היה זה בעיצומה של תפילת יום הכיפורים בעיר מקנס שבצפון מרוקו. יהודי העיר מכונסים היו כולם בבית הכנסת המרכזי כשהם שופכים לבם כמים בתפילות לאביהם שבשמים. באותה שעה התקרב אל הרובע היהודי אחד מאנשי החצר של הפאשה, שליט העיר. הלה צעד במהירות, ובלבו תמיהה לפשר הרחובות הריקים והשוממים מנפש אדם. החנויות היו נעולות, דלתות הבתים היו מונפות ומין שקט סמיך הורגש באוויר. פנה האיש כה וכה, עד שאחד הילדים גילה לו כי היהודים מכונסים כולם לתפילה בבית הכנסת הגדול. מיהר השליח להתדפק על דלת בית הכנסת, והגבאי שפתח את הדלת כחרך צר, הופתע לראותו. "מה רצונך"? סימן בידו, והלה ענה: "שליט העיר חלה ונפל למשכב. מחפש אני נואשות אחר הרופא היהודי ועליי להבהילו תיכף ומיד אל השליט המתייסר". הזעיק הגבאי את הרופא, אולם הוא תמה: "וכי פסו רופאים מקרב הארץ שאתם זקוקים להזמין אותי, הרופא היהודי, אל הפאשה החולה"? והשליח השיב בקוצר רוח: "מיטב הרופאים כבר הוזעקו אל הפאשה, אולם כולם העלו חרס בידם ואף אחד לא הצליח לאבחן את מחלתו ואת דרכי רפואתו. השליט בעצמו ציווה עליי לזמן אותך אליו בדחיפות ויפה שעה אחת קודם".
"צר לי", אמר הרופא בפסקנות, "אך לא אוכל לבוא עמך. שוב אל אדונך ואמור לו, כי היום הזה הוא היום הקדוש ביותר לעם היהודי מכל ימות השנה. ביום זה אנו מתענים, לא אוכלים ולא שותים ועסוקים בתפילה לאבינו שבשמים. מחמת חולשת התענית, איני יכול ללכת ברגליי את כל הדרך הארוכה עד ארמונו של הפאשה, אולם מבטיח אני חגיגית, כי מיד עם יציאת היום הקדוש, אבוא מיד אליו כדי לבדוק את מחלתו ולמצוא לו מרפא לתחלואיו". כששב השליח בגפו אל הפאשה החולה וסיפר על סירובו של הרופא היהודי לבוא, התחוללה בארמון סערה זוּטָא. כעסו של הפאשה הרקיע שחקים, ופיו לא חסך דברי נאצה וגידוף כנגד הרופא היהודי יחד עם כל בני עמו. השליח, שמעולם לא אהב את התושבים היהודים במקנס, לא טרח אף להעביר לפאשה את נימוקו של הרופא היהודי ולהסביר על היום הקדוש ליהודים והתענית בו הוא שרוי, ומכיון שכך בערה חמתו של המושל עד שקרא בחרי אף: "בי נשבעתי, כי אנקום ברופא היהודי ובעמו, כדי שכולם ישמעו וייראו כי אני הוא השליט בארץ ואין בלתי".
נוהגים היו יהודי מקנס, לרכוש בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, אגודות של קני־סוף, אותם היו ערביי העיר כורתים בנחלים שמחוץ לעיר ומקציעים אותם לסיכוך, והיהודים היו רוכשים מהם חבילות־חבילות ומסככים את סוכותיהם בקנים טריים מדי שנה. בבוקר שלמחרת יום הכיפורים, הופתעו יהודי מקנס לגלות, כי כל קני־הסוף שהערמו בשוק מבעוד מועד נעלמו בבת אחת, ובשוק לא היה אפילו קנה אחד לרפואה. התברר, כי הפאשה העריץ ציווה לעבדיו לרכוש בכסף מלא את כל קני־הסוף שבעיר, ולהניחם למשמרת במחסני הממשל כדי למנוע מהיהודים לסכך את סוכותיהם כמימים ימימה. רבה של מקנס בימים ההם, היה רבי יעקב בירדוגו בעל "קול יעקב", שהיה ידוע כאיש צדיק וגאון בתורה. בהיוודע מעשהו הנפשע של הפאשה, כינס הרב את פרנסי הקהילה ויחד טכסו עצה כיצד להפיס את דעתו של המושל ולהרגיע את רוחו. נמנו הפרנסים בעצת הרב וגמרו, להרכיב משלחת פיוס אל המושל, להסביר לו בדברי טעם על סבת סירובו של הרופא היהודי לבקרו בעת מחלתו, עקב קדושת יום הכיפורים, ובידם יטלו חברי המשלחת דורון מהודר בתקווה לפייס את רוחו ולבטל את הגזירה לקראת חג הסוכות הקרב ובא.
בבוקר שלמחרת, עשתה הפמליה את דרכה אל ארמון המושל, כשבראשה צעד רבי יעקב במראה פניו ההדור, והם עלו ובאו אל ביתו של הפאשה כדי לדרוש בשלומו ולהגיש לו את הדורון היקר שהביאו עמם. מיד עם היכנס המשלחת, הרים הפאשה את עיניו וכשראה את רבי יעקב שצעד בראש, נרתע לאחוריו בבהלה וקרא בקול רועד: "הנה הוא! זה האיש"! דממת מוות נפלה במקום. חברי המשלחת נחרדו אל לבם ורעדו מפני הבאות, אך להפתעתם פתח השליט והחל לספר: "אמש חלמתי חלום נורא. ובחלומִי ראיתי אש גדולה פורצת בכל המחסנים והאוצרות שברשותי, והאש מכלה ומבערת את כל התכולה שבאוצרות. אך לא די היה בכך, והאש הלכה והתקרבה אליי מבלי להשאיר לי פתח להימלט, והנה החל העשן לחנוק את גרוני עד שבטוח הייתי שהגיע קיצי. לפתע הגיחה מתוך האש דמותו של האיש הלזה, והוא אמר לי 'אני יכול להציל אותך'. מיהרתי להבטיח לקיים את כל דבריו על מנת שיצילני מאש התופת, אולם האיש דרש ממני להבטיח לשלוח חבילות של קני־סוף לכל יהודי העיר, חינם אין כסף".
"כשְהִתְעוֹרַרְתִּי", המשיך המושל לספר, "חשבתי כי חלום שווא הוא. אולם עכשיו כשנכנס החכם היהודי הזה, זיהיתי מיד כי הוא האיש שראיתי בחלומי. ועתה סלחו נא לי על המעשה הנפשע שעשיתי, ומבטיח אני לכם כי עד הערב תקבל כל משפחה יהודית בעיר ללא תמורה, חבילות של קני־סוף כחפץ נפשם". את חג הסוכות השמח של אותה שנה, לא שכחו יהודי מקנס שנים רבות והעבירו מאב לבן את סיפור המעשה הנפלא ואת מעשה הנס שעשה עמם הקב"ה.