצאי יום הכיפורים, ובבת אחת הכול משתנה. בחצרות עם ישראל לא נשמעים קולות בנייה. מכאן גוררים קרשים, משם מגיעים עם חבילות סכך. אחד מודד דופן, השני מחפש בורג, השלישי כבר בדרך לקנות ארבעת המינים. בשכונות החרדיות, אלו ארבעה ימים שקשה לתאר למי שלא מכיר אותם: כולם מחזיקים משהו, סוחבים משהו, מתקנים משהו, רצים לאנשהו. אחרי ארבעים ימי תשובה ששיאם בתפילות יום הכיפורים, עם שלם מפשיל שרוולים.
ואולי אין זה מקרה: לפי חשבון מופלא שמביא הגר"א, כך ממש נראו ארבעת הימים שאחרי יום הכיפורים הראשון בהיסטוריה.
בונים
ארבעים יום עמד משה רבנו בהר סיני, התפלל וביקש רחמים לאחר השבר הנורא של חטא העגל. ביום הכיפורים הוא ירד, אוחז בידיו את הלוחות השניים, ומבשר לעם ישראל כי הברית עם הקב"ה לא נותקה. אבל למשה הייתה בשורה נוספת: בונים משכן.
לא בעוד חודש, לא בשוך ההתרגשות - אלא תכף ומייד. על הפסוק "ויקהל משה" מפרש רש"י: "למחרת יום הכיפורים, כשירד מן ההר". כבר בי"א בתשרי אסף משה את העם וציווה אותו על מלאכת המשכן.
אפשר כמעט לראות את המחנה מתעורר לחיים. זה מביא זהב, זו טווה אריגים, אחר חותך עצים. בעלי המלאכה מכינים כלים; אנשים באים והולכים, סוחבים חומרי גלם ומציעים את כישרונם. רק אתמול עמד העם כולו בצל חטא העגל, והיום הוא כבר עסוק עד מעל הראש בבניית בית להשראת השכינה.
המבחן האמיתי
כאן מתגלה יסוד עמוק במהותה של התשובה. נוטים לחשוב שתשובה פירושה בעיקר חרטה, ווידוי, קבלה לעתיד. כל אלה נחוצים, כמובן, ואי אפשר בלעדיהם. אבל התורה מלמדת שהמבחן האמיתי של התשובה מתחיל דווקא למחרת: לא רק מה הרגשנו ביום הכיפורים אלא מה אנחנו בונים אחריו.
עם ישראל לא נשאר לשבת מול שברי האתמול. ברגע שניתנה המחילה, הוא קם ומתחיל לבנות. את הזהב שממנו נעשה העגל החליף הזהב שניתן למשכן; את ההתלהבות שהופנתה למקום הלא נכון החליף פרץ של נדיבות ועשייה שהופנה לבניית בית לה'.
לכן, מבאר הגר"א, לא נקבע חג הסוכות בחודש ניסן, אף שענני הכבוד הקיפו את בני ישראל כבר בצאתם ממצרים. אלא שאותם עננים הסתלקו בעקבות חטא העגל, והסוכה שאנו בונים היא זכר לענני הכבוד שחזרו להקיף את המחנה עם תחילת מלאכת המשכן כדעת רבי אליעזר, שלפיה הסוכות הן "ענני כבוד" (סוכה יא, ע"ב).
בביאורו לשיר השירים (א, ד, ד"ה "הביאני המלך חדריו") מביא הגר"א חשבון מדוקדק: בי"א בתשרי נצטוו ישראל על המשכן; בי"ב ובי"ג הביאו את נדבותיהם; בי"ד קיבלו בעלי המלאכה את החומרים במניין ובמשקל; ובט"ו בתשרי החלה המלאכה בפועל. באותו יום חזרו ענני הכבוד שנסתלקו בעקבות חטא העגל - ולזכר אותה חזרה; נקבע חג הסוכות בט"ו בתשרי.
מאז, בכל שנה, אנחנו משחזרים את אותו מהלך. מצד הדין אפשר להכין את הסוכה מראש, אבל מנהג ישראל להתחיל בבנייתה דווקא במוצאי יום הכיפורים (רמ"א, אורח חיים תרכ"ד, ה). כשם שבני ישראל ניגשו מייד לאחר הכפרה לבניית משכן ה', מקום השראת השכינה, כך אנו ניגשים מייד לבניית סוכה, שהיא צילא דמהימנותא.
יום הכיפורים מלמד שאפשר לתקן את העבר. חג הסוכות מלמד שלא די בכך: אחרי שביקשנו סליחה, צריך לבנות משהו חדש. שנה אחר שנה חוזר הרחוב היהודי אל אותו רגע במדבר, בו גילה עם ישראל שגם אחרי נפילה גדולה, לא נשארים לשבת ליד השברים. קמים. אוספים את הקרשים. מתחילים לבנות.
בנוגע ליהודים
סוד חיי הנצח
אנחנו, היהודים, העסקנו את מארק טווין יותר מפעם אחת. אפילו הטרדנו אותו. לא מאמינים? אז כדאי שתקראו את התובנות שלו בענייננו, הוא סיכם אותן במאמר שנקרא 'בנוגע ליהודים'. וכך הוא כותב:
"המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבה, וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחוכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח?"
למען האמת, ההתעקשות שלנו שלא להיעלם מעל במת ההיסטוריה הטרידה לא רק אותו, היא הטרידה את מיטב המוחות אלא שאף אחד לא הצליח באמת לפצח את סוד חיי הנצח שלנו. אז אולי עכשיו הגיע הזמן לעשות את זה. למה עכשיו? כי חג הסוכות הוא החג הכי מתאים לכך.
לאום וערכים
פסח, שבועות וסוכות הם שלושת הרגלים, הלוז של חגי ישראל. הם מחוברים יחד מפני שהם טומנים בתוכם את סוד הנצחיות של עם ישראל.
