שמחה גדולה

Sukkos
5787
Hebrew

בצאתנו בשלום מן הקודש, מיום הכפורים, אחרי עשרה ימים קדושים ונעלים, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שאז הוא בחינת יִשְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי' שהיא בנין הנוקבא, עתה מתחיל התיקון הנפלא של ימים גבוהים ונעלים של 'וימינו תחבקנו', כדאיתא בשיר השירים (ב, ו): שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, מגלה רבינו האריז"ל, מעלת ימים נעלים אלו (שער הכוונות, דרושי ראש חדש): 'הא למה זה דומה למעין הנוטף טיפין טיפין וארובות השמים נפתחו לרוב, ולא ניכרו אותם טיפין הנוטפין, כי נתבטלו בריבוי המים היורדין מן השמים ועל זה הדרך תקיש לשאר המועדים'.

אַךְ שָׂמֵחַ

וברחבת העזרה היתה השמחה פורצת ועולה. כל אחד ואחד אחז בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, וכך היו רוקדים וסופקים כפיים ומפזזים ומכרכרים, כל אחד ואחד כפי שיודע. וחסידים ואנשי מעשה היו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות לה' יתברך.

אחת המצוות בחג הסוכות הוא מצוות השמחה כפי שהתורה הק' מצווה (דברים טז, יג - יד): חַג הַסְכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶּךָ, וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבְתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶּךָ וְהַלֵּוִי וְהַנֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָצֶרֶיךָ, שִׁבְעַת יָמִים תָּחַג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה' כִּי יְבָרְכֶךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ'.

גדולי ומנהיגי הדור, הסנהדרין, ראשי הישיבות, חכמי התורה הם אלו שרקדו, שרו וניגנו! אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה בשמחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו! וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ, ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן! הכל נעשה מתוך התלהבות והתלהטות של קדושה! אותם גדולי עולם וענקי רוח היו בבחינת "כָּל עַצְמתַי תֹּאמַרְנָה - ה' מִי כָמוֹךָ!" (תהלים לה י) בכל רמ"ח אבריהם, היו מתלהבים ושמחים לכבודו של ה' יתברך!

הרמב"ם פוסק

(הלכות לולב פ"ח, ה"יב - י"ד) 'אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמּוֹעֲדוֹת מִצְוָה לִשְׂמֹחַ בָּהֶן, בְּחַג הַסְכֹּת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ יוֹם שִׂמְחָה יְתֵרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-מ) יוּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'.

כך נמשכו השירה והריקודים והשמחה עד אור הבוקר. בהאיר השחר, היו שני כהנים תוקעים בחצוצרות, ואז היו המשתתפים יורדים ברוב עם ברחובות ירושלים התחתית אל בריכת השילוח. הכהן היה לוקח צלוחית של זהב, המכילה

גדולה ועצומה היתה השמחה בבית המקדש,

מקהלת הלויים עמדה במקומה על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים [שהן כנגד חמש עשרה "שיר המעלות" שחיבר דוד המלך בספר התהילים]. היתה זו מקהלה אדירה של מאות מאות לויים, המנגנים בכינורות ובנבלים, במצלתים ובחצוצרות, ובכלי שיר בלא מספר.

שלושה לוגים [כליטר], וממלא מן השילוח, בשמחה ובששון. משם חזרו שוב לבית המקדש והיו נכנסים דרך "שער המים", אשר היה סגור במשך שאר ימות השנה. גם שם הכהנים תקעו והריעו ותקעו, תקיעות של שמחת מצוה.

מַאי שִׂמְחָה

מהי השמחה הגדולה שישנה בחג הסוכות, שאין בשאר המועדים? כשמתבוננים במצות 'שמחה' נגלה דבר עצום, שהשאיפה הגדולה ביותר של האדם עלי אדמות הוא להיות ישמח', הוא עושה הכל בשביל כך, הוא עמל ויגע ומוכן לסכן את חייו ורוב עמלו וזמנו עלי אדמות הם רק בשביל ישמחה'.

יִשְׂמַח אָדָם

כותב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח, הט"ו): 'יהַשִׂמְחָה שֶׁיִשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח-מז) יִתַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'.

וְאֵין הַגְּדְלָה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו-טז) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם'.

כיצד מקיימים מצות 'שמחה של מצוה', כותב המגיד משנה: 'ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית, וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'.

כשמתבוננים,

נראה שכל הפעולות שאדם עושה, הן באכילה, והן בהלבשה, וכל הדברים (רכישת מוצרים, בית, רכב) וכל מיני הנאות שאדם דואג לעצמו, הוא בשביל שיהיה לו נוח, וכדי להיות ישמח'.

אין ספור דוגמאות שאדם עושה בחיים, הכלול באוצר מילים, כגון, אוכל, שתיה, שיהיה טוב, ערב לחיכו, בריא, נחמד, נעים, הנאה, דאצ'ה, חופשה, נופש, התעמלות, התאווררות, וכדו',הנקודה שעומדת מתחת לכל המילים האלו, הם ישמחה'.

מטבע הדברים,

כשרוצים להמחיש את ענין השמחה, מביאים דוגמא שלא מצאנו שהעשירים הגדולים שמחים, אך האמת גם לא מצאנו שהעניים שמחים, אז מי כן שמח, התשובה מי שיש לו סיפוק הנפש, היא הגורמת לשמחה, לא משנה כמה עמל ויגע והשקעה מונחת מתחת לעבודה זו, אם יש סיפוק יש שמחה.

כשנתבונן יותר ויותר, נראה שכל העמל שאדם עצל ויגע בעולם הזה, הוא ורק כדי להיות קצת שמח ומאושר, נשאלת השאלה, כיצד מגיעים לשמחה זו? שכל היקום ובתוכם מילארדי אנשים כאן בעולם הזה, כה חפצים ומשתוקקים להגיע אליו?

מַבָּט שׁוֹנָה

הנזיר ובן המלך דיברו ביניהם כידוע, בספר העתיק: "בן המלך והנזיר". בן המלך היה שקוע בתאות העולם, והנזיר המשיל לו את משלו - משל לתרנגול: התרנגול יודע כי אחרי שבת יש הרבה שיירי מאכל באשפה, זה יום גדול בשבילו, הוא שמח מאד וניגש לפחי האשפה. באותו פח אליו התקרב, שפכה אשה אחת את שאריות השבת ביחד עם טבעת, כלומר, הטבעת מזהב טהור נפלה מידה כאשר רוקנה את הזבל.

התרנגול נקר, דחף ברגליו ובפיו את הלכלוך עד שמצא לעצמו כזית לחם, נפלא. סחורה טובה מאד - לחם עם זבל! הוא המשיך לחטט עוד, הסיט הצידה את השקיות ושאר הדברים שאינם ראויים למאכל, עד שגילה תפוח אדמה מהטשולנט - מצוין!

פתאום המקור שלו נתקל בטבעת, הוא כעס, שטויות, העיף את הטבעת לצדדים בזעם והמשיך בחיטוטיו... קרא הנזיר לבן המלך: אל תהא כתרנגול באשפה, תחשוב קצת, את מה אתה מסיט הצידה בחייך, אלו טבעות זהב הנך מסיט, ומה אתה לוקח לעצמך... נוטל את תענוג הנשמה שאין ערוך לו, מסיטו לצדדים ושמח עם הנאות של אשפה.

החפץ חיים סיפר על ילד פלוני שהתייתם מאביו העשיר, בפתע פתאום. אבא היה סוחר יהלומים עבד בביתו, ומת באמצע מלאכת ליטוש יהלום.

הילד נותר בבית עם אמו האלמנה, אמא היתה כאובה ושבורה, לא יצאה מהבית לחנות לקנות, והבית התרוקן עד שהם החלו לרעוב. מה עשה הילד המסכן, פתח את אחת המגירות הוציא יהלום ורץ לקיוסק. כאשר הגיע לקיוסק, ביקש: אדוני תן לי שלוש סוכריות "מחירן עשרים גרוש" אמר המוכר.

הוציא הילד את היהלום ואמר: "אין לי עשרות אגורות, אבל יש לי יהלום" בעל הקיוסק הביט ביהלום ועיניו נצצו, חשב רגע קצר ואמר לו: ילדי, לא אתן לך תמורתו סוכריות. כי אם אעשה כן, כאשר אתה תגדל ותבין, תשלח לי הזמנה לבית משפט, תתבע אותי ותאמר, וכי בשביל שאני הייתי טיפש וקטן לקחת ממני יהלום תמורת שלוש סוכריות?! א"כ מה יהיה לי מכל הסיפור, אשב בבית הסוהר מאחורי סורג ובריח. לכן, לא אתן לך סוכריות. אתה קטן ואינך מבין!" סיים החפץ חיים

אילו ידע האדם את ערך "אמן יהא שמיה רבא" אם היתה לו ידיעה בערכה של התאפקות אחת מלפגוע בזולת, הוא היה תופס את הטבעות הללו במקום את האשפה שנשארה בפח אחרי שבת. הבעיה שהוא רוצה להחליף יהלום בשלושה סוכריות, וטבעת בתפוחי אדמה. רבותי, כמה גדול צחוקו של מי שזכה לאסוף הרבה מצוות. שלמה המלך אומר "ותשחק ליום אחרון" ומסבירים חז"ל כי מי שניווט את חייו לתכלית הראויה, ברגעיו האחרונים עלי אדמות מראים לו את שכרו הצפון לו והוא צוחק, ומתוך אותו אושר הנשמה עולה למעלה...

אִשּׁוּר כְּנִיסָה

רק מה? יצר הרע חברמ'ן, כמו שסיפר החפץ חיים את סיפורו הידוע: שר גדול שניצח במלחמות, הגיע לימי הזקנה וביקש לפרוש מתפקידו. המלך אמר לו כי רצונו לשלם, ולו מעט, על שירותו למען העם שנים רבות. תמהו יועצי

המלך: האם ישנה אפשרות תשלום לאיש שעשה רבות כל כך למען המדינה, העם והמלך? השיב להם המלך, נכון, אבל אעשה את המעט אשר ביכולתי.

החליט המלך והעניק לו אישור כניסה לאוצר המלוכה למשך רבע שעה, להוציא כל אשר יעלה על רוחו... שמע על כך שר האוצר ונזעק, מיהר למלך: אדוני המלך, וכי אתה יודע מה אפשר להוציא ברבע שעה, ישנה אפשרות לרוקן את האוצרות מנכסיהם העיקריים. למה הבטחת לו כזו תשורה? כינס המלך את יועציו שנית, מה עושים איך יוצאים מהענין, בלי לפגוע בהחלטה הראשונה שכבר ניתנה בפרסום ובמעמד אנשים רבים?

הוחלט, שהיות ואותו שר אוהב עד מאוד גלידה וכלי זמר (אולי גלידה חלבית) יעסיקו אותו בכל הכח והמח בעניני גלידה באותה רביעית השעה... כן עשו.

העמידו בפתח האוצר גלידות בכל הטעמים ובכל הצבעים ריחות ומראות באופן הנאה שרק היה באפשרותם והכריזו "גלידה בחינם! היום מלקקים גלידה חינם אין כסף!" ובצידי הדוכנים השמיעו כלי נגינה. הוא רק ראה גלידה החל לחטוף. כשסיים את הבהילות חלפו כבר חמשה רגעים הוא התעשת והתקדם לעבר הכספת של האוצר. מטרים ספורים לפני הכניסה הציבו את הכנר המיוחד (מנגן בכינור) לו אהב להאזין.

כך התעכב עוד רגעים נוספים, אח"כ נכנס והחל לחטוף משהו, אבל יצא רק עם מתנות בשווי של כמה אלפים, לא יותר, ורבע השעה הסתיימה. "מה עשית?" גערו בני המשפחה והוא גער בעצמו "מה עשיתי?!"

אבל כבר היה מאוחר. יועצי המלך חככו ידיהם בהנאה, על הסיום המוצלח של הרעיון. העולם שלנו מלא ניגונים וגלידות, קולות ומראות, התופים דופקים בכל הכח, רק שתסתכל לעברם ושתסיח דעת מהאוצרות. רבינו יונה בשערי תשובה כאשר מסביר איך מקיימים את ה"חרטה" הוא אומר בין הדברים שיחשוב לעצמו "איך החלפתי עולם חולף בעולם עומד לעד" כלומר איזה סוחר פושט רגל אני, וכי זה מסחר הגון?!

במקום לעסוק במצות ששכרן לאין ערוך עסקתי באשפתות. חז"ל אומרים "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" היינו שאין בעולם הזה שכר על מצוות למה? מסביר החפץ חיים כי "ליכא במאי לאישתלומי" אין מטבעות לשלם עימם על מצוה. יכנס לו אדם לבנק בבני ברק ובידו צ'ק על סך מליון דולר "אין אצלינו" יענו לו "אין לנו לתת לך, לך לבנק המרכזי ושם תקבל"...

כך הן המצוות, אין להשיג בעולם שטרות בעלי ערך, והנאות בעלי שווי לשלם עבור מצוה, רק בעולם ההוא, שרק נבין מה היא מצוה.

זֶפֶת שְׁחוֹר

מסופר על הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל אחר שעלה והתיישב בארץ ישראל שימש כמשגיח בישיבת 'כפר חסידים'.

פעם הלך ברחובה של עיר, והנה הוא רואה קבוצת אנשים שלפרנסתם עוסקים בזיפות הכביש, והיו תוארם שחור משחור מעבודת הפרך ומשפיכת הזפת, בין הפועלים הכיר שנים מהם שהתגוררו בעירו לפני מלחמת העולם השניה, ואחר שניצלו בעור שיניהם

מציפורניהם של הגרמנים האכזרים הארורים ימש"ו עלו לארץ ישראל והתפרנסו מעבודה קשה זו.

אך שונים היו זה מזה, כי האחד פרק עול תורה ומצוות בשנות המלחמה בראותו את הצרות והיסורים הנוראים שעברו כלל ישראל בשנות הזוועה (ואין דנים לאדם בעת צערו), ואילו חבירו נשאר איתן באמונתו והמשיך לדקדק על קלה כבחמורה.

ויהי כאשר התקרב אליהם בירך את הראשון לשלום והתחיל לשוחח עמו על מצבו, נענה האיש, שהוא עמל למשכורתו הזעומה מבוקר ועד ערב, וכל שכרו אינו כי אם כמה פרוטות לשעה, ומכל מקום הוא מרוצה בזה שיש בידו לקנות לחם וגבינה להחיות את נפשו ואינו מת ברעב.

המשיך הגר"א וניגש אל הפועל השני שהיה שומר תורה ומצוות, ושאל אותו למצבו ולמעשיו, מיד כראות האיש את הצדיק הניח את כליו ביראת הכבוד, ופתח לספר שאף הוא עובד ביגיעת כפים מן הבוקר ועד הערב, ובזה הוא גומל חסד עם אנשים.

תמה הגר"א ושאלו איזה חסד הוא עושה, נענה האיש ואמר, והלא אם לא יהיו הכבישים סלולים יתקשו האנשים בדרך הילוכם, והם עלולים להיתקל בכל צעד ושעל וליפול ח"ו, ועל ידי שאני מרצף את הכביש בזפת הריני גורם להקל על יושבי ארץ ישראל שיוכלו לצעוד בקלות ובבטחה, ואין לך גמילות חסד יותר מזה.

ויהי כשמוע הגר"א לופיאן את דבריו התפעל מאד, ומיד נכנס לישיבתו ובאמצע ה'סדר' דפק על הבימה (אמרו, שמעולם לא עשה כדבר הזה להפסיק את הבחורים מתלמודם, זולת בפעם הזאת) וסיפר לבחורים, שזה עתה פגש שנים מצאצאי אברהם יצחק ויעקב, ופני שניהם כשולי קדרה מחמת רוב עמל ויגיעה במעשה ידיהם כדי להרוויח מטה לחמם, אך התוצאה של כל אחד שונה, שהמבט של כל אחד הוא שונה "אולם שונים הם זה מזה כרחוק מזרח ממערב, כי האחד עוסק במעשה ידיו בעבור כמה פרוטות לשעה, ואילו חבירו זוכה ביגיעתו לגן עדן אשר אין כל מלאך ובריה יכול לשער..."

ובזה רצה ללמד לתלמידים, שיתכן ושני אנשים יעשו מעשה זהה, ואעפ"כ אין שכרם שווה, כי זה עמל עבור כמה פרוטות שחוקות, ואילו חבירו נוחל עולם הבא.

אקדים רקע לאמירת איש זפת,

לפני שנים רבות, בימים ההם, אנשי הזפת היו מדליקים מדורת אש קטנה עם חבית ובתוכו זפת וממיסים בתוכו, עשן שחור היה עולה ומיתמר ובהתאם הריח היה בלתי נסבל.

תוך כדי מריחת הזפת עמדתי בצד, ושאלתי את איש הזפת המזיע כולו, תוך שמעלה עם חבל דליי זפת רותחים לקומה שלישית ומזיע כולו, כיצד מסוגל לסבול זאת? עבודה כה קשה, ריח כה נורא, סתם למרוח זפת על גג תחת שמש יוקדת, ענה הלה בתמימות והאמת ניכרת מבין עיניו, יום ללא זפת, אינני יכול לנשום, זה לא יום מבחינתי, האדם הזה, הסיפוק שלו, הוא 'זפת'! זה מה שעושה לו טוב בחיים.

הנקודה המרכזית, היא כל אחד מייצר לו סיפוק ושמחת חיים ממה שהוא מבין שזה טוב, אין לכך כל קשר אם הוא עני או עשיר או כמה מאמץ הוא משקיע.

אוּשְׁפִיזִין עִלָאִין

כשנכנסים לסוכה מזמינים את אוּשְׁפִּיזִין עִלָאִין קַדִּישִׁין, ואומרים: עוּלוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָאִין קַדִּישִׁין, עוּלוּ אַבְהָן עִלָאָה בְּצִלָּא דְקב"ה. לֵיעוּל אַבְרָהָם וְעִמֵהּ יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָוִד.

גילוי עצום ונורא מובא בזוהר הקדוש (ח"ג פי אמור, ק"ג ע"ב) השכינה פורסת את כנפיה על הסוכה מלמעלה, ואברהם אבינו וכל האושפיזין קדישין מגיעים אלינו לסוכה, וז"ל הזוהר: יתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְבַר נָשׁ יָתִיב בְּמָדוֹרָא דָא, צִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא, שְׁכִינְתָּא פַּרְסָא גַּדְפָהָא עָלֵיהּ מִלְעֵילָא, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקַיָּיא אָחֲרָנִין שַׁוְיָין מָדוֹרִיהוֹן עִמֵיהּ. אָמַר רְבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקַיָּיא, וְדָוִד מַלְכָּא, שַׁוְיָין מָדוֹרִיהוֹן עִמֵיהּ.

הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, בַּסְכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כְּתִיב, וְלָא בְּשִׁבְעַת יָמִים. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (שמות לא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, בְּאַנְפִּין נְהִירִין, בְּאוּשְׁפִּיזִין אִלֵין דְשַׁרְיָין עִמִּיהּ.

וְאָמַר רְבִּי אַבָּא, כְּתִיב בַּסְכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וּלְבָתֵר יֵשְׁבוּ בַּסְכֹּת. בְּקַדְמִיתָא תֵּשְׁבוּ, וּלְבָתַר יִשְׁבוּ. אֶלָּא, קַדְמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי. תִּנְיֶינָא, לִבְנֵי עָלְמָא. קַדְמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי, כִּי הָא דְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה עָלֵיל לַסּוּכָה הֲוָה חַדִי, וְקָאִים עַל פִּתְחָא לַסּוּכָה מִלְגָאוּ, וְאָמַר נְזַמֵן לְאוּשְׁפִּיזִין. מְסַדֵר (ניא נסדר) פָּתוֹרָא, וְקָאִים עַל רַגְלוֹהִי, וּמְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר בַּסְכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָאִין, תִּיבוּ. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימְנוּתָא, תִּיבוּ. אָרִים (ס"א אסחי) יְדוֹי, וְחַדִי, וְאָמַר זַכָּאָה חוּלָקָנָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגוֹ', וַהֲוָה יָתִיב;

תרגום הדברים: 'בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בַּמָּדוֹר הַזֶּה, צֵל הָאֱמוּנָה, הַשְׁכִינָה פּוֹרֶסֶת אֶת כְּנָפֶיהָ עָלָיו מִלְמַעְלָה, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים אֲחֵרִים שָׁמִים אֶת מְדוֹרָם עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים וְדָוִד הַמֶּלֶךְ שָׁמִים מְדוֹרֵיהֶם עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בַּסְכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כָּתוּב, וְלֹא בְּשִׁבְעַת יָמִים. כְּמוֹ זֶה כָּתוּב (שמות לא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'. וְצָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּפָנִים מְאִירוֹת בָּאוֹרְחִים הַלָּלוּ שֶׁשׁוֹרִים עִמּוֹ'.

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב בַּסְכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ בַּסְכֹּת. בָּרִאשׁוֹנָה תֵּשְׁבוּ, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ. אֶלָּא הָרִאשׁוֹן לָאוֹרְחִים, הַשֵׁנִי לִבְנֵי הָעוֹלָם. הָרִאשׁוֹן לָאוֹרְחִים, כְּמוֹ שֶׁרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לַסְכָּה הָיָה שָׂמֵחַ, וְעוֹמֵד עַל פֶּתַח הַסְכָּה מִבַּחוּץ וְאוֹמֵר: נְזַמֵן לָאוֹרְחִים. מְסַדֵר (נסדר) אֶת הַשָּׁלְחָן, וְעוֹמֵד עַל רַגְלָיו, וּמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בַּסְכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שְׁבוּ אוֹרְחִים עֶלְיוֹנִים, שְׁבוּ. שְׁבוּ אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה, שְׁבוּ. הֵרִים (רחץ) יָדָיו וְשָׂמַח, וְאָמַר: אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגוֹ'. וְהָיָה יוֹשֵׁב'.

אבקש לשאול, וכי לא מתאים יותר להזמינם את האושפיזין קדישין לליל הסדר בפסח, הבית נקי אחרי בדיקת חמץ, הכל מצוחצח לתוך הבית פנימה, בסלון המרווח, ממוזג, עם שולחן סלוני וכסאות עץ עם ריפוד, באופן מכובד וראוי, מאשר להזמינם לתוך סוכת עץ קטנה צפופה תחת כיפת השמים?

סִפּוּק הַנֶּפֶשׁ

אני מכיר משפחות שכל שמחה הם עושים לבד את הכל, וכולם מאושרים ושמחים, לדוגמא להכין 'שבת שבע ברכות', ישנו המון עבודה להכין שבת כזו, אך מרוצים מאוד, ושמחים באופן שלא ניתן לתאר, ומספרים שאוכל הוא ביתי לא תעשייתי, וכדו'.

לעומת זאת, האחרים מזמינים קייטרינג יוקרתי ומהודר, ורוטנים כל הזמן, שוב אין כללים, אך הרעיון שכל אחד מחליט מה נותן לו סיפוק.

יכול אדם לנסוע למרחקים לשליחות מסוימת תוך כדי הרפתקאות ואחריות קשה עליו, וחוזר מאושר ושמח, ואדם אחר, יישב בטרקלין מפואר ולא יחסר לו כלום, ואינו מרוצה אף כועס על כל העולם.

ומהו הסיפוק האמיתי, הנותן שמחת תמידית ואמיתית ולא מזויפת, הרי הנאות גשמיות כמו מאכלים ערבים, הם טובים מהפה עד הגרון, כמה שניות אלו עד הבליעה זו הנאה רגעית שחולפת, ולא אמיתית, הפוך פעמים שגורם לכל מיני מיחושים בריאותיים, גם 'עושר' כסף רב, הוא הנאה רגעית שהרי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו, ברגע שהרוויח סכום גדול, באותו רגע רוצה סכום כפול, נמצא שאינו נהנה רגע ממה שהרוויח.

התקשר אלי אדם, שהפסיד חמשה מיליון דולר, אמרתי לו תהיה שמח, התפלא הלה, אמרתי לו שאברכים אצלי בבית המדרש אין להם חמשה מיליון דולר להפסיד, בקושי מאה דולר... מי שיש לו להפסיד חמשה מיליון דולר, סימן שהוא עשיר גדול מאוד בכסף.

מַדּוּעַ לַהֲרֹס

ביותר בשכונתינו ואדם השמח ביותר, לא הבנתי דבריו, הוא סותר את עצמו, אם הוא בעל ייסורים, שיכל ילדים, בזיונות, ועוד הרבה דברים שאיני יכול לעלות על הכתב, אך הוא השמח ביותר, אתמה מאוד...

אזרתי עוז, עליתי אל ביתו, ופניתי אליו, רבי, מהיכן אתה שואב את השמחה, הרי כל כך הרבה הרפתקאות עדו עליך, אין לך יום ללא בזיונות נוראים, שבעת מדורי גיהונום הנך עובר כאן עלי אדמות, והנך האדם השמח ביותר בשכונה ומשמח את כולם, פלא פלאים, ילמדינו רבינו?

צעיר הייתי, הכנתי את עצמי לגערה במקרה הטוב, וזריקה מהמדרגות במקרה הפחות טוב, היא הכניס אותי לביתו במשך שעה ארוכה וביאר לי בחביבות יתירה את סודו הרגשתי שנגעתי לו בסוד חייו, בכדי שנרד לעומק הרעיון, אקדים מדוע אדם הוא עצוב ומריר, מדוע אדם כועס, מה יש, מה קרה?

התשובה לכך, אדם מצפה, היינו הציפיות שאדם מייצר, וברגע שמתנפץ הצפייה, נגרמת לו האכזבה, הגורם למרירות ולתסכול, אדם מצפה שיכבדוהו, ואין אדם שם על לב, הוא נעלב עמוקות, נפגע קשות, ומדוע הוא ציפה לכבוד, ליחס וכדו', וכלום הוא מרגיש אוויר רואה ואינו נראה, שקוף לגמרי!

הָאֱמֶת הָאֲמִתִּית

הכעס והמרירות נובעים מהצפייה, אז הוא התאכזב, הוא בנה הר של דמיון, הר שכולם חייבים לו, והמציאות טפחה על פניו, לא דובים ולא יער.

ציפה להיות עשיר, ומזלו לא שפר עליו, הכל הלך על צד שמאל, ציפה 'לבניך כשתילי זיתים', וילדיו לא בדיוק הולכים כפי שהוא רצה, כל אחד התפזר על פני ד' קצוות, וכל אחד יש לו קהילה אחרת וכדו'.

הוא כועס, מדוע, כי הוא החליט, ציפה, רצה, חשב, תכנן, דמיין, וזה לא הלך כפי שחשב... במילה אחת, אך לפני המילה אחת, שטמון בכל הענין הזה, אל תכעסו, אך מילה זה טמון 'האמת האמיתית', אמת שאין בלתה.

ומה המילה הזאת "שקר", לא הכוונה לשקרן, שמבטיח נדל"ן על הירח, או לאדם שהונה אחרים, הכוונה לאדם שמשקר את עצמו, דהיינו, מדוע אתה מצפה, מדוע החלטת שהולך להיות כך וכך, וכי משהו ביד אדם מעפר?

השתתף אצלי יהודי יקר, מזקני ירושלים באחד השיעורים, רבי שלמה לוברובם ז"ל אשר זכה לראות גדולי ונקיי הדעת שבירושלים, היה חוזר בפני אמרות שנונות מ'חכמי ירושלים', פעם הוא אמר לי ווארט עצום, מי שמפנים אותי ומבין אותו נכון, ווארט זה שוה 'חיים' (הרבה יותר מימילארדים) הוא אמר זאת ביידיש ירושלימית עסיסית יוואס א מענטש מאכט זיך אליין אן קען עם נישט דע גרעסטער שונא מאכן' אתרגם זאת: 'מה שאדם עושה לעצמו השונא הגדול ביותר לא יכול לעשות לו!'.

אדם מחליט כיצד לקבל את הדבר, גם הדבר הטוב, וחלילה דבר שאינו נראה טוב.

סוד האמת

"האמת", היא הסוד השמחה, הסוד העצום לחיים מאושרים, אל תצפה מידי בשר ודם לכלום! אל תצפה מילדיך לכלום! אל תצפה ממי שעזרת לו והצלת לו את החיים לכלום, כי לא תקבל כלום!

הפוך, המציאות היא, כמה שאדם נותן יותר, יש יותר טענות עליו והסברים כמה הוא לא בסדר, לא מזמן ישבתי עם אנשי חסד עצומים המחזיקים מאות משפחות בסכומי כסף עצומים פשוט "בחסד", הם סיפרו כמה טענות יש עליהם, כמה לשון הרע לאלו שהצילו אותם הם מקבלים?

שיהיה ברור, האדם החומרי לא ניתן לצפות ממנו לכלום 'אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה', נקודה.

מסופר על אדם ערירי שלא היה לו כלום, לא אשה, לא ילדים, לא בית, לא פרנסה, פשוט כלום אחד גדול, תמיד היה שמח ומאושר, הוא נשאל, לשמחה מה זו עושה? ענה בחיוך, אדם מעפר וסופו לעפר, בדרך (מהלידה עד הפטירה) ניתן לשתות קצת יי"ש וכי לא נהיה שמח ומאושר.

עומק הדברים, אדם מטבעו רגיל לקבל כל הזמן, בעת שהיה תינוק, ילד, בחור, אברך, הוא נמצא במצב של 'לקבל ולקבל', אם אינו מקבל מה שהוא חפץ הוא מתחיל לחפש סיבה, מי הוא אשם כאן, זה שאדם כועס, עצוב, עצבני, או ממורמר, היות ויש לו ציפיות ורצונות, שלא מתגשמים, אז התוצאה היא כעס ועצבות.

היינו ימי שנותיו של האדם אומר נעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה (תהלים צ, י): יְמֵי־שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי־גָז חִישׁ וַנָּעֲפָה, כשתבונן מהו האדם, בשר גידים ועצמות, נוצר מעפר, ואז לא מגיע ולא מצפה לכלום, מה שאני מקבל הכל רווח, קצת משקה חריף כבר שאני שמח!

מִזָהָב לְעָפָר

בראש השנה, ניגש אלי יהודי ירושלמי וכה אמר לי, שאביו מתקרב לגיל המאה, לאחרונה הוא חולה מאוד ל"ע במחלה קשה מאוד, והוא אומר לילדיו להתכונן... בנו אמר לו אבא, חס ושלום! אריכות ימים ושנים טובות, אביו, אדם ירושלמי השיב לו, אומרים בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים 'אדם מעפר וסופו לעפר', כולם בוכים, למה בוכים הוא שואל, מילא אדם מ'מזהב וסופו לעפר', ההפסד הוא גדול, אך אם האדם הוא מעפר וסופו לעפר, אז מה הבכי....

האמת שהוא צודק, אין מה לבכות, הבכי הוא שאדם באמת חשב שהוא מזהב! ולכן הוא בוכה!

הנאות גשמיות הגדולות ביותר, הם סיפוקים רגעיים בלבד, ולא אמיתיים, אחרי ימים קדושים ונעלים אלו, באה התורה ללמד אותו לכל השנה כולה, שמחה אמיתית הוא במינימום הסתפקות במועט.

כפי שמסופר על הלך עני, שהיה מסובב מבית לבית, הולך מדלת לדלת ופושט יד לנדבה, פרוטה לפרוטה הצטרפה, ואפשרה את מחייתו הדלה, פעם אחת הגיע לווילתו של עשיר אחד. וילה מפוארת, רחבת ידיים, בהט ושש ודר וסחרת... העשיר ישב במפרסת הפונה אל הרחוב, שקוע בספרי חשבונותיו.

