יוֹסִיף דַּעַת

מנהג קדום הוא, לצאת בליל הושענא רבה אחר חצות לילה למקום מואר באור הירח בלבד, ולבחון את צל האדם, ואם יראה אותו בשלמות יידע שעתיד להשלים שנתו ולא יארע לו נזק. מקור הדברים במסכת הוריות ושם נאמר על נר דולק בימים שבין כסה לעשור, אולם הראשונים כתבו שעיקר הדבר בליל הושענא רבה. הרמב"ן בפרשת שלח על הפסוק "סר צִלָּם מעליהם" כותב, שבליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, וכן כתב הרוקח שהתיבות "סר צִלָּם מעליהם" בגימטריה 'סר שנה'. במחזור רומניא מובא בשם רבי מנחם מריקאנטי "כבר שמעתי מפי חסידים שראו באדם אחד שלא היה לו צל ומת באותה שנה, ויראה שטעם העושין כן לעורר עצמם בתשובה ובתחנונים צום ובכי, אולי יבטלו הגזירה. ונראה דשב ואל תעשה עדיף טפי דזיל לאידך גיסא, שמא יראה שלא ימות בשנה ההיא ורע לבבו וישכח את ה', ועוד דלא לתרע מזליה". במטה משה מספר על אדם אחד שלא היה לו צל, ובאותו הלילה עשה תשובה והספיק לראות את צלו להצילו מרעתו. רבי אהרן מלוניל מביא בשם רבי אלעזר מוורמייזא תלמיד ריה"ח את המנהג לצאת ביום השביעי שהוא יום ערבה ולבדוק את צל כל אבריו ללא מלבוש, ולפשוט אצבעותיו ואיבריו. "ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו סימן לאחד מקרוביו, יד ימין סימן לבניו הזכרים, ויד שמאל לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים". רבים שהזכירו את המנהג כותבים שאין לעשות כן, כמו הרמ"א שכתב "אין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות". וכן כתב האבודרהם "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה", ובערוך השולחן נאמר: "ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על עניינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה מתהפך מרע לטוב, ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים".