בחג הסוכות מתרחש דבר נפלא. הדברים שהיו מוטלים למטה עולים למעלה. הקש, העלים והענפים, כל מה שנשאר מן הגורן ומן היקב לאחר שאספו את המאכל החשוב, נעשים סכך. כל השנה דרכם להיות מושלכים על הארץ, ובסוכות מגביהים אותם ומניחים אותם מעל הראש.
כתוב "באספך מגרנך ומיקבך", הסכך נעשה מפסולת גורן ויקב. דוקא הדבר שהאדם כבר אינו צריך לו, דוקא השארית שנפלה לאחר שהוציאו ממנה את העיקר, נעשית כעת עיקר המצוה. תחת הפסולת הזאת יושב יהודי, אוכל, שותה, ישן ומכניס את כל חייו תחת צל השכינה.
כל השנה אנו חיים עם סדר אחר. הדבר החשוב עולה למעלה, והדבר הפחות נופל למטה. התבואה נכנסת לבית, והקש נשאר בחוץ. הענבים נכנסים ליקב, והזמורות מושלכות לצד. האדם לוקח לעצמו את מה שיש לו טעם, מחיר ותועלת, ואת השאר הוא מכנה בשם פסולת.
בסוכות מתהפך הסדר. הפסולת עולה למעלה. האדם עצמו יושב למטה, והקש והענפים נמצאים מעל ראשו. מה שכל השנה היה תחת רגליו, נמצא כעת למעלה ממנו ומקיף אותו בקדושת הסוכה. פתאום מתגלה שגם הדבר שנפל לא יצא מעולמו של הקב"ה. עדיין יש לו מקום, עדיין יש לו תפקיד, ועדיין אפשר לעשות ממנו בית לשכינה.
ענן הקטורת נעשה סכך
מהיכן קיבלנו את הכוח להגביה את הפסולת? הכוח הזה מתחיל ביום הכיפורים. עיקר העבודה המיוחדת של יום הכיפורים בבית המקדש היתה כניסת הכהן הגדול לפני ולפנים עם הקטורת. הכהן הגדול נכנס למקום הקדוש ביותר, הניח את הקטורת על האש, והבית נתמלא ענן, כמו שנאמר: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות".
מבואר בספרי החסידות שענן הקטורת של יום הכיפורים נמשך ומתגלה אחר כך בענני הכבוד של חג הסוכות. הענן שהיה לפני ולפנים ביום הכיפורים יורד ונעשה צל הסוכה, המקיף את היהודי בחג. ביום הכיפורים הוא ענן נסתר בקודש הקדשים, ובסוכות הוא נעשה מקיף הנכנס לתוך חיי האדם: "בסוכות תשבו". האדם אוכל, שותה וישן בתוך אותו צל קדוש.
אבל יש כאן עומק נוסף. הקטורת עצמה מלמדת כיצד מעלים דבר פחות ורחוק. בתוך סממני הקטורת היתה גם החלבנה. ריחה של החלבנה מצד עצמה אינו טוב, ואף על פי כן אי אפשר לעשות את הקטורת בלעדיה. מכניסים אותה בין שאר הסממנים, שוחקים את כולם היטב הדק, ומעלים את הכל יחד על גבי האש.
החלבנה אינה נשארת מחוץ לקטורת מפני ריחה. היא נכנסת פנימה, מצטרפת אל הכלל ועולה עמו לפני ולפנים. הדבר שריחו רע מצד עצמו נעשה חלק מן הריח העולה לפני השם יתברך.
ביום הכיפורים אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, עם אותם שהחרימו, שבכל השנה נדחו מחוץ למחנה. ביום הכיפורים מתירים לכולם ליכנס. כפי שלמדו אותנו חז"ל שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. אף הם צריכים להיכנס בתוך הכלל ולעלות עמו (כריתות ו ע"ב).
זהו כוחו של יום הכיפורים. יהודי אינו מגיע אז לפני השם יתברך רק עם המעשים הנאים שלו. הוא בא גם עם הדברים הפחותים, עם המקומות שלא הצליח בהם, עם המחשבות שנפלו, עם הרצונות שלא יצאו אל הפועל ועם התפילות שלא היו כפי שקיווה. עושה תשובה על הכל, מהפך הכל לטוב. הוא מכניס את הכל לתוך הקטורת. את הכל הוא מעלה לפני ולפנים.
ביום רגיל האדם מתבייש בחלבנה שלו. הוא רוצה להראות רק את החלק הטוב. אבל ביום הכיפורים הוא אומר וידוי ומביא לפני הקב"ה את כל מציאותו. הוא אינו משאיר את הפסולת בחוץ. דוקא כאשר החלבנה מצטרפת אל כל הסממנים, נעשה ענן הקטורת.
מן הענן הזה נמשך הסכך. לאחר שביום הכיפורים קיבלנו את הכוח להעלות את החלבנה, אנו יכולים בסוכות להעלות את פסולת הגורן והיקב. הקטורת מגלה שאין אדם שנדחה מן הכלל, והסכך מגלה שאין חלק בבריאה שאין לו עלייה. גם הריח הפחות עולה לריח ניחוח, וגם הענף המושלך עולה ונעשה צל של מצוה.
מה הרווחתי מן התפילה
אחר ראש השנה ויום הכיפורים יכול יהודי לשאול את עצמו: מה נשאר לי מכל התפילות הללו? עמדתי שעות בבית המדרש, אמרתי פיוטים, שמעתי תקיעות, בכיתי, ביקשתי וקיבלתי על עצמי קבלות. ומה יש לי עכשיו ביד ? מה אני יכול לפרוט למעשה מכל העבודה הזאת ?
זו שאלה אנושית מאוד. האדם רגיל למדוד את הצלחתו בדברים שאפשר לראות. אם פעל ישועה, אם נוספה לו פרנסה, אם הסתדרה לו צרה, הרי הוא מרגיש שהתפילה נשאה פירות. הוא יכול לומר שהתפילה השתלמה. הוא השקיע בראש השנה וביום הכיפורים, ואחר כך פדה את התפילות בפרנסה טובה, בבריאות או בהצלחה.
ואמת היא שאנו מבקשים גם על כל הדברים הללו. אנו מתפללים על חיים, על פרנסה, על בריאות, על נחת ועל ישועות. אין בזה דבר קטן. כל צרכי האדם באים מן הקב"ה, ועל כולם צריכים לבקש. לפעמים יהודי זוכה לראות במשך השנה כיצד תפילה שהתפלל בימים הנוראים נפתחה לפניו והביאה לו ברכה.
אבל יש יהודי שמח יותר. הוא אינו מחכה עד שיוכל לפדות את תפילתו בכסף או בישועה גלויה. עצם העובדה שיצא מראש השנה עם מעט יראת שמים היא בעיניו רווח גדול. אם נכנס בלבו רגע אחד של אמונה, אם הרגיש פעם אחת שהוא עומד לפני המלך, אם יצאה מפיו מילה אחת של אמת, יש לו אוצר.
משהו יראת שמים הוא גם משהו. משהו אמונה הוא גם משהו. רגע אחד שבו נפתח הלב הוא אוצר שאי אפשר למדוד. האדם אינו מוכרח להראותו לאחרים, וגם אינו מוכרח להרגיש אותו בכל רגע. הוא יודע שבראש השנה וביום הכיפורים נכנס בו דבר טוב, וגם אם הוא קטן ועדין, הוא יקר מאוד.
בחג הסוכות לומד היהודי להחשיב גם דבר שאין לו מחיר. הסכך אינו דבר הנמכר בחנות בתור מאכל יקר. הוא פסולת גורן ויקב. ואף על פי כן, כאשר הוא נמצא במקום הנכון, הוא נעשה מצוה. כך גם רגע קטן של יראה. אולי אין האדם יכול לפרוט אותו מיד, אבל הוא נמצא למעלה מראשו, שומר עליו ומקיף את חייו.
