התפוח שנפל, הזרעים שמצאה היונה, והחיים הבאים אל מקומם
אברך סיפור: סמוך לבית המדרש שבו אני מתפלל עומד עץ תפוחים. בכל יום עוברים שם אנשים רבים. נכנסים ויוצאים מבית המדרש, ממהרים לעבודתם ולעניניהם. ובינתיים מבשילים על העץ תפוחים יפים, נופלים לארץ, נדרסים תחת רגלי העוברים ושבים, וכל הרחוב מתלכלך מהם. איש כמעט אינו מרים את עיניו אל העץ, ואינו מתכופף אל התפוחים המונחים תחתיו.
בכל פעם שאני עובר שם אני מתפלא מחדש. לשם מה נבראו כל התפוחים הללו? העץ עמד כל החורף ערום, אחר כך הוציא עלים ופרחים, קיבל גשם ושמש, שאב מים מן האדמה, ולאט לאט גידל מאות תפוחים. כל תפוח קיבל צבע, טעם, מתיקות וריח. עולם שלם עבד כדי להוציא אותו. ועתה הוא נופל לארץ, נרמס ונעשה ללכלוך ברחוב.
איש אינו מטריח את עצמו להתכופף, להגביה תפוח שלם, לקחתו לביתו, לרחצו ולאכלו. חוץ ממני. אני הוא אותו משוגע אחד המתכופף אל הארץ, בודק בין התפוחים, מחפש אחד שלא נרמס, מגביהו ולוקחו עמי. בבית אני רוחץ אותו היטב, מברך עליו ואוכל. הוא טרי, ביתי ומתוק. אפילו את קליפתו אפשר לאכול. אין עליו שמן, ולא מרחו אותו כדי שיבריק בחנות. זהו תפוח פשוט שגדל כאן, סמוך לבית המדרש.
תפוח כזה, אילו היה מונח בחנות בתוך סל נאה, ותחתיו היה כתוב מחיר גבוה, היו בני אדם מרימים אותו בזהירות. היו בודקים את צבעו, משלמים עליו ומניחים אותו בתוך שקית. מפני ששילמו עליו, נעשה חשוב בעיניהם. אבל כאשר הקב"ה נותן אותו בחינם, אין מי שירצה בו. לא מפני שאינו טוב, אלא מפני שלא נקבע לו מחיר.
נדמה לנו שהמחיר הוא המעניק לדבר את חשיבותו. אם שילמנו עליו, כנראה הוא שוה. אם מישהו אחר מבקש אותו, כנראה יש בו דבר טוב. ואם הוא מוטל בחינם ברחוב, כנראה אין בו ערך. אבל באמת המחיר אינו נותן ערך לדבר. לכל היותר הוא עוזר לעינינו לראות את הערך שכבר נמצא בו. וכאשר אין מחיר, נדרשת מן האדם עין פנימית שתוכל לראות בעצמה.
הזרעים שמצאה היונה
יום אחד עברתי שם וראיתי יונה עומדת בתוך תפוח מרוסק. היא ניקרה בו שוב ושוב. בתחילה תמהתי: מה היא מחפשת בתוך העיסה המאוסה הזאת? בעיני העוברים היה זה רק תפוח שנרמס. דבר מלוכלך שראוי לסלקו מן הרחוב. אבל היונה עמדה שם ברצינות, ניקרה והזיזה מעט את בשר התפוח, כאילו היא יודעת בדיוק מה היא מבקשת.
התבוננתי בה וראיתי שהיא אינה מבקשת בעיקר את בשר התפוח. היא מחפשת את הזרעים שבתוכו. בכל תפוח נמצאים כמה זרעים קטנים, מסודרים בלבו, והיונה מנקרת בתוך התפוח המרוסק כדי להגיע דוקא אליהם. מה שאצל בני אדם היה תפוח מאוס ומושלך, היה אצלה מקום שבתוכו טמון מזון טוב.
לפתע ראיתי לפני לא רק תפוח שנפל, אלא סדר שלם של חיים. העץ הוציא תפוח, ובתוך התפוח הצמיח זרעים. הזרע מצד עצמו נושא בתוכו כוח של עץ חדש. אילו היה נופל במקום הראוי ונקלט באדמה, היה יכול להתחיל ממנו עץ נוסף, ואותו עץ היה עתיד להוציא עוד תפוחים ועוד זרעים. אולם כאן באה היונה ואכלה את הזרע, ואז כוח החיים שלו עובר אליה. התפוח אינו נשאר תפוח, הזרע אינו נשאר זרע, והחיים אינם עומדים במקום אחד. צורה אחת עוברת, ומתוכה נמשכת צורה אחרת.