הנה ההסבר: כדי שקבוצה של אנשים תהפוך לעם, היא צריכה שני דברים - לאום משותף וערכים משותפים. על זה מופקדים שני הרגלים הראשונים.
בחג הפסח, ביציאת מצרים, נוסד העם העברי. זה הובהר לכולם במהלך עשר המכות: המצרים חוטפים והיהודים לא. ההפרדה הזאת ליבתה את תחושת השייכות והנבדלות בעבדים העבריים, והם יצאו ממצרים.
עכשיו צריך עוד דבר אחד כדי להפוך לאומה אמיתית: ערכים משותפים. זה קרה במעמד הר סיני, בחג השבועות. בחג מתן תורה קיבלנו את הצו המוסרי שלנו והפכנו לאומה של ממש. גם לאום משותף וגם תורה אלוקית שמחברת אותנו. או כפי שניסח רבנו סעדיה גאון: "לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה".
המחיר
אלא שאם אנחנו כבר עם של ממש, בשביל מה צריך את חג הסוכות? זה בדיוק כדי לענות למארק טווין. אין ספק, לאומיות וערכים משותפים הופכים קבוצה לעם. השאלה היא, כמה זמן תשרוד האומה הזאת? חג הסוכות הוא החג שיקבע את תוחלת החיים הלאומית שלנו.
כדי שאומה תשרוד בג'ונגל העמים, היא צריכה לשמר את אמת המידה הערכית שלה, את המוסר שלה, את המייחד אותה. הערכיות הלאומית היא הנשמה של העם. אלא שכדי לשמר אותה צריך לשלם - לפעמים קצת ולפעמים הרבה.
כדי לשמר את היהדות נדרש היהודי לשלם מחיר. הוא נדרש לוותר לעיתים על הנוחות, על המאוויים והרצונות; הוא צריך לכבוש את יצרו ולהיצמד לרצון ה'. כל עוד הוא יהיה מוכן לשלם עבור האמת היהודית - היא תישמר, והעם היהודי ימשיך להתקיים. לעומת זאת, ברגע שהוא יחליט שהמחיר גבוה מדי, יתחיל תהליך ההתפרקות של האומה היהודית (ויהדות ארצות הברית תוכיח).
הסוכה
חג הסוכות ממוקם אחרי חג השבועות, כדי ללמד שלאומיות ותורה לא מספיקות. כדי להפוך לעם נצחי, לא די בתורה - צריך גם נכונות לשלם, ואת זה הסוכה מלמדת.
כשיהודי יוצא לסוכה הוא מכריז שהוא ממשיך לקיים את מצוות התורה לא רק מתוך שפע, אלא גם מתוך מחסור, לא רק בדירת קבע, אלא אפילו בדירת ארעי. הוא עושה זאת כדי להראות שהוא נאמן לתורה בכל מחיר.
זו הסיבה שדווקא הסוכה היא המצווה היחידה שאנחנו מקשטים. הקישוטים מוכיחים שלא רק שאנחנו מוכנים לצאת מהבית ולשלם את מחיר האמונה, אנחנו גם עושים את זה בשמחה. עובדה: אנחנו לא יוצאים לסוכה מחוסר ברירה - אנחנו מקשטים אותה.
עכשיו ברור לגמרי למה ישנם יהודים שגם אם אינם מקיימים את כל המצוות, על הסוכה הם לא מוותרים. הם לא מוותרים כדי שנצחיות העם היהודי לא תישחק, וכדי שהשאלה של מארק טווין תמשיך להדהד בחלל ההיסטוריה - עד לחג הסוכות הבא.
נקודת מבט
דיסוננס על צרימה תודעתית
תיאוריית הדיסוננס הקוגנטיבי פותחה על ידי הפסיכולוג היהודי, ליאון פסטינגר. על פיה, טמון באדם רצון פנימי להיות אמיתי עם עצמו. קוראים לזה אצלנו, פיו וליבו שווים.
כשאדם חווה סתירה בין דעותיו למעשיו, בין העמדה שלו להתנהגות שלו, הוא מנסה ליישב את הסתירה.
יש לו שתי אפשרויות לכך: או שהוא משנה את ההתנהגות שלו, או, במקרה הפחות טוב, הוא יוצר רציונליזציה, כלומר, צידוק להתנהגות הנוגדת את התפיסה או האמונה שלו. במילים אחרות, הוא משנה את הערכים שלו, כדי שיתאימו להתנהגות שלו.
זו הסיבה שמעשנים נוטים לומר שהעישון לא באמת מזיק. שבזבזנים מנפנפים בטיעון, "זו השקעה שתחסוך לי כסף בטווח הארוך". הדיסוננס הקוגניטיבי הוא כלי שהקב"ה טבע בנו כדי לעצב את המוסריות והמצפון שלנו. ילד שחונך לתפיסה מוסרית כלשהי, כשיעמוד בפני פיתוי לעשות משהו הנוגד את האמונה שלו, יחוש אי נוחות. וכדי לא להגיע למצוקה של דיסוננס קוגניטיבי, בדרך כלל הוא יתאים את ההתנהגות שלו לאמונה שלו.
יותר זה פחות
חלק מהנסיינים קיבלו סכום קטן, כדי לשקר. חלקם קיבלו תשלום גבוה. בעוד אלו שלא קיבלו כסף או אלו שקיבלו סכום קטן חוו צרימה תודעתית, ובאמת נאלצו לשכנע את עצמם שאולי הניסוי כן היה מעניין, אלו שקיבלו יותר כסף, לא חשו תחושה לא נעימה ולא שינו כלל את דעתם.
הכסף שהם קיבלו היווה הצדקה מספקת לחוות קונפליקט פנימי מבלי לנסות ליישב אותו. אומנם אני חושב שהניסוי היה משעמם, אבל בשביל הרבה כסף, אני מרגיש טוב גם לשקר.
"השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים טז, יט). זה לא אומר רק ש'שווה' לסלף משפט עבור בצע כסף. אלא, הכסף באמת מעוור את העיניים ואת החשיבה, ומשכנע שזהו הדבר הנכון, כשהוא לא.
ילד שיודע שהוא צריך לסדר את החדר, והוא לא מסדר, חווה קונפליקט שאמור לשכנע אותו לסדר את החדר (גם אם זה לא יארך כמה שנים, בסוף זה יקרה). אבל אם אתם מציעים לו גמול או איום בתמורה לסידור החדר...
התשלום ו/או האיום מבטלים את הדיסוננס הקוגניטיבי. הילד אומר לעצמו, "אם אני מקבל עונש על ההתנהגות הלא טובה, אני בסדר. הרי שילמתי עליה".
מיזוג
לדעת רבי אליעזר, הסוכה היא זכר לענני כבוד. לדעת רבי עקיבא המצווה זכר לסוכות ממש, שבנו בני ישראל במדבר (סוכה יא, ע"ב). אלא שלדעת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, לא בטוח שזו ממש מחלוקת. אפשר וכל 'זכר' הוא לחלק אחר מהעם.
אלו הנמצאים בתוך 'ענני כבוד', כלומר, שקועים בחייהם בעולם הרוחני, צריכים לזכור דווקא את הסוכות ממש. ואלו ששקועים בסוכות ממש, כלומר, בחיי העולם הזה, צריכים לזכור דווקא את ענני הכבוד הרוחניים. מצוות הסוכה מלמדת אותנו למזג את הרוח בחומר, ולאזן את הצרימה בחיי העולם הזה.
אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, אחרי שהמלכנו את הקב"ה וחזרנו בתשובה, סוכות הוא ה'למעשה'. חג הסוכות בא לומר, בואו נראה כיצד עם ישראל מכניס את הקב"ה לחיי המעשה. עמדותיהם.
כאן הוא המבחן האמיתי; האם אנחנו משנים את היהדות לפי חיי היומיום, או מתעלים ומתאימים את החיים לאמונה.
דווקא בחג האסיף, דווקא כשהאדם מדושן עם תבואתו... מעצב הוא את אורחות חייו לפי התורה הקדושה.
מה כסף עושה?
ומה אם תבטיחו גמולים על התנהגות טובה, או תאיימו אם לא יעשו מה שהם צריכים לעשות?
פסטינגר ביקש מאנשים להשתתף בניסוי משעמם (סיבוב ידיות). כל נסיין היה צריך לשכנע את הנסיין שאחריו, שהניסוי היה מעניין. כיוון שהניסוי באמת היה משעמם, הנסיין חווה סתירה בין התפיסה שלו (היה משעמם) לבין ההתנהגות שהוא התבקש לבצע (לומר שהיה מעניין).
פסטינגר רצה לעודד את הנסיינים לבצע את מה שביקשו מהם. לכן הוא הציע תשלום עבור השכנוע. הכסף כמובן היה משכנע מאוד. ואכן, הנסיינים שיקרו לבאים אחריהם. הם אמרו שהניסוי היה מעניין מאוד.
זה שאנשים מוכנים לעשות דברים נגד עמדותיהם תמורת כסף, זה לא חדש. מה שכן הפתיע, זה שהכסף מפריע גם לתהליך של ה'דיסוננס הקוגנטיבי' המעצב את המצפון שלנו.
הנסיינים כבר השתכנעו לשקר. הם גם שיקרו. אבל אם המערכת שלהם עדיין עובדת, הם אמורים לחוש דיסוננס קשה. הדרך היחידה עכשיו, בדיעבד, לאזן את הצרימה הזו, היא לשכנע את עצמם, שהניסוי היה מעניין (דווקא נחמד לסובב כמה ידיות... קצת כושר).
המילה האחרונה
עם בכסף אפשר לשחד גם שונא בצע (האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע)
מתוך הפרשה
"באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג).
מדוע דווקא כאשר היבול נאסף והבית מתמלא בכל טוב, מצטווה האדם לעזוב את ביתו המוגן ולעבור לדירת עראי?
הרשב"ם מסביר שזהו בדיוק טעמה של המצווה. בשעת האסיף האדם מביט במחסנים המלאים ועלול לחשוב: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". התורה מוציאה אותו מן הבית אל הסוכה הרעועה, כדי שיזכור את ארבעים שנות המדבר, שבהן התקיים עם ישראל ללא אדמה, בית או יבול משלו. הסוכה אינה באה להשבית את שמחת ההצלחה, אלא לטהר אותה: ליהנות ממה שהשגנו, בלי לשכוח שהכול מתנת הבורא יתברך (רשב"ם, ויקרא כג, מג).
"ולקחתם לכם... פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג, מ).
מה הרעיון בחיבורם של ארבעה צמחים שונים כל כך לאגודה אחת?
המדרש רואה בארבעת המינים ארבעה טיפוסים בעם ישראל. באתרוג יש טעם וריח - תורה ומעשים טובים; בלולב טעם בלי ריח; בהדס ריח בלי טעם; ובערבה לא טעם ולא ריח. לכאורה, היה ראוי לבחור רק באתרוג המושלם, אך הקב"ה מצווה לאגוד את כולם. המסר איננו שההבדלים אינם חשובים, אלא שאף אחד אינו שלם לבדו. התורה, המעשה הטוב, הכישרון והפשטות זקוקים זה לזה. רק כאשר כולם "אגודה אחת", אומר המדרש, הם מכפרים אלו על אלו (ויקרא רבה ל, יב).
חג הסוכות קשור באופן עמוק למים, ואף נאמר על מי שלא יעלה לחג: "ולא עליהם יהיה הגשם" (זכריה יד, יז).
מדוע אפוא חז"ל אומרים שגשם היורד במהלך החג הוא 'סימן קללה'?
