Skip to content
צום פינטל

גם אני שייך לתורה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

לפעמים ההתבוננות אורכת זמן. אדם נכנס אל הענין לאט. הוא אינו יודע מיד מה נכון. הוא חושב מצד אחד ומצד שני, שואל מה הדין, בודק 'מהי טובת האחר, ומהו רצון השם בתוך המצב הזה. כל הבירור הזה הוא עצמו חלק מלימוד תורה.

התורה אינה רק לדעת מה כתוב. התורה היא גם העבודה להבין כיצד מה שכתוב שייך אל הדבר העומד עכשיו לפני האדם. אפשר לדעת הלכה, אבל לאחר מכן צריך להתבונן כיצד לקיימה נכון, בזמן הנכון, עם האדם הנכון ובאופן שלא יביא לידי דבר אחר שאינו ראוי.

כך 'הוא בבין אדם למקום. יהודי קם בבוקר וחושב כיצד יוכל להתפלל היום מעט יותר במתינות. הוא מתבונן באיזו ברכה הוא רוצה להחזיק את מחשבתו. הוא מכין את ביתו לשבת, וחושב כיצד להכניס בו הרגשה של שבת. הוא עומד לפני נסיון קטן ושואל מה הקדוש ברוך הוא מבקש ממנו עתה. זה לימוד התורה ממש.

אולי איש אינו רואה את ההתבוננות הזאת. אין בה קול, אין בה ספר שאפשר לנוע וללמוד בה. אבל בתוך נפשו הוא עוסק בתורה. הוא מתבונן ברצון השם על פי תורה. חושב האם עליו לשאול דעת תורה, האם עליו לעיין בספר.

וכן הוא בבין אדם לחבירו. אדם עומד בשיחה קשה עם חבירו ועוצר לרגע. חושב: 'האם הדברים שרוצה לומר באמת נחוצים? האם צריך לומר אותם עכשיו? האם אפשר לומר אותם בדרך הנכון? אולי עלי למצוא את הדרך הנכונה לומר אותו.

גם זו תורה. לא רק השתיקה לבסוף היא תורה, ולא רק הדיבור המתוקן הוא תורה. גם המחשבות מסביב היא תורה. גם בירור הכעס, הנסיון להבין את האחר והחיפוש אחר הדרך הנכונה כל אלו הם תורה ממש. מהו תורה אם לא התבוננות ברצון השם במצב כזה וכזה. מה הם כל המוסר ספרים וספרי חסידות, אם לא התבוננות ברצון השם במקום ובמצב כזה וכזה.

אפשר למדוד תורה לפי הכמות הנראית לעין: כמה דפים למד, כמה שעות ישב וכמה ספרים סיים. אלו ודאי דברים גדולים ויקרים שאין לשער את ערכם. אבל יש גם תורה שאין לה מספר של דפים. זו התורה שכבר נכנסה לתוך דעתו של האדם, והיא מתחילה לנהל את חייו.

יהודי, למד שצריך לדון את חבירו לכף זכות. לאחר זמן מגיע לפניו מקרה 'אמיתי. הוא נפגע, לועס, והדבר נראה לו ברור. אבל הוא עוצר ומנסה למצוא צד אחר. באותו רגע המאמר שלמד אינו נשאר עוד בתוך הספר. הוא קיבל גוף וחיים. אין זה רק "תלמוד המביא לידי מעשה". זהו לימוד ממש. הוא יכול לקחת את כל הנסיון שלו, וההתגברות שלו, ולכתוב אותו על נייר, ולעשות מזה מאמר תורני, ולבסוף ספר שלמה. זה תורה ממש.

הדרך מן הידיעה אל המעשה היא ארוכה. וכל המילוי שממלאים את החלל, מן הידיעה עד המעשה, הרבה פעמים זה בכלל לימוד ממש. אדם יכול לדעת דבר שנים רבות, ורק ביום אחד הוא מתחיל לראות כיצד הוא נוגע אליו. מתבונן בו מחדש ומרגיש כמה התורה מדברת עליו, על ביתו ועל המצב שבו הוא עומד היום. זה תורה ממש.

התורה הנמצאת בתוך החיים הפשוטים

בשמחת תורה רוקדים כל היהודים. תלמידי חכמים שרכשו מסכתות שלמות, ויהודים פשוטים שלא זכו ללמוד הרבה. זקנים שכבר עברו שנים רבות עם התורה, וילדים קטנים שעדיין אינם יודעים לקרוא. כולם מקיפים את הבימה, כולם 'מנשקים את ספר התורה, וכולם שמחים באותה תורה.