התקרב העני הושיט ידו וקרקש במטבעותיו, לעורר את תשומת לבו של העשיר. והעשיר לא היה רע לב ואטם רגש. להיפך, היה מוכן לתת נדבה, וביד נדיבה אבל לא עכשיו, לא כרגע. "המתן מעט", הפטיר לעבר העני, "אני מחשב עתה את שווי נכסי, ואסור לי להסיח דעתי, פן אתבלבל בחשבוני". נשא הרעיון חן בעיני העני.

מדוע לא יחשב גם הוא את שווי נכסיו, נפנה לפינת השולחן וערם את כל הפרוטות שבכיסי בגדיו, ומנה אותן אחת לאחת, סדרן בקבוצות של עשר עשר. נשא אליו העשיר מבט משעשע: עני מרוד זה מבקש לעשות כמעשהו, אלא שבהבדל קטן: זה מונה רכוש במיליונים, וזה סופר פרוטות. סנט בעני בזחיחות דעת, ואמר: "מה יש לך לחשב, כלום מבקש אתה לדעת כמה חסר לך כדי להגיע לעושרי". חוורו לרגע פניו של העני, אך מיד התעשת ואמר: "לא, לא! זאת אינך צריך לחשב. זאת בררתי בעבר, ואני יודע משכבר". נעורה סקרנותו של העשיר: "מה בררת, מה ההפרש בינינו" "אמנם כן", ענה העני.

"ולאיזו תוצאה הגעת" שאל העשיר, משועשע. "הגעתי למסקנה שאיננו רחוקים זה מזה. כל ההפרש ביננו מסתכם בעשרה זהובים בלבד", ענה העני. "הבלים תדבר", הפטיר העשיר, ושב לחשבונותיו. "עשרה זהובים", - שב העני ואמר, "אין זה על פי אמדן או השערה! שאלתי מבינים ויודעי ענין, והם אמתו את הנתונים שבידי". סקרנותו של העשיר התעוררה. אחד מן השניים: או שלפניו אחד הקמצנים - עשיר מופלג החי

כקבצן, שעושרו רב למאד ואין הוא ראוי לנדבה, או שלפניו עני עז פנים המתקלס בו, וגם הוא אינו ראוי לנדבה... "פרש נא דבריך", תבע. בבקשה! פשוט מאד!

התעניינתי אצל הקברן, והוא אמר לי שיש שני סוגי תכריכים בלבד, לעניים ולעשירים. ההפרש במחירם הוא עשרה זהובים!....

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגַּיִךְ

הרה"ק רבי אהרון מקרלין זי"ע היה מספר את הסיפור הבא מידי שנה בעת "שמחת בית השואבה" שנערכה בבית מדרשו. בעיירה אחת לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד "מתנגד" עשיר מופלג. היה לו הכל ולא היה חסר שום דבר, רק דבר אחד אין לו: אין לו שמחה בלב! הוא תמיד מלא מרירות וכעס, ובשבת קודש עת היה יושב עם משפחתו היו נשמעים מביתו צעקות וטרוניות, וכמובן הם לא שרים זמירות, מפני שלא מוכרחים.

הרי זה לא דין... והשני באותו הרחוב, מול ביתו של העשיר התגורר ה"חסיד" עני ואביון, בקושי יש לו מה לאכול, אבל תמיד הוא בשמחה. ובביתו היה תמיד נשמעים שירות ותשבחות, וזמירות שבת שהיו ערבים ומגיעים לאזני כל הרחוב, המתנגד הזה חוץ מכך שהיה במרירות עצמית וללא שמחה, כאב וחרה לו מאד איך יכול להיות שכזה עני מרוד כל הזמן שמח, ואילו אני שיש לי כל טוב, הנני מלא כעס ומרירות.

בכל ימות השנה הצליח איכשהו המתנגד להעביר מליבו את הרהורי הקנאה בחסיד זה, אך עם הגיע חג הסוכות כשכולם יושבים בסוכותיהם בחצרות הבתים. הדבר לא נתן לו מנוח, בסוכתו אווירת נכאים, ואילו ממול בסוכת שכינו העני, אווירת יום טוב ושמחה עד לב השמים. שנה אחת החליט מרוב קנאה ושנאה: אין לי כוח לעבור עוד פעם "סוכות" כזה, אני מוכרח לעשות משהו כנגדו, אני לא אתן שלחסיד זה יהיה סוכה. ומכיוון שהוא היה עשיר גדול מאד, וכמעט כל פרנסת אנשי העיר הייתה תלויה בו, אמר הוא לכולם:

"מי שייתן אפילו חתיכת עץ אחת לחסיד העני, יפסיד את עבודתו". ומפני שלעני זה לא היה אף פעם כסף לקנות עצים לסוכה, ומידי שנה היה אוסף מכל שכניו ומכריו עוד קרש ועוד קרש, בשנה זו לא הצליח להשיג אף לא קרש אחד! לכל מי שהיה מבקש בעירו הייתה בקשתו חוזרת ריקם מכיוון שאף אחד לא רצה לסבך את עצמו ופרנסתו בגלל הוראתו של העשיר.

