Skip to content
צום פינטל

המקום שלא בחרתי

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

יהודי אחד שפך את לבו. עבודתו היא לטפל בזקנים ובחולים, אנשים שכבר נחלשו בגופם ובדעתם. כל היום הוא מוליך ומביא, מרים ומושיב, מסדר ומנקה, מקשיב וחוזר שוב על אותם דברים. "העבודה הזאת שוחקת אותי", אמר. "אני נותן ונותן, וכמעט איני מקבל שום דבר בחזרה. לא מפני שהם אנשים רעים, חס ושלום. פשוט כבר אין להם כוח. לפעמים אין להם אפילו כוח לומר תודה. "אין שם הצלחות גדולות. איני יכול לחזור הביתה ולומר ששיניתי היום את חייו של מישהו. עזרתי לאחד לעבור מן המיטה אל הכיסא, הגשתי לשני כוס מים, והקשבתי לשלישי המספר שוב דבר שכבר סיפר לי פעמים רבות. למחרת אני חוזר, ומתחילים הכל מחדש. "וגם הפרנסה אינה מי יודע מה. אני חוזר הביתה עייף, בלי כוח ובלי סיפוק, ולפעמים אני שואל את עצמי: מה אני עושה במקום הזה בכלל?"

הקשבתי לדבריו. הוא לא רצה שיאמרו לו שעבודתו חשובה ושהוא צריך להיות מרוצה. הוא היה עייף באמת. הוא הרגיש שהחיים שלו עוברים במקום חלש, שבור ונמוך.

אמרתי לו: "כשאיני שומע אותך, עולה במחשבתי שהעבודה שלך היא ציור ממשי של העלאת ניצוצות."

הוא הביט בי בתמיהה. העלאת ניצוצות נשמעה לו כמו עבודה גבוהה של צדיקים, ולא כמו יום ארוך בחדריהם של זקנים וחולים.

אמרתי לו: "אתה נכנס בכל בוקר למקום שבו החיות כבר אינה גלויה כפי שהיתה פעם. לפניך עומד אדם שהיה פעם חזק. הוא הלך בעצמו, עבד, בנה בית, גידל משפחה ודאג לאחרים. היום הוא זקוק למישהו שיעזור לו לקום מן הכיסא. "מי שמביט עליו במהירות רואה רק את מה שאבד. הוא רואה גוף חלש, דעת מבולבלת ואדם התלוי באחרים. אבל אולי אתה יכול להרגיל את עצמך לשאול שאלה אחרת: מה עדיין חי כאן? "אולי עדיין חשוב לו שידברו אליו בכבוד. אולי הוא עדיין נהנה מכוס חמה. אולי הוא רוצה שיניחו לו לבחור היכן לשבת. אולי נשאר לו זכרון אחד שהוא אוהב לספר, אף שכבר סיפר אותו פעמים רבות. אולי נשארה בו רק נקודה קטנה של רצון, אבל גם הרצון הקטן הזה הוא חיים. "אתה אינך מחזיר אותו להיות צעיר. אינך יכול להשיב לו את כל הכוחות שאבדו. אבל אתה יכול לראות את מעט החיים שעוד נמצאים בו, ולתת להם מקום. אולי זה הדבר שאתה עושה שם בכל יום."

הוא הקשיב, חשב מעט, ואחר כך שאל אותי שאלה חדה.

"אם כן, מה אתה רוצה ממני? שאשאר שם? אם מחר מציעים לי עבודה טובה יותר, במקום נעים ומכובד יותר, עם משכורת גדולה יותר, אני צריך לסרב? אני מוכרח להישאר עני ומרוד כדי להעלות ניצוצות."

אמרתי לו: "חס ושלום. אם נפתחת לפניך דרך לעלות, עלה. אם אתה יכול להתפרנס יותר בכבוד, עשה זאת. אם יש מקום המתאים יותר לכוחותיך, אין שום קדושה בכך שתישאר במקום השוחק אותך.

"העלאת ניצוצות אינה אומרת שאדם צריך לחפש לעצמו מקומות נמוכים. עבודתו של אדם אינה לרדת בכוונה כדי שיהיה לו מה להעלות. את המקומות הנמוכים אין האדם צריך לחפש. הקדוש ברוך הוא כבר מזמן לכל אדם די מקומות שהוא לא היה בוחר בהם בעצמו."

הוא הסתכל בי והמתין שאמשיך.