בשמחת תורה אין מוסיפים עוד שיעור. אין פותחים סוגיא עמוקה, 'ואין בוחנים כל אחד כמה הוא יודע. ספר התורה סגור, מכוסה במעיל, ויהודי מחזיק בו ורוקד. כאילו אומרים לו: לפני שנבדוק כמה תורה כבר נכנסה לתוכך, דע תחילה שאתה מחובר אל התורה. התורה היא שלך ואתה שלה.

השמחה הזאת אינה נולדת רק מן הידיעה בתורה. היא נולדת מעצם השייכות. יהודי אומר: אולי עדיין לא למדתי כפי שהייתי צריך ללמוד, אבל יש לי תורה. אני בן לאומה שקיבלה את התורה. היא מדברת אלי, מחכה לי, מלווה אותי. אני עמך, ואתה עמדי.

בשמחת תורה מעלים גם את הילדים. הילד אינו יכול לומר שסיים את התורה. הוא נמצא בתחילת דרכו, ולפעמים אפילו בתחילת האותיות. ואף על פי כן גם הוא עומד תחת הטלית, עולה לתורה ונכנס בתוך שמחתה. אין אומרים לו: תחילה תלמד, אחר כך תהיה שייך. אומרים לו: תחילה דע שאתה שייך, ומתוך השייכות הזאת תתחיל ללמוד.

התורה אינה נמצאת רק בתוך הספר. היא מתחילה בספר, נלמדת מתוך הספר, ומשם היא נכנסת לתוך דעתו של האדם, לתוך לבו, לתוך מעשיו ולתוך כל סדר חייו. תורה שאינה נכנסת אל החיים עדיין לא סיימה את דרכה.

כשהתורה נכנסת לתוך החיים

יש אדם החושב שהתורה שייכת אליו רק בשעות הגבוהות שלו. כאשר למד היטב, התפלל בכוונה או התגבר בנסיון גדול, הוא מרגיש שהיה לו יום של תורה. אבל ביום 'שעבר עליו בתוך טרדות, בפרנסה, בבית, עם אנשים, ובדברים פשוטים, נדמה לו שבאותו יום עמד מחוץ לתורה.

שמחת תורה מגלה לו שהתורה רחבה יותר. ודאי שאין דבר העומד במקום לימוד התורה, ויהודי צריך לקבוע עתים לתורה ולהוסיף בלימודה כפי כוחו. אבל התורה צריכה ללכת עם האדם לתוך ביתו, פרנסתו, דיבוריו וכל הדברים הקטנים שמהם בנויים חייו.

כאשר יהודי עומד לפני דבר ואינו ממהר, אלא חושב: מה רצון השם ממני כאן? כיצד נכון לעשות זאת על פי תורה? 'כיצד עלי לדבר? כיצד עלי' לנהוג בכסף הזה? כיצד אשיב לאדם הזה? באותו רגע הוא מכניס את המעשה שלו לתוך התורה.

גם ההתבוננות 'הזאת היא חלק מן התורה. הוא אינו רק מצוה ומעשה טוב, אלא זה לימוד התורה ממש. הוא לוקח דבר מן החיים ומעמיד אותו לפני דעת התורה. הוא מברר, אותו,' שוקל אותו, נזכר במה שלמד, נזכר במה ששאל. זו תורה העוברת מן הספר אל הדעת, ומן הדעת אל החיים.

התורה שבקטנות

אותו רגע הוא רגע של לימוד. אולי לא נתחדש בו פירוש חדש בדברי הגמרא, אבל נתחדש בו פירוש חדש בחייו של האדם. דבר תורה שהיה מונח אצלו בידיעה נכנס עתה אל הלב, ומה שנכנס אל הלב יכול אחר כך להיכנס אל המעשה.

השמחה של כל יהודי

משום כך כל יהודי יכול לשמוח בשמחת תורה. אולי הוא לא למד כל מה שרצה ללמוד, אבל במשך השנה היו רגעים שבהם התורה נכנסה אל חייו. רגע שבו התגבר, רגע שבו חשב לפני שדיבר, רגע שבו בירר מה נכון, ורגע שבו עשה דבר קטן מפני שזהו רצון השם.