הולכים ומתקרבים הימים לחג, והחסיד אינו יודע מה לעשות! איפה הוא יישב עם משפחתו בחג בעוד הוא חושב ומהרהר לעצמו, פתאום הבריק לו רעיון: בפאתי העיר עומדת לה "בית הקברות" ושם בחצר מונחים בערימה מאות קרשים ועליהם כתוב: פ"נ,פ"נ. מוכנים הם לעת הצורך ר"ל, חשב הוא בליבו הרי לא ימותו כל כך הרבה אנשים בסוכות, אלך אני ואקח את אותם קרשים ויבנה מהם סוכה, ולאחר החג אחזירם למקומם, וכך הווה, הלך העני ובנה מכל אותם הקרשים סוכה - כך שבכל דפנות הסוכה מכל צדדיו הופיע המילים: פ"נ,פ"נ...

בהגיע ליל יו"ט, שש ושמח העני ובני משפחתו על הזכות שהם זוכים שוב לשבת בסוכה כשירה, ופיזמו לעצמם

זמירות ותשבחות כמידי שנה ושנה. והנה ממול יושב לו העשיר וצופה מבעד לחלונו ורואה כי העני יושב כרגיל ושר ושמח כאילו לא קרה כלום, לא יכל העשיר להתאפק ולא שלט בעצמו, פרץ הוא לסוכתו של העני, ושאלו: "מי נתן לך את העצים"?!

אמר לו החסיד: תירגע תירגע. אני שמח שבאת לבקרני בסוכתי, בא ותשב ואספר לך את השתלשלות הענינים:

כפי שקיווית שיקרה, מאחר שציווית על כל היהודים שלא יביאו לי עצים לסוכתי, באמת לא יכולתי לבנות סוכה, ולכן לא היה לי מה לעשות והסתובבתי בטל מרוב צער, בלילה שלפני החג אני מטייל ברחוב, ופתאום את מי אני רואה? את ידידי הוותיק מלאך המוות! ואני אומר לו שלום לך אחי, ידידי מלאך המוות! איזה כבוד לראותך, מה אתה עושה כאן בעירנו?

והוא אומר לי: אהה אני כאן בשליחות מיוחדת. "באתי להרוג את הגביר הזה"! אז אמרתי למלאך המוות אל תהרוג אותו. אל תבזבז את האנרגיה שלך על האיש הזה. הוא כבר מת, הוא יותר ממת! הוא מת מיתה משונה אלף פעמים ביום, הלא הוא מלא כעס. אין לו טיפת שמחה בעצמות. זה מתחת מכבודך להתעסק עם סחורה כזאת. אמר לי מלאך המוות: "אני מודה לך מעומק הלב, חסכת לי עבודה ואנרגיה. ולאות הוקרה, אני נותן לך במתנה את העצים של בית הקברות" הנה אתה רואה: פ"נ, פ"נ.

כמו חיצים חדרו דברי החסיד לליבו של הגביר, והוא התחיל לבכות מעומק הלב... לבסוף הוא אמר לחסיד: מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להוציא את העצבות מהלב שלי. תסביר לי: לי יש

עוֹלָם אֲרָעִי

כתב הגה"ק החיד"א זי"ע: "והנה, נודע ביהודה ובישראל כי אחד מטעמי פשוטי מצות סוכה הוא להעיר אוזן שומעת ועין רואה כי ישיבת עולם הזה דירת עראי כסוכה. וכשיסתכל האדם בעין יפה כי העולם הזה הבל, וישיבתו בו עראי והנאותיו עראי דעראי, לא ילך בעצת יצרו, וישיב מאוייו בדבר הקיים, שהם תורה ומצוות. וצוונו מצוה זו בזמן שמחתינו, הוא הרגל הקדוש "חג הסוכות זמן שמחתינו", לרמז כי העולם הזה עראי והשמחה היא לזמן מועט. ועוד רמז: כאשר נסתכל בסוכה ונדע שאנחנו עראי בעולם הזה, אז יהיה זה שמחתנו, כי בזה לא נלך בעצת יצרנו לבלות עצמנו בהכנות העולם הזה והבליו כי הם הבל ואבל כבד. ואז נפנה לדבר הנצחי והושר התדירי - עסק התורה והמצוות"...

כמה מתאים כאן הסיפור הבא! מעשה בהלך עני, שהיה מסובב מבית לבית, הולך מדלת לדלת ופושט יד לנדבה. פרוטה לפרוטה הצטרפה, ואפשרה את מחייתו הדלה. פעם אחת הגיע לחווילתו של עשיר אחד. חוילה

מפוארת, רחבת ידיים, בהט ושש ודר וסחרת... העשיר ישב במפרסת הפונה אל הרחוב, שקוע בספרי חשבונותיו.

הָעוֹלָה מִכָּל זֶה

רב המנונא גילה לחתן ולכלה ביום שמחתם סוד האושר והשמחה, אל תצפו לא תתכזבו, באי עלמא כבי הילולא דמי, זהו השמחה הגדולה ביותר.

אנו עומדים בחג הסוכות זמן השמחה, שמחה שמשפיע לכל השנה, המתקת החסדים, הוא דווקא על ידי הסתפקות במועט, לכאן, דוקא לסוכה מזמינים את האושפיזין עילאין, אושפיזין קדישין שישפיעו שפע עצום ולימוד לכל השנה כולה.

יהי רצון שנזכה לשבת בסוכות עורו של לויתן במהרה בימנו, ואותן מלאכים הקדושים השיכים למצות סכה ולמצות די מינים לולב ואתרוג הדס וערבה הנוהגים בחג הסכות, הם יתלוו עמנו בצאתנו מן הסכה, ויכנסו עמנו לבתינו לחיים ולשלום, ולהיות תמיד עלינו שמירה עליונה ממעון קדשך אכי"ר.

8*8