הגשם הוא ברכה גדולה אך ברכה המגיעה בזמן הלא נכון עלולה להזיק. המשנה (סוכה ב, ט) ממשילה זאת לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ורבו שופך את הקיתון בפניו, כאומר: איני חפץ כעת בשימושך. במשך שבעה ימים אנחנו מבקשים לשבת לפני הקב"ה בסוכה; רק לאחר שסיימנו, בשמיני עצרת, מתחילים להזכיר את הגשם.
בדומה לכך, את הגשמים מבקשים רק בחלוף 15 יום מסיום חג הסוכות, כדי לתת ביד עולי הרגל שהות לשוב לבתיהם בטרם יתחילו הממטרים. חג הסוכות מלמד שלא די לבקש דברים טובים - יש לדעת גם מתי הם טובים. (מתוך התוכנית 3 מתוך הפרשה עם הרב ישי וליס)
תורת הבית
עראי שהוא בניין סוד השלום האמיתי בסוכה
חג הסוכות הקדוש הבא עלינו לטובה, מביא עימו אור מיוחד של שמחה ואחדות. אנו מתבוננים בבמהותה של המצווה, מגלים כי אין מושג בעולם המסמל את השלום בתוך הבית יותר מאשר צילא דמהימנותא - הסוכה הקדושה. הסוכה כולה היא שיעור נפלא במידות טובות ובהשכנת שלום ורעות בין אדם לרעייתו ולבני ביתו.
יסוד השפלות
ההלכה קובעת כי הסוכה נקראת על שם הסכך ולא על שם הדפנות, כפי שנאמר: "חג סוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגורנך ומיקביך" (דברים טז, יג), ומכאן למדו חז"ל שהסכך צריך להיות עשוי מפסולת גורן ויקב. עובדה זו מלמדת אותנו רעיון מיוחד לחיי הנישואין: רק כאשר האדם פוסל את גאוותו ומרגיש את עצמו בענווה יתרה, הדבר הוא, כביכול כפסולת גורן ויקב, הוא מסוגל להנהיג את ביתו בדרך התורה.
הרי רק לפני ימים מועטים עמדנו ביום הקדוש ואמרנו בתפילה: "אלוקיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי". הסכך הוא למעשה ראשי התיבות של סיכום כיפורים. זהו המבחן המעשי של יום הכיפורים - האם זכינו למידת הענווה?
כאשר בעל הבית זוכה לעמוד כסכך, להגן ולסוכך על כל בני המשפחה מלמעלה, ובד בבד להרגיש עניו ושפל, כך שכל מה שיש לו הוא רק מתנת שמיים, לצורך שליחותו בעולם ובניית הבית שלו, אז שורה הברכה במעונו.
עמוד השדרה של הבית היהודי
השילוב הנדרש בין רוחניות לענווה בא לידי ביטוי מופלא בארבעת המינים. הנה, עולה השאלה הידועה: מדוע מברכים דווקא "על נטילת לולב" ולא על האתרוג, שהרי האתרוג משובח ממנו ויש בו גם טעם וגם ריח? ביאור הדבר הוא, שהריח מסמל את מידת הגאווה, שכן אדם גאוותן מריח ומורגש למרחוק עוד בטרם הכירוהו, ואילו הטעם מסמל את עמלה של תורה, אותו טועם הלומד בינו לבין קונו בהצנע לכת, בעמל ובשקט.
ארבעת המינים מייצגים טיפוסים שונים: הערבה חסרה טעם וריח - אין בה תורה אך גם אין בה גאווה. ההדס בעל ריח ונטול טעם מציג גאווה ללא תורה. האתרוג מחזיק טעם וריח יחדיו תורה המשולבת בגאווה. אולם הלולב, לו יש טעם אך אין לו ריח - הוא מייצג את התורה המלווה בענווה מוחלטת.
הלולב נמשל לעמוד השדרה של האדם (ויקרא רבה ל, יד), והוא עמוד השדרה הרוחני של הבית. כאשר אבי המשפחה מחזיק בתורה ובערכים, ומתנהג גם במידת השפלות והוויתור, הוא משמש כעמוד שדרה יציב ואיתן של הבית. אל אבא כזה, הניחן בענווה, יכולים כולם להתחבר באהבה - ההדסים, הערבות והאתרוג יחדיו. מכוח הענווה הזו הוא נעשה המרומם והמשפיע ביותר, וזוכה להשכין שלום ואחווה תחת צילה של הסוכה.
תורת הנפש
סטטוס קוו על שינויים בחיים ויציאה מאזור הנוחות
'הטיית הסטטוס קוו' או 'עקרון המאמץ המינימלי', מראה כי אנו נוטים לבחור במוכר, בנוח ובטוח כדי לחסוך באנרגיה מנטלית.
אלא שהפסיכולוגיה של האושר וההגשמה העצמית מגלה תובנה הפוכה: תחושת משמעות וסיפוק בר קיימא אינם נובעים מרגיעה פסיבית, אלא דווקא מהתמודדות עם אתגרים, וממאמץ המכוון לעבר מטרה בעלת ערך.
אכן, האדם מטבעו אוהב נוחות. הוא אוהב בית נעים, מיטה נוחה, אוכל טוב, ושגרה מוכרת. הוא מעדיף בדרך כלל את הדרך הקלה על פני הדרך הקשה, את המוכר על פני הבלתי ידוע ואת מה שאינו דורש מאמץ על פני מה שמחייב עמל ויגיעה.
למרות כל זאת, אין בני האדם שווים ביחסם לנוחות. יש אנשים שהנוחות תופסת אצלם מקום מרכזי מאוד בחיים, ולעומתם אנשים שהנוחות פחות מובילה אותם.
האם התנהגותם של אלו שמוותרים על נוחות, מגלה עומק על נבכי האנשים שמקדשים את הנוחות? מתברר שכן. אם נתבונן נראה, כי כל אחד מאיתנו מוכן לוותר על נוחות מסוימת למען משהו שחשוב לו. הורה מוותר על שינה למען ילדו, אדם נוסע דרך ארוכה כדי לעזור לחבר, פועל עובד קשה כדי לפרנס את משפחתו, ותלמיד מוותר על בילוי כדי ללמוד.