לפעמים החיים אינם מוכרחים לצאת תמיד בצורה שחשבנו. לפעמים הזרע נעשה עץ, ולפעמים הוא נאכל ומחיה נפש חיה. כך או כך, כוח החיים שבו אינו מיותר.
התפוח לא הלך לאיבוד. כל זמן שהיה תלוי על העץ, חשבנו שתכליתו להיות תפוח יפה. כאשר נפל ונרמס, היה נראה שתכליתו נשברה. אבל אז באה היונה וגילתה שתכלית אחרת עדיין מונחת בתוכו. מבחוץ הוא כבר היה מרוסק ומאוס, אבל בתוך לבו היו זרעים שלמים. היא ידעה לעבור דרך החלק המרוסק ולהגיע אל הנקודה החיה המונחת בפנים.
כך מתגלגלים החיים. אין כוונתי לתורת הגלגולים הנסתרת, שאין לנו עסק בה כאן, אלא לגלגול הפשוט שאנו רואים בכל יום. דבר אחד נעשה מזון לדבר שני, והשני נותן כוח לדבר שלישי. העלה שנופל נעשה חלק מן האדמה. האדמה מזינה את העץ. העץ מוציא פרי. הפרי מוציא זרע. הזרע יכול להוציא עץ, והוא יכול גם להיאכל ולתת כוח ליונה.
החיים עוברים ומוצאים בכל פעם כלי חדש שבו יוכלו להתגלות. מה שהיה אתמול כוח צמיחה בעץ נכנס אל התפוח. מן התפוח עבר אל הזרע. מן הזרע נכנס אל היונה. היונה פורחת בכוחו ממקום למקום. אנו רואים רק את התפוח כשהוא מוטל ברחוב, ובאותו רגע הוא נראה לנו בזוי ומיותר. אין אנו רואים את כל הדרך שעבר, ואין אנו יודעים להיכן הוא עוד עתיד להגיע.
אולי משום כך נגעה בי כל כך אותה יונה. היא לימדה אותי שאין דבר מאוס מצד עצמו. יש דבר שעדיין לא מצא את מקומו. לאדם העובר ברחוב התפוח הוא לכלוך. ליונה הוא אוצר שבתוכו זרעים. לאדמה הוא חומר המזין אותה. אותה חתיכה עצמה יכולה להיות פסולת אצל אחד וחיים אצל אחר.
הזרעים היו החלק הפנימי של התפוח. כל עוד התפוח היה שלם ויפה, כמעט לא חשבו עליהם. העין נמשכת אל הצבע, אל הקליפה ואל בשר הפרי המתוק. רק לאחר שהתפוח נפל ונרמס, נפתח לבו והזרעים שבתוכו נתגלו. דוקא השבירה החיצונית גילתה את נקודת החיים שהיתה חבויה בפנים.
פסולת גורן ויקב
זהו גם הסוד של הסוכה. התורה אומרת: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך". חכמינו למדו שהסכך נעשה מפסולת גורן ויקב, מן הדברים הנשארים לאחר שהאדם אסף את התבואה ואת היין. את המאכל החשוב הכניס האדם אל ביתו, ומה שנשאר בחוץ, הקש, הזמורות והפסולת, נעשה סכך למצוה.
כל השנה האדם מבדיל בין העיקר ובין הפסולת. את גרעיני התבואה הוא שומר, ואת הקש משליך. את הענבים הוא מכניס ליקב, ואת הזמורות מניח בצד. והנה מגיע חג הסוכות, והקב"ה אומר לו: קח דוקא את מה שהנחת בצד, הרם אותו מעל ראשך, ועשה ממנו בית לשכינה. מה שהיה אתמול פסולת, נעשה היום צל של אמונה.
הסוכה אינה בנויה מן החלק שהאדם אכל ונהנה ממנו. היא בנויה מן השאריות. הסכך אינו מאכל, אינו כלי נאה ואינו דבר שבני אדם משלמים עליו ממון רב. ואף על פי כן, דוקא בו מתקיימת המצוה. האדם יושב תחת הפסולת, מברך שם את בוראו, אוכל שם, ישן שם, ומכניס את כל חייו תחת אותו סכך פשוט.
הפסולת אינה סוף הדבר. הפסולת היא דבר שסיים תפקיד אחד ועדיין לא נכנס לתפקידו הבא. מי שמסתכל רק על הרגע שבאמצע רואה שאריות. מי שמסתכל על כל התנועה רואה חיים
המתגלגלים ובאים אל מקומם. הקש יצא מן הגורן, עבר מידיו של האדם, ולבסוף נעשה דירתו של יהודי בחג. התפוח נפל מן העץ, נרמס ברחוב, ולבסוף הוציא מתוכו זרעים שהחיו יונה.