הראש מחלק חיים לכל הגוף
ראש השנה נקרא ראש, ולא רק תחילת השנה. הראש אינו רק האבר הראשון בגוף; הוא המקום שממנו נמשכים החיות, ההרגשה וההנהגה לכל הגוף. המוח חושב, מחליט ומנהיג, ואחר כך הכוחות נמשכים ממנו אל העינים, אל הלב, אל הידיים ואל הרגליים.
כך הוא גם ראש השנה. בראש השנה נמשכים המוחין של כל השנה. עדיין אין האדם רואה בחוש את כל מה שיתרחש בחשוון, בטבת, בניסן או בתמוז. אבל הראש כבר מכיל בתוכו את החיות העתידה להתחלק לכל האברים. ראש השנה הוא השורש שממנו יקבל כל יום בשנה את חלקו.
דבר זה קיים במידה מסוימת בכל תפילה. בבוקר האדם מתפלל וממשיך דעת וחיות לכל היום. הוא עולה מעט למעלה, מסדר את מחשבתו, נזכר לפני מי הוא חי ומה תכליתו, ואחר כך יורד לעסקיו. התפילה היא הראש של היום. ממנה צריכים לקבל הידיים העוסקות במלאכה, הרגליים ההולכות ברחוב והפה המדבר עם בני אדם.
בראש השנה נעשית עבודה זו לכל השנה. עומדים שעות ומתפללים, מעמיקים וחופרים למעלה, וממשיכים מוחין אל כל הימים העתידים לבוא. כל תקיעה, כל פסוק מלכיות, כל זכרון וכל תפילה מניחים שורש. במשך השנה מתחלק השורש הזה לעוד יום ועוד יום, לעוד נסיון ולעוד בחירה.
כאשר יהודי שואל מיד אחר יום הכיפורים מה הרוויח, הוא דומה לאדם המסתכל על הראש ושואל היכן הידיים והרגליים. הן עדיין מקבלות ממנו. כל השנה עוד עתידה לצאת מן הראש הזה. כל החורף וכל הקיץ עדיין יפרטו את מה שנמשך בראש השנה.
אכן, יש מי שפודה את תפילתו גם בפרנסה. אף זה חלק מן החיות היורדת מן הראש אל הגוף. הגוף צריך מזון, בית ובגדים, וגם אלה נקבעים בראש השנה. אולם המוחין של ראש השנה אינם רק הדרך לקבל את צרכי הגוף. הם עצם החיים הפנימיים שילוו את האדם בתוך כל מה שיקבל.
ייתכן ששני יהודים יקבלו אותה פרנסה. האחד יחיה עמה מתוך פחד תמידי, והשני יחיה עמה מתוך אמונה. לא רק הכסף נקבע בראש השנה; גם הראש שבו יקבל האדם את הכסף נמשך בראש השנה. לא רק המאורעות של השנה, אלא גם הדעת שבה יוכל לעבור אותם.
אין הכוונה שכבר רואים את כל הישועות. האיסוף הראשון הוא בתוך הנפש. האדם מתחיל להכיר שיש בידו דבר. הוא אוסף את רגעי האמונה, את מעט היראה, את הרצונות הטובים ואת המילים האמיתיות שאמר. הוא אינו מניח להם להישאר מפוזרים בבית המדרש של ראש השנה ויום הכיפורים. הוא לוקח אותם עמו אל הסוכה.
וזוהי השמחה של סוכות. בראש השנה האדם עומד ביראה. ביום הכיפורים הוא צם, מתוודה ומעלה הכל למעלה. בסוכות הוא מתחיל להרגיש שהעבודה הזאת שייכת לו. היא אינה נשארת רק בשמים. היא יורדת ונעשית סכך, דפנות, אכילה, שתייה וישיבה. הקדושה נכנסת אל תוך החיים הפשוטים.
עתה אפשר להבין מדוע זמן האסיף הוא זמן שמחתנו. השמחה באה כאשר האדם מכיר במה שיש לו. כל עוד הוא חושב שלא פעל מאומה, לבו סגור. ברגע שהוא אוסף את הנקודות הטובות ומכיר שכל משהו הוא אוצר, הוא נעשה שמח.
ארבעת המינים עולים בתנופה
לאחר שנכנסים אל הסוכה נוטלים את ארבעת המינים. לוקחים דברים שצמחו מן הארץ: לולב, אתרוג, הדסים וערבות. מקרבים אותם זה לזה, אוגדים אותם ביד ומגביהים אותם בתנופה.
חז"ל אמרו שמוליכים ומביאים למי שארבע רוחות שלו, ומעלים ומורידים למי שהשמים והארץ שלו. האדם לוקח את מה שצמח למטה ומניף אותו לכל הצדדים ולמעלה. הוא מכריז שכל הצמיחה, כל הפירות וכל העולם שייכים למי שאמר והיה העולם (סוכה לז ע"ב).
יש כאן המשך לעבודת הסכך. בסכך אנו מגביהים את הפסולת ומניחים אותה למעלה מראשנו. בארבעת המינים אנו מגביהים את הצמיחה עצמה. לאחר שאספנו את פירות השנה, אין אנו מחזיקים אותם רק לעצמנו. אנו מעלים אותם בחזרה אל הקב"ה.
הלולב עומד זקוף וראשו עולה למעלה. סביבו נמצאים ההדסים והערבות, וביד השנייה האתרוג. דברים שונים, בעלי טעם וריח שונים, מתאספים לאגודה אחת. כל אחד מהם מביא את מה שיש בו, וכולם עולים יחד.
אין כאן רק עלייה של הדברים החשובים. הערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, נמצאת בתוך האגודה. אין מניחים אותה בצד. גם היא עולה. ממש כמו החלבנה שבקטורת, וכמו הפסולת שבסכך, כך גם הערבה נאספת ומוגבהת.
הקטורת אוספת ריחות שונים, ובתוכם החלבנה. הסוכה אוספת את פסולת הגורן והיקב. ארבעת המינים אוספים מינים שונים, ובתוכם הערבה. בכל שלושת המקומות מתגלה אותו יסוד: הקדושה אינה לוקחת רק את הדבר שכבר נראה שלם וחשוב. היא יודעת לאסוף גם את הפחות, לצרפו אל הכלל ולהעלותו.
ביום הכיפורים עולה ענן הקטורת. בסוכות ענן זה נעשה סכך מעל הראש. אחר כך האדם נוטל את ארבעת המינים בידיו ומגביה גם אותם. תחילה הקב"ה מקיף אותו מלמעלה, ואחר כך הוא עצמו אוסף בידיו את מה שיש בעולם ומעלה אותו בחזרה.
סוכות הוא זמן האיסוף
חג הסוכות נקרא בתורה "חג האסיף". כל השנה צמחו דברים בשדה, וכעת האדם אוסף אותם. הוא אינו יוצר אותם בחג הסוכות; הם כבר צמחו במשך חודשים. כעת הוא מכניס אותם אל ביתו ומגלה מה באמת גדל בשדהו.
גם בעבודת חודש תשרי יש זריעה, צמיחה ואיסוף. בראש השנה וביום הכיפורים זרע האדם תפילות. הוא המשיך מוחין, עורר רצונות, העלה חלבנה ועשה תשובה. פעמים רבות עדיין אינו יודע מה יצא מכל זה. בא חג הסוכות ומתחיל לאסוף את הפירות.
האדם מנענע את ארבעת המינים למעלה ולמטה, למזרח, למערב, לצפון ולדרום. הוא כאילו אוסף את כל חלקי חייו. את מה שהיה למעלה ואת מה שהיה למטה, את מה שהלך לימין ואת מה שנדחה לשמאל, את ההצלחות ואת הנפילות. הוא מקרב הכל אל לבו ומגביה הכל אל השם יתברך.
זהו חג האסיף. אוספים את כל התפילות. אוספים את המחשבות הטובות. אוספים את רגעי היראה שהיו פזורים בתוך שעות רבות של תפילה. אוספים גם את החלבנה, את הפסולת ואת הערבה. שום דבר אינו מוכרח להישאר בחוץ.