בשביל מה?
אלא השאלה איננה אפוא האם אנו מוכנים לוותר על נוחות, אלא למען מה אנחנו מוכנים לוותר עליה.
אכן תחושת הנוחות מועילה לחיים. היא הופכת אותם ל... נוחים יותר, כדי שנהיה פנויים לדברים החשובים באמת. הבעיה מתחילה כאשר הנוחות מפסיקה להיות אמצעי, והופכת להיות המנוע המוביל של החיים. כאשר כמעט כל החלטה שלנו נבחנת לפי מידת ורמת הנוחות שלה, אז עלול להיווצר מצב בו האדם אינו בוחר את חייו על פי ערכיו, אלא הנוחות בוחרת עבורו את ערכיו.
מקרות לדפנות
במשך כל השנה האדם משקיע מאמצים רבים בבניית דירת קבע. הוא בונה בית, מרהט אותו, מגן עליו ומנסה להפוך אותו למקום שבו יוכל לחיות בנוחות ובביטחון. בחג הסוכות התורה מצווה: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".
הסוכה אינה המקום הנוח ביותר. היא חשופה יותר, קטנה יותר, רעועה יותר. ובכל זאת, דווקא בה אנחנו מצווים לשבת ולשמוח. ללמדנו, לא הנוחות מובילה. היא רק כלי עזר לחיים עצמם. הסוכה מלמדת את האדם שהוא מסוגל לצאת מן המקום הנוח והמוכר שלו. הוא יושב בסוכה, אוכל בה, מארח בה, ומזכיר לעצמו, בגופו ולא רק בשכלו: אני מסוגל לחיות גם כאשר לא הכול מותאם לנוחות שלי. אולי משום כך דווקא סוכות הוא "זמן שמחתנו" כי אנו שמחים על הקניין הרוחני הזה.
'אנשי אמת' לא שואלים את עצמם "האם זה נוח לי?" אלא, "האם זה נכון?" הם אינם מתעלמים מן הקושי, אך הקושי אינו מנהל אותם. כאשר הם מאמינים שמשהו ראוי ונכון, שאלת הנוחות הופכת לשאלה משנית. הם יתאמצו רגלית למניין מרוחק, ישכימו קום ביום חורפי ללימוד תורה, ירתמו לעזור לרעיה בשעת דוחקה, גם בשעות לא נוחות.
האדם אינו נמדד כאשר הכול נוח לו. הוא נמדד גם ובעיקר, לפי הדברים שלמענם הוא מוכן להיות לא בנוח.
חג הסוכות מזמין אותנו לצאת לכמה ימים מאזור הנוחות, ולוודא שהנוחות אינה מנהלת אותנו.
התמודדות יהודית
מכונת השמחה מה מייצר שמחה?
מה עשוי להוביל אותנו לעצב? התשובה היא, מידות רעות. בעל המידות הטובות הוא אדם שמח. בעל המידות הרעות הוא אדם עצוב.
אנשים אינם מבינים זאת, מפני שנראה שבעל המידות הרעות, ההוא שצועק, מתנשא ודורס אחרים חי טוב, שהרי רצונו מתמלא ואנשים משתדלים כל העת לרצות אותו, אבל כל בר דעת מבין שזה רק כלפי חוץ.
כלפי פנים אנשים מפתחים כלפיו דחייה, וברגע הראשון שיוכלו הם ינהגו כלפיו כפי שהוא נהג כלפיהם. ולא זו הסיבה המרכזית לכך שבעל מידות רעות הוא אדם עצוב.
להסתכל לאחור
אם אני הולך ברחוב ולפתע אני עצוב, עליי להתבונן לאחור, על מה שעברתי בשעות האחרונות, שם נמצא סוד העצב הפתאומי. הוא תמיד יהיה קשור למידות בכלל, ולשלושת אלו שמוציאין את האדם מן העולם, בפרט.
אם ניטול את הקנאה כמשל, כשנתבונן לאחור, ניזכר בידיד שפגשנו לפני שעה קלה, וסיפר לנו על הצלחותיו. שמחנו איתו באותו רגע, והפרגון היה אמיתי מפני שהוא ידיד שלנו ואנו באמת אנשים טובים ולא צרי עין. זמן קצר אחר כך חשנו עצב, ומכיוון שאיננו קנאים, לא שייכנו את העצב למפגש.
קנאה 'לא לגיטימית' היא קנאה במסגרתה גיליתי שחברי מצליח וזה מצער אותי. קנאה כביכול 'לגיטימית' היא כזו שאני באמת שמח בשמחתו, אני רק רוצה גם. לא במקומו, כמותו.
אומן בבעלי אומנותו
הסנדלר יקנא בהצלחת הסנדלר, ואיש הנדל"ן בעמית שזכה במכרז גדול. הסנדלר לא יקנא בנדל"ניסט, זו קנאה מצחיקה, לא קשורה, לא לגיטימית.
חז"ל גילו לנו, שכאשר כשיבוא משיח יקרו שבעה דברים, ביניהם: אליהו מבשר את הגאולה, משיח בן יוסף בא ונהרג, בן דוד גואל, קיבוץ עם ישראל מכל העולם לארץ ישראל, ובנוסף - הקב"ה מביא את היצר הרע ושוחטו.
כשאין יצר הרע אין מידות רעות. וממילא, אם עד היום כל רכב חדש בחניית הבניין שלי עשה לי רע, מהיום הוא עושה לי טוב. אני נכנס הביתה כל יום בריצה ומבשר למשפחה שעוד שכן קנה רכב חדש ועוד אחד... עד שאני מודיע לה שכולם ב"ה קנו, איזה אושר!
מידות טובות הן מכונת השמחה, הן מייצרות אושר.
