ביום מן הימים בחצרו של הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק הופיע אורח לא שגרתי. מראהו החיצוני העיד על מוצאו הגרמני וחזותו המודרנית. הוא עורר תשומת לב, בפרט שהיה יחיד בחזותו על רקע הנוף החסידי בסביבה.
האורח נכנס לבית המדרש פנימה וישב באחת הפינות. אותה שעה שהה הרבי בחדרו שבבית המדרש. לא חלפו דקות, ושמשו של הרבי יצא מחדרו והודיע כי הצדיק ייכנס עתה לתפילת מנחה, שלא בזמן הקבוע.
הדבר עורר תמיהה בקרב החסידים. התמיהה גדלה שבעתיים כאשר הרבי נכנס לביהמ"ד, ובמקום לפנות למקומו פילס את דרכו בין המתפללים עד שהגיע לאורח.
בחמימות רבה לחץ רבי אלימלך את ידו, לקחו עימו לעבר מקומו במזרח האולם והושיבו לצידו. אחרי התפילה הוליכו הצדיק בכבוד גדול לחדרו. הצדיק והאורח הסתגרו בחדר ושוחחו שעות רבות.
היו ששיערו כי אולי הוא שר חשוב שביכולתו לבטל גזרות. אחרים סברו כי לנוכח הכבוד והידידות שהפגין כלפיו הצדיק, נראה שמדובר באישיות נעלה יותר. אבל תשובה החלטית לא הייתה בידי איש.
החסידים הטילו את המשימה על ר' אלעזר הצעיר, בנו של ר' אלימלך, שינסה לגלות את זהות האורח. בינתיים הסתיימה הפגישה ור' אלימלך יצא ללוות את האורח. השניים הרעיפו ברכות לבביות ונפרדו מתוך חיבה יתרה.
ר' אלעזר המתין לשעת הכושר, נכנס לאביו וניסה לברר מי האורח המסתורי. הצדיק השיב: "יום יבוא ותדע". הבן הבין כי בכך חתם אביו את דבריו ולא ניסה לשאול עוד. הדבר נשאר סתום, ובמשך הזמן העניין נשכח.
עברו שנים. שנה אחת היה מחסור קשה באתרוגים. מצוות ארבעת המינים הייתה חביבה ביותר על רבי אלימלך, והוא נהג לקיימה בהידור רב. הוא ביקש מבנו, ר' אלעזר, לצאת לגרמניה, כי השמועה אמרה שבסביבות העיר המבורג שבגרמניה ניתן להשיג אתרוגים מהודרים.
ר' אלעזר יצא לדרך בציווי אביו. מדי פעם בפעם נאלץ לתפוס מחסה מפני מזג האוויר הסוער ששרר בחוץ. ר' אלעזר הגיע להמבורג באיחור רב והבין שכבר לא יתאפשר לו לחזור לליז'נסק לפני חג הסוכות.
בלית ברירה נאלץ לעשות את החג בהמבורג, הרחק מביתו ומהחצר החסידית, לא לפני שיידע בכך את אביו ומשפחתו. תחושת בדידות אפפה אותו. הוא נכנס לבית הכנסת המקומי וסיפר לגבאי כי הוא זקוק לאירוח לימי החג. במהירות רבה סודר בעבורו מקום, על פי תורנות מסודרת שהייתה נהוגה בקהילות גרמניה. בסיום התפילה פנה אליו המארח והזמינו לבוא עימו. הם צעדו בין בתי הרובע, שהפאר וההדר ניכרו בהם היטב, עד שהגיעו לבית המארח. בני הבית קיבלו את פניהם בברכת חג חגיגית, ומיד הגיעו משרתים לעמוד לשירותם.
הבית נצץ מכלי זהב שעמדו בכל פינה. ר' אלעזר, שלא הכיר חיי עושר כאלה, תמה ושאל את עצמו: האם גם את המצוות הם יודעים לקיים בהידור רב כמו הפאר שסביב?
חג הסוכות הגיע. לאחר תפילת מעריב של ליל סוכות פנו ר' אלעזר ומארחו להיכנס לסוכה. כשנכנס לסוכה ראה כי קישוטי כסף וזהב עיטרו את דפנותיה. נראה כי המצוות אכן קוימו בהידור רב, בהתאם לפאר וליופי שסביב.
לפני שהתחילה הסעודה סימן בעל הבית למשרת, וזה הכניס לסוכה כורסה מפוארת. בעל הבית קם וקרא: "ברוך הבא, סבא ר' אברהם!". האורח תמה, אבל חשב שזה ממנהגי קהילות גרמניה.
למחרת, עם רדת הלילה השני, חזר המחזה ונשנה. המשרת הכניס כורסה ובעל הבית קרא: "ברוך הבא, סבא ר' יצחק!". כך גם בימים הבאים: בכל לילה נוספה כורסה מפוארת והוכרז שמו של האושפיזין האורח.
להכנסת אורחים חגיגית ולבבית זכה ר' אלעזר. מעולם לא ראו עיניו עושר ופאר שכזה. בסעודות שוחח עמו בעל הבית שיחות נימוסיות בלבד, ור' אלעזר, שרצה מאוד לשאול את בעל הבית לפשר המנהג, התקשה למצוא הזדמנות נאותה. אולם באחת הסעודות אזר עוז ושאל את מארחו לפשר הדבר.
המארח ענה בתמיהה: "הרי כשבאים אלינו שבעת האושפיזין, רועי ישראל, ודאי יש לכבדם ולהכין להם מושב ראוי". החסיד שאל בהשתוממות: "האם אתה רואה אותם?". בעל הבית החזיר בשאלה: "האם אינך רואה אותם?!"
באותו רגע קלט ר' אלעזר כי המארח אינו אדם פשוט. הוא ביקש לזכות גם לראות את האושפיזין. בעל הבית שמע את בקשתו והשיב כי עליו לבקש את הסכמת האושפיזין עצמם.
בערב הבא אמר כי מאחר שלא זכה לכך בלילה הראשון, לא יוכל עכשיו לראותם. ר' אלעזר הצטער, אבל התנחם שזכה לשבת בסוכת הצדיק עם שבעת הרועים.
בתום החג נפרד ר' אלעזר בחום ממארחו ושב לליז'נסק. בהתרגשות נכנס לאביו ורצה לספר את שעבר עליו, אלא שאביו הקדימו: "קיימתי את הבטחתי להודיע לך מיהו היהודי מגרמניה שביקר אצלי. זה היה המארח שלך בחג הסוכות. אשריך שזכית להתארח אצל אחד מ-ל"ו הצדיקים הנסתרים בדורנו, ואף לשבת בשולחן אחד עם שבעת הרועים".