אמרתי לו: "אדם אינו בוחר באיזו משפחה להיוולד. הוא אינו בוחר את כל כוחות גופו ונפשו. אחד מקבל מוח חריף, והשני מוח פשוט יותר. אחד מקבל אפשרויות רחבות, והשני מוצא את עצמו בתוך גבולות צרים. גם בפרנסה מגיע אדם לפעמים למקום שלא חלם עליו ולא ביקש אותו. "אין פירוש הדבר שעליו להישאר שם כל ימיו. הוא צריך לבקש לעלות, להשתדל ולהשתמש בדרכים הנפתחות לפניו. אבל כל זמן שהוא כבר נמצא שם, עליו לדעת שהמקום הזה אינו ריק."

"מה פירוש מקום ריק?" שאל.

"מקום ריק הוא מקום שהאדם נמצא בו בגופו, אבל כל לבו ממתין לחיים אחרים. הוא הולך לעבודה ועושה את מה שמבקשים ממנו, אבל בתוכו הוא אומר: החיים שלי עדיין לא התחילו. הם יתחילו כשאצא מכאן. "יכול להיות שאכן תצא משם. אולי בעוד שנה, אולי בעוד חודש, ואולי אפילו בשבוע הבא. אבל היום אתה עדיין שם. השעות שאתה נמצא שם הן חלק מן החיים שלך. אם תראה בהן רק המתנה, הן ילכו לאיבוד."

הוא שתק זמן רב. מצד אחד לא רצה להישאר באותה עבודה. מצד שני התחיל להבין שאין צורך לבחור בין שני הדברים. הוא יכול לבקש לצאת, ובאותו זמן לא לבטל את המקום שבו הוא נמצא עכשיו.

אמרתי לו: "הטעות היא לחשוב שאם מצאנו חיות במקום נמוך, סימן שהמקום עצמו נעשה גבוה. לא. מקום קשה יכול להישאר מקום קשה. עבודה שוחקת יכולה להישאר שוחקת. חולשה היא חולשה, ושבר הוא שבר.

"העלאת ניצוצות אינה להפוך את הירידה לדבר רצוי. היא לגלות שגם בתוך הירידה לא נעזבת לגמרי. גם שם השאיר הקדוש ברוך הוא נקודה אחת שאפשר למצוא."

"ומה הנקודה שלי שם?" שאל.

אמרתי לו: "איני יודע. את זה רק אתה יכול למצוא. אולי היא נמצאת באדם אחד שאתה נותן לו הרגשה שהוא עדיין אדם. אולי היא נמצאת בפרנסה שאתה מביא משם לביתך. אולי היא נמצאת בסבלנות שאתה לומד שם. ואולי יש דבר אחר שרק לאחר זמן תבין. "אבל דבר אחד אני יכול לומר לך: אם מן השמים העמידו אותך שם היום, אין המקום ריק לגמרי. לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, ורק מן החדר שבו אתה עובד הוא נעלם."

לפני שהלך חזר ושאל: "אז אם מציעים לי מחר עבודה טובה יותר, אני הולך?"

"בשמחה", אמרתי לו. "וכאשר תצא, אל תביט לאחור כאילו כל הזמן שהיה שם היה טעות. קח עמך את מה שמצאת שם. אבל עד שתצא, אל תבלה את ימיך רק במחשבה כיצד לברוח."

למחרת חזר לעבודתו. החדרים היו אותם חדרים. הזקנים נשארו חלשים, החולים נשארו חולים, וגם המשכורת לא השתנתה במשך הלילה. לא נעשה נס, ושום דבר חיצוני לא נהפך פתאום לקל. הוא פתח את הדלת ונכנס. אותו זקן ישב באותו כיסא וביקש ממנו שוב דבר שכבר ביקש אתמול.

הפעם, לפני שניגש אליו, עמד לרגע וחשב: אולי בשביל הנקודה הזאת של חיים הביאו אותי היום לכאן.

לימים, בחול המועד סוכות, הלך לבית המדרש וספר קהלת בידו. חשב על המקומות שאדם מגיע אליהם בלי שבחר בהם, על גלגולי החיים, על מה שעולה ועל מה שיורד, ועל אותה נקודת חיים שנשארת לפעמים במקום שכמעט אין רואים בו חיים. פתאום עלתה בו מחשבה: אולי זהו בעצם סודו של קהלת. הוא נכנס לבית המדרש, פתח את הספר עם הסתכלות חדשה זו. וכך המשיך ללמוד.

More in this printout

View the whole printout