שכבות של נצח
הפרחים שבגינה המלכותית
ארמון הפאר של מלכי יהודה האחרונים ב'רמת רחלי' בירושלים נבנו מאבני גיר משוחים בגוון אדום, והיו מקורים בעצי ארזים. מתוך החדרים היו יציאות למרפסות, בעמדת תצפית מרהיבה.
את פתחי הארמון קישטו אבני כותרת מיוחדות המכונות 'תימורות', כותרות אלו ידועות רק ממבני פאר בארץ ישראל. צורתן מופיעה על מטבעות החמישה שקלים של ימינו. ייתכן כי על ארמון זה התנבא ירמיהו הנביא ואמר (ירמיה כב, יד) "בית מידות... וספון בארז ומשוח בששר (= גוון אדום)". ארמון זה היה מוקף חומת מגן מבוצרת, ואף היה מצויד במנהרת סתרים למילוט.
יושביו בעת חורבן בית המקדש נבוכדנצר, הוגלו מתוכו בבלה. השליטים הבבליים חמדו את ארמון הפאר, והפחווה (רשות מושלת) המקומית התמקמה בארמון, וממנו שלטה על אזור ירושלים. אך לא לזמן ממושך. עם הכיבוש הפרסי, הגיע הארמון לגלגולו השלישי. הפחה הפרסי התיישב בארמון, והקים בו את מרכז השלטון מטעם הממלכה. בארמון התגלו טביעות רבות עם הכיתוב "יהד" - שמה של מדינת 'יהודה' בהגייה פרסית.
בשלב זה, יושבי הארמון השקיעו רבות בטיפוחו, ונוסף לו גן מלכותי עם עצי נוי ועצי פרי, מוקף בתעלות השקיה, יחד עם מערכת בריכות וצינורות נוי. גן זה הינו הגן היחיד שהתגלה בכל ארצות הסביבה מהתקופה הקדומה, ואשר השתרע על שטח של חמישה דונמים.
התגלית
לפני כשני עשורים, משלחת ארכיאולוגית בראשות ע. ליפשיץ, החלה לחקור ביסודיות את הארמון. מסקרן היה לחשוף אלו עצים ופרחים גדלו בגן המלכותי. למקום הובאו מומחי פלינולוגיה מיוחדים, המתמחים בחקר שאריות של אבקות פרחים מהעבר. אלו נטלו שברים מתוך שכבות הטיח שבבריכות המים, בכדי למצוא את עקבותיהם של הפרחים והעצים שגדלו בפרדס המלכותי. ההנחה הייתה כי מאחר ובמשך השנים התעלות טויחו מספר פעמים, הרי שאם פעם אחת נעשה הטיח בימי ניסן, אזי כאשר הטיח רטוב אמורים להילכד בתוכו פירורים מזעריים של אבקני פרחים.
ואכן, המאמצים נשאו פרי, תרתי משמע. בשנת תשע"ב הבדיקות הראו כי בפרדס המלכותי גדלו עצי פרי רבים, לצד עצי נוי. בגן התגלו שאריות של עצי שבעת המינים כמו גפן, תאנה וזית, וכן עצים שאינם גדלים בארצנו, כמו אגוז מלך וארז הלבנון, שצמחו לתפארה בגן המלכותי. אפילו שושני מים צפו במים הזכים של בריכות הנוי.
אך הממצא המרגש ביותר היה, כאשר גילו כי בגן המלכותי התנוססו לתפארה עצי אתרוג רבים! התגלו לראשונה שרידים של עץ אתרוג שגדל בימי הנביאים בסמוך לירושלים, כשישנה סבירות גבוהה כי הללו אף בירכו עליו בחג הסוכות! כשליש מהאבקנים ששרדו ונבדקו היו של פרחי האתרוג.
בכך לא תם הפלא. הבדיקות בגן המלכותי הראו כי במתחם הגן אף עמדו עצי ערבות, גם הם באחוזים ניכרים, וכאילו לא די בכך, הבדיקות אף הוסיפו לגלות כי לצד עצי האתרוג עמדו שיחי הדס! כלומר, הפרדס המלכותי, עם כל פארו והדרו, שימש אף כבית גידול לארבעת המינים, לצורך קיום מצוות ארבעת המינים בהידור. זהו התיעוד הישיר העתיק ביותר בהיסטוריה על גידולו של האתרוג בארץ ישראל, לצד עצי הדס וערבה.
מציאתם של ארבעת המינים בגינה המטופחת והמושקעת ביותר בארץ יהודה בתקופה ההיא, מלמדת כמה חיבה רכשו יהודי ירושלים לקיום המצוות ומצוות ארבעת המינים בפרט. וכמנהגם של אנשי ירושלים בימי רבי מאיר, שהיו כורכים את המינים בגימוניות של זהב (סוכה ג, ח), ואף היו מסתובבים עימם במשך כל שעות היום (תוספתא שם).
בעל העגלה של העולם הבא
באחד הימים הגיע אל הרבי יהודי, שהלווה לו סכום כסף עצום. האיש, שהרגיש כי ימיו ספורים, ביקש מהרבי בתחנונים: "אני מוכן למחול לרבי על כל החוב, בתנאי שהרבי יבטיח לעשות לי טובה בעולם העליון".
הרבי חייך את חיוכו האצילי, והשיב: "וכי מהיכן לי לדעת מה יהיה מעמדי בעולם הבא? כאן, בעולם הזה, אני רבי. שם, מי יודע, אולי אהיה רק בעל עגלה פשוט. אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך: אם אהיה בעל עגלה ואסע בדרכים, ואראה אותך הולך ברגל - לא אשאיר אותך מאחור. אעצור מייד, ואקח אותך איתי בעגלתי..."
