דַּע בְנִי
זה מה שהורה נעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה לבנו (דברי הימים א כח, ט) וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת־אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל־לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל־יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם־תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם־תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד', דעת לימד החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה את בני ישראל (משלי א, א - ב) מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה'.
מַאי דַעַת'
יש מוח הנקרא 'מוח החכמה' ישנו מוח הנקרא 'מוח הבינה', מאי מוח הנקרא 'מוח הדעת'?
בפרט בימים קדושים ונשגבים אלו, תכלית אלול היא ראש השנה, עשי"ת, יום כיפור, סוכות, הושענא רבא, הכל כדי להגיע ליאַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת', מאי היא ידעתי?
מעודי התקשיתי במאמרי חז"ל, שהרי מוח החכמה, גדול ממוח הדעת, ומדוע ההדגש העיקרי, הוא ענין הדעת, ועוד חזינן בחז"ל שגם מי שיש בו חכמה ועושר ומעלת נוספות, אך חסר בו ענין הדעת מוגדר כעני, עד שחז"ל קבעו שאסור לרחם עליו.
רבינו האדמו"ר הזקן, בעל התניא (תניא ליקוטי אמרים פרק לו): 'והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים'.
ומבאר, לשם מה נברא העולם: 'אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו יתברך, יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם, וגם עתה כן הוא לפניו יתברך'.
'עד שנברא עולם הזה הגשמי והחומרי
ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד'.
מה בין חכמה לדעת, ישנם דברים שאדם יודע ומבין, אך למעשה לא בא לידי ביטוי במציאות, יש אמרה שנונה, שיש עשרה טעמים שלא לאכול שוקלד, אך הטעם של השוקלד גובר על כולם!
לִיֶתֶר בְּטָחוֹן
מרן החזו"א זיע"א, קורא להם 'זמרי הביטחון', יש אנשים שתשאל אותם: אתם מאמינים, עצם השאלה תפגע בהם קשות, איך עולה על דעתכם כזה שאלה, כך בעניים תקיפות ונעלבות יגיבו על עצם השאלה.
אך למעשה, כשיגיע ניסיון, יראו כמו אותו אדם שדפק על הבימה וזעק בקול רעש גדול: "ביטחון!" לא לפחד מכלום! אין עוד מלבדו, ואז הוסיף, גם אם כלב גדול מפחיד נכנס לבית המדרש, לא לפחד כלל, אין עוד מלבדו!
למזלו הרב, בסיום דבריו 'ברוך הבא', הכלב הגדול והמפחיד נכנס, ההוא תפס רגליים וברח, בקושי יכול לנשום.
מרוב פחד, נעליו נפלו בדרך, ופחד להרימם מחשש הכלב, זעק אחד לעברו, מה עם 'ביטחון?' ענה תוך כדי מנוסותו זה "ליתר ביטחון".
הַתְּפִלָּה הָרִאשׁוֹנָה
ברכות בתפילת שמונה עשרה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה. חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת. בָּרוּךְ אַתָּה ה', חוֹנֵן הַדָּעַת.
חכמה זה מערכת של הבנת מושכלות עמוקות, כל דרדקי יכול לומר דרשה שלמה בענין אמונה וביטחון, מתובל עם סיפורי צדיקים, מדרשי חז"ל, ועוד סיפור אישי, זהי החכמה, השאלה, מה אם הלמעשה...
דעת הוא מה שחז"ל מקפידים ומכנים אותו 'עניי למי שאין לו דעת, כדאיתא בנדרים (מא, א): 'אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני', וביתר שאת, אומרים חז"ל שאסור חרים עליו, כדאיתא בברכות (לג, א): 'וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו'. מהי אשמתו שאין לו דעת.
כשהנסיון מגיע בפתע פתאום, אינו יודע מימינו לשמאלו, פחד גדול נופל עליו, מה עושים? איך אז הוא מגיב.
"דעת", היא המערכת המחברת בין "המוחין", ל"מדות", לחלק הלמעשה.