ייתכן שהוא עצמו שכח את אותם רגעים. אין לו רשימה מסודרת שלהם. הוא זוכר בעיקר את המקומות שבהם נכשל ואת הדברים שלא הספיק. אבל התורה זוכרת גם את המחשבה הטובה, את העצירה הקטנה, את המילה שלא נאמרה ואת המעשה הפשוט שנעשה לשם שמים.

אין הכוונה לומר שדי בכך ואין צורך ללמוד. בלי לימוד אין לאדם מה להכניס אל החיים. ככל שהוא לומד יותר, התורה יכולה להאיר לו יותר מקומות ולהדריך אותו ביותר פרטים. אבל עליו לדעת שגם כאשר דבר אחד מן הלימוד נכנס אל מעשה אחד, נעשה כאן דבר גדול: התורה נעשתה חיה בתוך העולם.

זהו העומק של שמיני עצרת. במשך שבעת ימי החג הקריבו שבעים פרים, ובשמיני עצרת נשאר פר אחד. חז"ל המשילו זאת למלך שעשה סעודה גדולה, ולאחריה אמר לאוהבו: "עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך" לאחר כל הריבוי נשארים הקדוש ברוך הוא וישראל לבדם.

לפעמים האדם חושב שהקדוש ברוך הוא רוצה ממנו רק את הסעודה הגדולה: הישגים רבים, מדרגות גבוהות, ידיעות רחבות ומעשים הנראים לעין. אבל בשמיני עצרת אומרים לו: תישאר עמי עוד יום אחד. אל תביא דוקא הרבה. תביא את עצמך ואת הנקודה הפשוטה שבה אתה רוצה להיות קרוב.

ומתוך הקרבה הזאת באה שמחת תורה. איננו שמחים רק על התורה שכבר למדנו, אלא גם על התורה שעוד נלמד. איננו רוקדים רק עם מה שכבר השגנו, אלא עם כל האפשרות שעדיין מונחת לפנינו. ספר התורה סגור, ואין אנו יודעים איזה 'חלק ממנו ייפתח לפנינו בשנה הבאה. אבל אנחנו מחזיקים בו ויודעים שיש לנו לאן לחזור.

לכן מסיימים 'את התורה ומיד מתחילים שוב מ"בראשית". אין מפסיקים כדי לעשות חשבון כמה מן התורה כבר הבנוֹ וכמה עדיין חסר לנו. מיד לאחר הפסוק האחרון חוזרים אל הפסוק הראשון. הסיום עצמו נעשה פתח להתחלה חדשה.

גם אם השנה שעברה לא היתה כפי שרצה האדם, גם אם היו בה ימים ריקים, נפילות והחמצות, אין זו המילה האחרונה. מיד לאחר "לעיני כל ישראל" בא' "בראשית ברא אלקים". אפשר לפתוח שוב את התורה, ואפשר לפתוח שוב את החיים.

השמחה אינה מפני שכבר עשינו הכל. השמחה היא מפני שאין אנו אבודים גם כשלא עשינו הכל. התורה עדיין עמנו. היא לא סגרה את דלתה. היא אינה אומרת ליהודי: היית צריך לבוא קודם. היא פותחת שוב את תחילתה ואומרת: בוא, נתחיל מבראשית.

בשמחת תורה היהודי רוקד על כל דף שלמד, אבל גם על כל פעם שהתבונן כיצד לקיים את מה שלמד. הוא רוקד על כל ידיעה שרכש, אבל גם על כל מילה ששינה מכוח אותה ידיעה. הוא רוקד על התורה שבספר, ועל התורה שכבר נכנסה מעט לתוך ביתו, עבודתו, מידותיו ומעשיו.

על כך רוקד התלמיד חכם, ועל כך רוקד היהודי הפשוט. על כך רוקד הזקן, ועל כך רוקד הילד שעדיין אינו יודע לקרוא. אין כולם עומדים באותה מדרגה, אבל כולם עומדים בתוך אותה תורה.

התורה אומרת לכל יהודי: אל תחכה עד שתהיה אדם אחר כדי להתחיל לחיות עמי. התחל מכאן. מן המקום הזה, מן הכוחות האלה, מן ההתבוננות' הקטנה ומן המעשה הקטן העומד לפניך. גם הקטנות הזאת היא תורה. לפעמים היא תחילת 'התורה. ולפעמים דוקא שם מתחילה התורה להיעשות חיים.

More in this printout

View the whole printout