הניצוץ היהודי
טומבללייקה בסוכה
בבניין ישן בקריית מוצקין, בין דפנותיה של סוכה צנועה, החל להתנגן לפני עשרות שנים מנגינת שיר עם רוסי. זהו סיפורו הבלתי יאומן של נער שגדל בליבה של חיפה האדומה, חונך על ברכי הסוציאליזם והבוז לדת, ומצא את עצמו במסע מטלטל | מחיל האוויר לחברת החשמל, חתונה שהתרוקנה מאורחים, תעודת רבנות ברגע האחרון, עד לקהילה בעיר החרדית ביותר | סיפורו האישי של הרב שמואל קאופמן
לרוב בני האדם יש תאריך יום הולדת עברי אחד. אני חוגג מדי שנה שני ימי הולדת. הראשון חל בתמוז, בו נעשיתי השנה בן 52, ואת יום ההולדת השני אני חוגג בניסן, שם אני הרבה יותר צעיר ורענן - רק בן 31. בתעודת הלידה הרשמית נולדתי בבית החולים רמב"ם בחיפה, ואת תעודת הלידה השנייה קיבלתי בסמינר ערכים, שנערך בגבעת וושינגטון לפני 31 שנה...
נולדתי באמצע שנות השבעים, ב'חיפה האדומה', עיר הפועלים הקומוניניסטית. אבי היה ניצול שואה, מבוגרי מחנה הריכוז טרנסטניסטריה, והיה ממקימי חברת החשמל בחיפה. אימי ז"ל הייתה מעולי מצרים בשנות ה-50, שעברה את 'כור ההיתוך הישראלי' באחד הקיבוצים ליד בית שאן, שם נגזלה ממנה מסורת אבותיה, כמו מעולים רבים אז.
שבת טיפוסית בבית הוריי הייתה בשבילי בעיקר, הליכה לפעולה בתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. בשבת בבוקר אבא היה חוזר ממשמרת לילה בתחנת הכוח, עם חומוס ופיתות חמות שנקנו בוואדי אצל הערבים.
לאורך ימים טובים וארוכים, שהתגורר אז בבניין בקריית מוצקין, אליו עברנו בתחילת שנות ה-80.
שנים רבות לא הבנתי איזה עונג יום טוב היה לרב שהזמין אותנו לסוכתו לנגן 'טומבללייקה', ו'לבלבו אגס וגם תפוח' (שירי עם רוסיים, שעד היום אני זוכר את התווים שלהם...) בחול המועד סוכות.
במבט לאחור אני חושב, שהרב ראה את הניצוץ היהודי שבנו, שהיה מכוסה בשנות אבק. ניצוץ שאנחנו עוד לא ראינו...
הפרזיטים
בתור חניך תנועת נוער, הכרתי מעט מאוד מהיהדות, מלבד שיעורי התנ"ך המשעממים בבית הספר. עליתי לתורה בבר המצווה, והנחתי תפילין באופן חד פעמי. לא שמרנו שבת ולא כשרות, וגם לא את יום הכיפורים.
במסגרות הלימוד חונכתי לשנוא את הפרזיטים שיושבים על תקציבי המדינה ולא משרתים בצבא. החרדים נראו לי משם חשוכים ופרימיטיביים, שחיים על פי תרבות ישנה שאבד עליה הכלח מזמן, ואפילו לא סקרנה אותי.
את לימודי התיכון למדתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר ומשם התגייסתי לשירות צבאי בלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר. ומשם העתיד היה נראה מבטיח; משרה בחברת אינטל, שחיזרה אז אחרי יוצאי חיל האוויר, או בתור בן של... בחברת חשמל.
שיבושים
הכרתי אז את רעייתי לעתיד למטרת נישואין. אלא שהיא הייתה מבית דתי. היה קשה לגשר על הפערים הדתיים בינינו, ודווקא כשחשבתי שהעניינים מסתדרים, והיא 'עוברת לצד שלנו', נוצר המשבר. היא לא הייתה מוכנה לוותר על העקרונות שלה. כדי לשמח אותה, אמרתי "תראי, דתי אני לעולם לא אהיה. אבל אם ישמח אותך שאלך ללמוד תורה לכמה ימים, אני מוכן".
אמרתי, ועשיתי. הימים היו ימי חודש ניסן, והיינו אמורים לקבל בחיל האוויר את ה'דממה' חופשה לקראת פסח, בה תכננתי למצוא ישיבה שתסכים לקבל אותי לכמה ימים. לאחר חיפושים קצרים הבנתי שאת מבוקשי לא אמצא, והתוכנית תרד לטמיון. לא ידעתי ש'במקרה' כל הישיבות נמצאות כעת בחופשת 'בין הזמנים'...
קצת לפני שהתייאשתי מהתוכנית, נתקלתי פתאום בכניסה לבניין ברב גפני, הרב מהסוכה. סיפרתי לו על רצוני ללמוד קצת תורה כמה ימים, ושלצערי כל הישיבות סגורות, ואם יש לי איזה רעיון. נראה לי שהוא צבט את עצמו לראות שהוא לא חולם... הוא התעשת במהירות ואמר לי: "תן לי לבדוק, אולי יש לי משהו בשבילך"...
לאחר זמן קצר הוא חזר אליי עם מספר טלפון של ארגון ערכים. "לך לשם", אמר הרב, "זה כמו ישיבה, בדיוק בשבילך". שובצתי על ידי מארגני הסמינר לסמינר משפחות אקדמאיות בגבעת וושינגטון.
הסמינר
היה זה חול המועד פסח תשנ"ח. הגעתי לשם לבד, ובדקות הראשונות היה לי 'שחור בעיניים', תרתי משמע. המון שחורים בחליפות ואפילו כמה שהיו עם גלגל על הראש (לימים ייקרא שטריימל), כמעט ושכנעו אותי לעשות אחורה פנה, לוותר על דמי הקדימה ששילמתי, ולוותר על התענוג המפוקפק.