עִקָר הָעֲבוֹדָה
ביאור הדברים, שעיקר עבודתו של יהודי בזה העולם, הוא להיות דבוק בבורא עולם, כדאיתא בזהר הק' שמצוות התורה, הוא תרי"ג עצות להדבק בבורא עולם וז"ל: (חלק ב דף צו/ב) 'תּוּ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ (בהאי עלמא) אִית בְּהָנֵי קְרָאֵי, וְכַמָּה עֵיטִין טָבִין עִלָּאִין אִינּוּן, בְּכָל מִילֵי וְאוֹרַיְיתָא, וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט, בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי חַכִּימִין, דְיַדְעֵי וְאַזְלֵי בְּאֹרַח קְשׁוֹט'.
תכלית בריאת העולמות, שיהיה דירה בתחתונים, כאן בעולם העשיה, עם כל הניסיונות העצומים והקשיים הנוראיים, כל אחד עם ה"פקאלע' שלו, כאן היכן "הדעת" שלו כעת עומד, זו השאלה.
וזה מה שהורה נעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה לבנו (דברי הימים א כח, ט) וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת־אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל־לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל־יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם־תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם־תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד:
לא די שאדם לומד ומבין, ויודע כל התורה כולה, אך בכך נמדדת מעלתו, הוא צריך לידעת' להכניס זאת ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שאין עוד מלבדו, לזכך את החומר הגס והעב, ולהיות מחובר ומקושר בזיכוך המדות ובאמונה תמימה, ובקבלת הנסיונות באהבה גדולה, 'בכל נפשיך ובכל מאדך', ולעלות מדרגה לדרגה להיות מוכן ומזומן לחיות על קידוש השם למען שמו יתברך.
דעת לימד החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה את בני ישראל (משלי א, א בבב ימִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה'.
כּוֹחַ הַמְּקַשֵׁר
ומשטר, ולחסוך לעצמו זמן יקר. נטל עט ודף ניר, ועל כל בגד שפשט ציין את מקומו בדף, הגלימה על הכסא, הטלית קטן על המתלה, החולצה על הריצפה, וכן על זו הדרך, לפני שעמד להיכנס למיטה ולהניח ראשו על הכר. הקדים וכתב: "וראשי על הכר"... שבע רצון קרא קריאת שמע שעל המיטה ונרדם.
איתא בבית אהרן ([קרלין] לפורים שנת תרכ"א): 'והנה מה הוא דרכו של הקב"ה, מה הוא רחום היינו העיקר להדבק במדותיו יתברך שמו, היינו לעשות יחוד בנין המדות ולהעלות הכל על ידי הדעת למעלה ראש, ובכל מקום יש דעת, והדעת הוא המקשר והוא המתפשט, כי דעת הוא לשון התקשרות, וגם לשון התפשטות, כי באמת העיקר היא נקודה קטנה שאין בה שום גוון כלל וממנה מתפשטות כל האותיות'.
בבוקר קם ונטל ידיו. נטל את דף הניר, ואסף את חפציו כעמיר גורנה, בגד אחר בגד תוך רגע קט. שמח על הרעיון הנפלא, שחסך לו זמן רב. ואמר בליבו: "כמה נפלא להיות אדם מסודר", וכך עבר פריט פריט... הגיע לסוף הרשימה, ושם כתוב: "וראשי על הכר" הביט בכר, ואין עליו דבר. חוורו פניו. קם, נטל את הכר, חבט בו, ולא נשר ממנו דבר.
שורש הדעת, הוא החיבור, כמובא בחסד לאברהם (ביאור עשר ספירות על דרך העבודה): 'ולכן נקרא הזיווג בלשון דעת מפני שהוא לשון התקשרות, וזהו בחינת הדעת התחתון המתפשט במדות ומתלבש בהן להחיותן ולקיימן, ויש בחינת דעת העליון שהוא בחינת ההתקשרות וחיבור מקור השכל המשיג עומק המושג שהוא כנקודה, וכברק המבריק על שכלו שמתפשט למטה למעשים טובים ומביא עומק המושג לידי הבנה'.
אבוי, ראשו אייה, ועדין עומד הוא ומחפש, עד עצם היום הזה!...