מבחינה אחת, יש הבדל בין הקש לבין הזרע. הקש הוא מה שהאדם כבר הוציא ממנו את גרעיני התבואה, ולכן הוא קורא לו פסולת. הזרע שבתפוח הוא דוקא הנקודה שבה יכול להתחיל עץ חדש. אבל בעיני האדם העובר ברחוב, שניהם מוטלים בצד. הוא אינו רואה עוד תפקיד בקש, ואינו רואה חיים בזרע. חג הסוכות והיונה מלמדים אותו שאין למדוד דבר לפי מבטו הראשון.
דור הולך ודור בא
בחג הסוכות קוראים את ספר קהלת. במבט ראשון, קהלת מדבר על עולם שבו הכל חולף: "דור הולך ודור בא"; השמש זורחת ושוקעת; הרוח הולכת ושבה; הנחלים זורמים אל הים, והים איננו מלא. אדם טורח, בונה, אוסף וקונה, ולבסוף הכל נשמט מידיו. כל מה שנראה קבוע מתגלה כעובר וכמתחלף.
אבל בתוך דברי קהלת יש גם הסתכלות רחבה יותר. החיים אינם רק נעלמים; הם שבים ובאים בצורות חדשות. "הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח". מה שנעלם מעינינו במקום אחד חוזר ומופיע במקום אחר. אין אנו מחזיקים את החיים בידינו, מפני שהחיים אינם רכושנו. הם תנועה שהקב"ה מעביר בעולמו.
התפוח בא מן העץ וחוזר אל סדר החיים. לפעמים הוא חוזר אל האדמה. לפעמים הזרע שבתוכו מוציא עץ חדש. ולפעמים באה יונה ואוכלת את הזרע, ואז כוח החיים שלו עובר אליה. התפוח אינו נשאר תפוח, הזרע אינו נשאר זרע, והחיים אינם עומדים במקום אחד. צורה אחת עוברת, ומתוכה נמשכת צורה אחרת.
אותו זרע יכול היה להצמיח חיים מן האדמה, ועתה הוא ממשיך חיים בתוך בעל חיים. הוא נעשה מזון, כוח ותנועה ליונה. בכוחו היא יכולה לפרוח, לחפש את מזונה ולהמשיך לחיות. החיים אינם
לתת חשיבות בעצמי
יש בני אדם שאינם יכולים להחשיב דבר אם אחרים אינם מחשיבים אותו. הם צריכים לראות חנות נאה, מחיר גבוה וקהל של קונים. הם צריכים לדעת שהדבר מקובל, מבוקש ומפורסם. אולם יש לאדם כוח אחר: לתת חשיבות בעצמו. לראות דבר המושל בצד, להתכופף אליו, להגביהו ולהוציא ממנו את הטוב.
אני מכיר את הכוח הזה גם מבגדים. לפעמים מביאים בני אדם שקיות וקופסאות של בגדים שכבר אינם רוצים בהם. רבים עוברים על פניהם ואינם רואים שם דבר. ואני יכול לחפש בתוך הערימה ולמצוא בגד אחד טוב, שלם ויפה. לאחר שמוציאים אותו, מנקים אותו ולובשים אותו כראוי, הוא יכול להיות יפה יותר מבגד חדש הנמכר בחנות.
הבגד לא השתנה ברגע שהרמתי אותו. מה שהשתנה היה היחס אליו. רגע קודם היה מונח בתוך שקית בין חפצים שאין להם, ורגע אחר כך נעשה בגד של אדם. נתתי לו מקום, וממילא נתגלה ערכו. לפעמים אין הדבר מבקש שייצרו אותו מחדש; הוא מבקש רק שמישהו יראה אותו, יגביה אותו ויאמר: יש לך עדיין מקום בעולם.
אולי זהו חלק גדול מעבודת האדם בעולם. הקב"ה אינו נותן לנו תמיד דברים מסודרים בתוך חלון ראוה. פעמים רבות הוא מניח לפנינו דברים שנפלו. תפילה שלא הורגשה יפה, יום שלא הצליח, רעיון שאיש לא התפעל ממנו, אדם שאינו מקובל בין הבריות, כוח בנפש שלא מצא עדיין מקום. ואנו מחליטים מיד שהם פסולת.
ואולי לכך נבראו כל אותם תפוחים יפים שאיש אינו מרים. כדי שפעם אחת יעבור שם יהודי, יתכופף אל הארץ, יגביה תפוח, יראה יונה המנקרת דוקא אחר הזרעים, וילמד מחדש כמה חיים הטמין הקב"ה גם בתוך מה שהעולם כבר קרא לו פסולת.