לא יודע למה, אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס, והחלטתי לחזור בסוף היום... כמובן שסוף היום נמשך לעוד סוף יום ועוד אחד. הסמינר נבנה בחוכמה רבה - בימים הראשונים היו הרצאות שכלתניות שנמסרו על ידי טובי המרצים דאז, פרופ' ציגלר, הרב רן רינת ז"ל, הרב צבי ענבל, הרב נויגרשל ועוד, ולקראת סוף הסמינר ההרצאות עסקו בהקמת הבית היהודי.
אז עדיין לא היו טלפונים ניידים, אבל אני זוכר את עצמי לילה לילה, אחרי שנשארתי דקות ארוכות לשוחח עם המרצים בסיום ההרצאות, עומד בתור לטלפון הציבורי, מחייג לרעייתי לעתיד, ומספר לה בהשתאות על תוכן ההרצאות המרתק, על 'משולש הברמודה' שכתוב כבר בחז"ל, על נבואות שכתובות בתורה שהתגשמו, ועל עשרות עובדות שמעולם לא סיפרו לי, שהייתי בטוח שהפרימיטיביים הללו, בלי הבגרות, לא יכולים לחדש לי.
סיפרתי לה על דף הגמרא הראשון שזכינו ללמוד עם הרב בן שלמה, ועל 'היום האחרון של מייקל' של הרב ד"ר סרברניק, שכולנו בכינו איתו. בסימפוזיון הסיכום בסוף הסמינר, הבנתי שכאן ורק כאן זאת האמת, והשאלה הגדולה כעת היא: איך ממשיכים מכאן הלאה? האם אני קובר את האמת הזאת וממשיך בשגרת חיי, או שזה הזמן לעשות 'חישוב מסלול מחדש'?
הפחד בעיניים
אני זוכר את עצמי יושב עם הוריי במוצאי הפסח, ומספר להם בהתלהבות על החוכמה והיופי החדשים שנחשפתי אליהם. אבי ז"ל ניסה לצנן את התלהבותי, "גם אני שומע מדי פעם הרצאות מעניינות מטעם חברת חשמל, על אורח חיים כזה או אחר, אבל זה לא אמור לחייב אותי. ככה זה בחיים, מחכימים וממשיכים הלאה".
ראיתי את החרדה בעיניו שהנורא מכל יקרה, ובהחלט לא רציתי לצער אותו... קיוויתי בסתר ליבי שהג'וק הזה יחלוף, גם אותי הוא הלחיץ...
יאמר לזכותם של פעילי ארגון 'ערכים', שהם לא עזבו אותי אחרי הסמינר. הם חיברו אותי לנציגי ערכים באזור מגוריי ל'המשך ליווי', לסדרת הרצאות המשך של הסמינר, מדי מוצאי שבת.
התעודה
שנתיים אחרי החזרה בתשובה, אימי ז"ל נפטרה בגיל צעיר, ואבא נשאר לבד. שנים מעטות לאחר מכן הוא לקה במחלת הסרטן. השנה תשס"ו. אבא במצב קשה עם לימפומה בבית החולים 'בני ציון' בחיפה. אני יושב לידו בשבת, ומשנן לקראת המבחן שעתיד להתקיים למחרת. למחרת אני עושה את המבחן האחרון, ולאחריו יושב וכותב פקס לרב הראשי דאז, הרב יונה מצגר.
אני מספר לו על המצב של אבא, על המבחן האחרון, ועל החלום של אבא שאהיה רב. ובקשתי הצנועה היא, שיבדקו את המבחן בהקדם האפשרי, כדי שלא יהיה מאוחר מדי...
דקות ספורות לאחר מכן המזכירה של הרב הראשי על הקו, "הרב קרא את הפקס שלך, ומבקש שתגיע לקבל את תעודת הרבנות".
"מה? כבר בדקו את המבחן שלי?!" "לא", היא ענתה. "הרב בדק את ציוני המבחנים הקודמים שלך, ובטוח שגם את זה עברת בהצלחה. תגיע בהקדם, הוא מחכה להעניק לך את התעודה".
נסעתי עם בני שיחי' לירושלים ללשכת הרב, שם הוא העניק לי את התעודה המיוחלת. משם נסענו לפתח את התמונה שצילמנו, וישר משם לבית החולים 'בני ציון'. אבא היה חלש מאוד, כבר שבועות לא קם מהמיטה.
כאשר הגעתי אליו עם התעודה והתמונה, בכוחות בלתי מוסברים אבא קם ממיטתו, והציג בפני כל אחת ואחת מהאחיות שנקרו בדרכו את התעודה, תוך שהוא מספר בגאווה על הבן שלו שהוא עכשיו רב. אבא נפטר ימים ספורים לאחר מכן, מתוך וידוי ותשובה גמורה.
אי אפשר להפסיק
שלושים ואחת שנה חלפו מאז אותו סמינר ערכים. אני גר כיום בעיר מודיעין עילית, אבא לעשרה ילדים המתחנכים בישיבות קדושות ובסמינרים מצוינים, וסבא לעשרה נכדים, כן ירבו.
בשנים הללו זכיתי בסייעתא דשמיא ללמוד, להיבחן ולזכות לתעודת 'רב עיר', ללמד תורה מאות מנערי ישראל, כר"מ בישיבה התיכונית 'שעלבים' ובישיבות תיכוניות נוספות. במקביל זכיתי לשמש כרב צבאי במילואים, ללוות ולחזק את חיילי גדוד 12 בגולני במשך כ-15 שנה. בשנים האחרונות אני משמש כאחד מרבני קהילת 'היכל הבעל שם טוב' ברכפלד, מוסר שיעורי דף היומי ושיחות בליל שבת.
לכל עובדי ומתנדבי הארגון, שלא ויתרו עליי. ו... לרב יקר שהזמין אותי לנגן 'טומבללייקה' אצלו בסוכה, ויהיו הדברים לרפואתו השלמה. רבבות הזכויות הללו נזקפות לארגון ערכים, המוזיקה החסידית אולי פסקה מלנגן בחתונה שלנו... אבל את המנגינה היהודית אי אפשר להפסיק.