לכן בשבת חול המועד סוכות, קוראים את דברי החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה בו מתאר אין נראה העולם הזה בתגלמותו.
והנמשל, מובן. רבים מהדרים במצווה על כל פרטיה ודקדוקיה, הכל ככתוב, דבר לא נעדר. פרט לאחד: הראש, איננו! וכשהראש לא במקום, מה שווה כל ההכנות והטרחות הרבות.
הֵיכָן הָרֹאשׁ
רְשִׁימָה מְפֹרֶטֶת
לא די, שאנו יודעים מה צריך לעשות, אלא יש ליישם זאת למעשה, להתגבר על תאוות הלב ושמירת המחשבה, ולא נהיה ככסיל אחד, שכל ערב בשכבו לישון היה פושט בגדיו ומשליכם זה בכה וזה בכה, ובבוקר היה טורח שעה ארוכה לחפש אחריהם ולמצאם, בזה אחר זה. יום אחד גמר בליבו להכניס בהליכותיו סדר.
בעל ה'חפץ חיים' זי"ע המשיל משל: על עשיר אחד שהיה לו בית מלא כל טוב וטוב, חיכו ממתקים וכולו מחמדים, כמו כן היה לו ציפור חכם ביותר עליו שמר הוא מכל משמר והיה נוהג להשתעשע עמו בכל יום ויום, באחד הימים הוצרך אותו גביר לצאת למסע.
בעקבות עסקיו, הלכך פנה אל אחד ממשרתיו והניחו להיות הממונה על ביתו בכל אותן הימים בהם יעדר.
כאותו המשרת אנו כולנו בעת שאנו קורין שמע בכל יום ומזכירין יציאת מצרים, אך איננו מתבוננים לקיים בפועל את זכירת יציאת מצרים, היינו לעוררה בלב על ידי אמונה טהורה העומדת לעד.
הגביר רשם לו רשימה מפורטת של חלב העיזים וביצי התרנגולים אותם עליו לשמור בכל יום, וכן כל שאר הבית אותם יעמיד מדי יום על מכונם, ואחרון חביב רשם לו בפרוטרוט על אופן הטיפול באותו ציפור היקר כל כך לליבו, ואת דרך אכילתו כמה פעמים בכל יום, רשימה זו, אמר העשיר למשרתו, תקרא אותה בכל יום ויום בדקדוק לזכור את כל הוראותי.
אותה התפשטות הקרויה "דעת" המעבירה את ההכרה השכלית באמיתת יחוד השם יתברך שבראש, אל האיברים, שהם עיקר האדם.
לאחר כמה שבועות משחזר העשיר ממסעו חשכו עיניו בראותו את הבית כולו הפוך ואינו מסודר, החלב והביצים השפוכים לכל עבר, ואילו הציפור אותה אהב כל כך שוכבת מתה בתוך הכלוב, תיכף רץ העשיר למשרתו והחל לגעור בו על שהזניח את הבית ואחרון הכביד על שמנע אכילה מהציפור מה שגרם למיתתה, תירץ המשרת את עצמו לאדונו באמרו, אבל אדוני הלא עשיתי ככל אשר ציוויתני ובכל בקרו של יום תיכף לאחר אמירת 'מודה אני' נעמדתי וקראתי בעיון רב את כל מה שכתבת אלי.
הגדיר הרה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א בספרו אמרי פנחס (שער ד - שבת ומועדים, רפ"ד): 'הדעת הוא שומר את האדם. והתינוק שאין לו דעת הוא צריך שמירה, ועל כן בשעת שינה שנסתלק הדעת צריך שמירה, ויש צדיק גדול וחכם שיש לו מוח גדול, והדעת שלו הוא שומר סביבו, על כמה וכמה פרסאות, ולכך בפסח שנכנסו כל המוחין דגדלות הוא ליל שמורים. וזהו כולנו מסובין, הוא מלשון סביב. שהוא מקיפין'.
הָעוֹלָה מִכָּל זֶה
העולה מכל זה, כי תכלית עבודת ירח האיתנים הוא להוציא את הכוח למעשה, ולא די במערכת החכמה, אלא להכניסו לרמ"ח אברים ושס"ה גידים.