הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זי"ע
יומא דהלולא - ט"ו תשרי
מתולדותיו
- נולד תקפ"ה (י"א תקפ"ג)
- נפטר תרנ"ה
- פעילות גליציה והונגריה
- מקום קבורה בושטנא, אוקראינה
- חיבורים 'מאמר מרדכי'
כ"ק האדמו"ר רבי מרדכי מנדבורנא זצוק"ל נולד בנדבורנא בי"ט באייר תקפ"ה (ויש אומרים תקפ"ג) לאביו רבי יששכר בער'טשע זצ"ל. בשנת תקצ"א, כשהיה ילד צעיר, התייתם מאביו וגדל בבית דוד זקנו, רבי מאיר מפרעמישלאן זצ"ל. בשנת תר"ט, על פי הוראת דודו, נסע לרבי ישראל מרוז'ין זצ"ל.
מכיוון שאחיו הגדול, רבי אהרן אריה לייב זצ"ל כיהן כאדמו"ר בנדבורנא, נדד רבי מרדכי בין קהילות שונות בגליציה. בשנת תרכ"ה התיישב בעיירה בושטינא שבחבל מרמורש, שם ביסס את חצרו. הנהגתו התאפיינה בפרישות מוחלטת, ובחלוקת צדקה מופלגת לעניי העיר.
בליל החג הראשון של סוכות תרנ"ה לקה בליבו, וביום טוב ראשון של החג, לאחר חצות היום, נפטר. הוא נטמן בבושטינא, וצאצאיו המשיכו את שושלת החסידות בעיירות רבות.
מפתח העננים
היה זה בליל ל"ב בעומר של שנת תרצ"ה, באוטובוס צפוף שעשה את דרכו בנפתולי ההרים אל עבר מירון, ישב נכדו של הרבי, רבי חיים מרדכי מנדבורנא, לצידו של קשיש ירושלמי. כשהבין הזקן מי היהודי היושב לצידו, התרגש, וסיפר לו סיפור מפליא שנחרט בזיכרונו מנעוריו בעיירה נאנאש שבהונגריה.
"זה היה במוצאי שבת, בלילה האחרון שבו ניתן עוד לקדש את הלבנה", שיחזר הזקן. "במשך שבועות ארוכים כיסו עננים כבדים את השמיים, והלבנה לא נראתה ולו לרגע. יהודי העיירה התעצבו מאוד, על שלא יזכו במצווה. תפילת ערבית הסתיימה, ורבי מרדכי מיהר להכריז: "נא להתאסף בכיכר המרכזית לקידוש לבנה". המתפללים הביטו בהשתאות בחלונות בית הכנסת, בעדם נשקף חושך סמיך, וגשם מהיר שניתך מעננים אפורים וכבדים.
"כיצד בדיוק תיראה הלבנה במזג אוויר סוער וגשום שכזה?", איש לא שאל. כולם התאספו ברחוב הרטוב, ונשאו מבטים דרוכים אל השמיים. אז יצא הרבי מביתו, הביט אל השמיים, ואמר ברוגע: "נו, הבה נקדש את הלבנה". בתוך דקות ספורות, כאילו יד נעלמה הסיטה את מסך העננים, והלבנה זרחה במלוא תפארתה. כל העיר קיימו את המצווה בהתרגשות גדולה".
הזקן הירושלמי סיים את סיפורו, הביט אל שמי מירון, שהיו מכוסים באותה שעה בעננים כהים ואטומים, ואמר בכיסופים: "בזכות הצדיק, הלוואי שנזכה גם עכשיו לקיים את המצווה". ברגע שסיים את דבריו, נקרעו השמיים, והלבנה הופיעה במלוא הודה. שנים לאחר מכן, חזר על הסיפור נכדו, בעיר סיגט בפני חותנו, הרבי מקרעטשניף, והמופת חזר על עצמו פעם נוספת באותו הרגע ממש.
עשרים ושישה ניסים
שנות הזעם של מלחמת העולם השנייה. שיירה ארוכה של יהודים, עובדי כפייה ב'מונקאטאבור', מובלת על ידי הנאצים יימח שמם, בשדות הונגריה השוממים אל עבר רוסיה הקפואה. באחד הימים חלפה הצעדה סמוך לבית החיים בעיירה בושטינא - מקום מנוחתו של הרבי מנדבורנא.
יהודי אחד, שהבחין במיקום בו הם חולפים, קיבל החלטה נועזת. הוא פנה לחבריו לשיירה ולחש: "נפשי כלתה להשתטח על ציון הצדיק. כל מי שרוצה, שיכתוב את שמו על פיסת נייר, ואני אסתכן ואניח אותה על הקבר". עשרים ושישה יהודים, תלויים בין חיים למוות, שירבטו את שמותיהם בחיפזון. היהודי חמק מן השורה, רץ אל הציון והניח עליו את ערמת הפתקים, כשהוא מתחנן לישועה. השיירה המשיכה בדרכה. המלחמה ארכה עוד ימים ארוכים וספוגי דם.
הסתיימו ימי הזעם. היהודי האמיץ שרד. הוא חש בחוש שזכותו של האדמו"ר מנדבורנא הגנה עליו בגיא ההריגה, ומחשבה עלתה בו: האם גם שאר היהודים ששלחו עימי קוויטל זכו להינצל? הוא פתח במסע חיפושים ובירורים. התוצאה הייתה מדהימה: עשרים וחמישה מתוך אותם יהודים, נמצאו חיים וקיימים! היהודי העשרים ושישה נעלם בלי להותיר עקבות.
שנים מאוחר יותר נמצא היהודי העשרים ושישה, שנפגש ב'אקראי' עם בני משפחתו במהלך טיסה. כוחו של הצדיק שמר על כל אחד ואחד מהם בגיא צלמוות.
בעל העגלה של העולם הבא
באחד הימים הגיע אל הרבי יהודי, שהלווה לו סכום כסף עצום. האיש, שהרגיש כי ימיו ספורים, ביקש מהרבי בתחנונים: "אני מוכן למחול לרבי על כל החוב, בתנאי שהרבי יבטיח לעשות לי טובה בעולם העליון".
הרבי חייך את חיוכו האצילי, והשיב: "וכי מהיכן לי לדעת מה יהיה מעמדי בעולם הבא? כאן, בעולם הזה, אני רבי. שם, מי יודע, אולי אהיה רק בעל עגלה פשוט. אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך: אם אהיה בעל עגלה ואסע בדרכים, ואראה אותך הולך ברגל - לא אשאיר אותך מאחור. אעצור מייד, ואקח אותך איתי בעגלתי..."
התכנים מלוקטים ומעובדים מתוך הספר 'זכרונם לברכה' של הרב אהרן פרלוב שליט"א